אל תהיו סקפטיים

הנזק למשק מירידת מחירי הדירות נמוך בהרבה מזה שייגרם לדור שלם שלא יכול לקנות דירה

מול ההבטחה הגדולה של כל חברי הממשלה הבאה - איך שלא תורכב הקואליציה המסתמנת - להוריד את מחירי הדירות בשנים הקרובות, מסתמן אט-אט קונצנזוס של חוסר אמון במימוש ההבטחה. הציבור, בעידוד הקבלנים, לא מאמין לממשלה החדשה עוד בטרם קמה: הן בגלל ש"היא לא באמת יכולה להוריד מחירים", או ש"היא לא רוצה להוריד מחירים". או בגלל שתי הסיבות ביחד.

ה"לא רוצה" הוא טיעון מוכר. נכון יותר לומר "לא רוצים": בנק ישראל לא רוצה לערער את יציבות הבנקים, משרד האוצר לא רוצה לוותר על תקבולים מהקרקעות וממסי הנדל"ן, וראש הממשלה לא רוצה להסתכסך עם 1.5 מיליון בעלי דירות שהפכו בשנים האחרונים למיליונרים "על הנייר", רק כדי לרצות מאות אלפי זוגות צעירים שזקוקים לדירה.

ה"לא יכולה" היא מנטרה שחוקה עוד יותר. הממשלה לא מסוגלת להשתלט על מפלצת הרגולציה הנדל"נית. נקודה. להתחתן (כ-48 אלף חתונות בשנה), להתגרש (כ-13 אלף מתגרשים), וללדת ילדים (כ-170 אלף ילדים בשנה) - פשוט בהרבה מלהביא דירה לעולם, שתוכל לאכלס את אותם זוגות/גרושים/ילדים. בהינתן הריבוי הקבוע באוכלוסייה, כשמנגד המהמורות בדמות ועדות התכנון, מינהל מקרקעי ישראל, בתי המשפט, ארגוני הסביבה וכיוצ"ב, שמעבירים כל פרויקט ובניין ייסורים ארוכים, השלמנו שנגזר עלינו להתמודד עם ביקוש העולה על ההיצע. נכון? - לא נכון.

את טענת ה"לא רוצה" מוכרחים להפריך לפני שגם השרים יתחילו להאמין בה. הממשלה רוצה להוזיל את הדירות. א. כי נגיד בנק ישראל עדיין לא קובע את המדיניות. ב. כי עם הכפלת השיווקים, גם במחיר מופחת, הקופה הציבורית לא תינזק. ג. כי 1.5 מיליון בעלי הדירות שהתבשמו מכך שהנכס שלהם הכפיל את ערכו (או קרוב לכך) בתוך שנים ספורות, התחילו לשאול איך לעזאזל הילדים שלהם ייקנו דירה ו-ד. כי אין ברירה, ושפע ההבטחות ערב הבחירות, שהתיימרו אף לנקוב בשיעור הירידה הצפוי, מוכיחות זאת. כפי שהדברים נראים כעת, הנזק הכלכלי העלול להיגרם למשק מירידת מחירים ופגיעה באפקט העושר של בעלי הנכסים, פחות בהרבה מהנזק הוודאי לדור שלם שאינו יכול לקנות פה דירה, בהינתן היחס בין השכר הממוצע, דרישות ההון העצמי ומחירי הדירות.

וכן, הממשלה גם יכולה. אתמול (ב') פורסם כי בשכונת הציפורים (קייזר דרום) במודיעין נסגרו מכרזי 'מחיר למשתכן', שבמסגרתם זכו בקרקע הקבלנים שהציעו את מחיר הדירה הסופי הנמוך ביותר. בעוד כשנתיים, לאחר קבלת היתרי הבנייה, 169 דירות בשכונה יוצעו להגרלה לזכאים, במחיר של כ-600-700 אלף שקל לדירה. המחיר הנמוך, אולי נמוך מדי, מוכיח שניתן להקצות הרבה יותר מרבע מהמתחם לטובת זכאים (שווקו 672 דירות), גם במחיר של דירות מעט יקרות יותר בתחשיב של הקבלנים שיגישו הצעות במכרז.

להשתעבד לבנק לעשרות שנים

הבעיה היא, ש-169 דירות לא יעשו את ההבדל (כמו ש-17 דירות ביבנה, במכרז שנסגר החודש, לא הזיזו לאיש בסביבה). הן לא מפריעות לקבלנים ולמוכרי יד-שנייה במודיעין להמשיך למכור דירות למי שלא יזכה בהגרלה במחירי שוק גבוהים ביותר מפי 2. אבל 10,000 דירות בהחלט יעשו זאת.

ומודיעין ממש מתאימה. עיר מודרנית שתוכננה מראש לאכלס רבע מיליון ישראלים, וגרים בה כ-90 אלף איש - כשליש מהתוכניות ארוכות הטווח. ולהבדיל מהערים הוותיקות שחוששות ממחירי דיור נמוכים ומקליטת אוכלוסיות חלשות שיעמיסו על שירותי הרווחה, למודיעין אסור לחרוץ לשון. יהיה זה תיקון עוול - מול הטענות על הזנחת הערים רמלה ולוד, כדי להקים עיר חדשה יש מאין - אם מודיעין תישא את הדגל, תאזן את ההומוגניות השבעה של תושביה, ותקלוט ב"העדפה מתקנת" אלפי משפחות צעירים שמתקשות לקנות דירות מפוארות.

עוד מוקדם לדעת אם הרצון והיכולת יתורגמו לשינוי בשטח. עד שיבוא שר חדש, וכל המשרדים יצליחו לשתף פעולה וכו', עניינים יכולים לצאת משליטה. ובכל זאת, אפרים קישון (שנפטר היום לפני 8 שנים) כתב פעם: "איבדנו את התקווה, אסור לאבד את הייאוש". נכון להיום, זוגות שקונים דירה - למרות ההגרלות שבפתח, למרות ההבטחות של הפוליטיקאים - אכן לא איבדו את הייאוש, שדוחף אותם לרכוש דירה במחירים מטורפים, להשתעבד לבנק לעשרות שנים, ולהתעלם מתרחיש שחלילה יאבדו את עבודתם או יידרשו לפתע להוצאה חריגה.