הוויכוח על ביה"ד לעבודה

האם ביה"ד לעבודה הוקם כדי להטות את הכף לטובת העובדים?

לאחרונה עלתה שוב על סדר היום הציבורי שאלת ההצדקה לקיומה של מערכת שיפוט נפרדת לתחום דיני העבודה. אלה המתנגדים לבית הדין לעבודה טוענים כי הוא מוטה לטובת העובדים, ולכן הם מעדיפים ששוק העבודה יישפט על-ידי המערכת השופטת הכללית. אלה התומכים בבית הדין לעבודה טוענים כי לא קיימת הטיה כזו, או, למצער, כי הטיה זו היא מוצדקת.

ברשימה זו איני מתיימר להכריע בשאלה אם בפועל בית הדין לעבודה מוטה לטובת העובדים. אני סבור גם כי לא ניתן לתת תשובה לשאלה זו בלי לעשות מחקר אמפירי מעמיק, וגם אז התשובה שתינתן תהא מושפעת מתפיסות אידיאולוגיות.

טענתי היא שהמבנה המוסדי של בתי משפט מתמחים, לרבות בית הדין לעבודה, עשוי לגרום להטיה לטובת צד מסוים.

חוק פרקינסון

על מנת שטענתי זו תובן, עלינו להתחיל במושכלות היסוד של "חוק פרקינסון". סיריל פרקניסון היה היסטוריון שחקר את האימפריה הבריטית. תוך כדי מחקרו, הוא הבין שעד כמה שקשה להסביר את שאיפת ההתפשטות של האימפריה הבריטית, עוד יותר קשה להבין את רציונל הגידול של משרד המושבות הבריטי - המפקח על התנהלות המושבות הבריטיות בעולם.

פרקינסון גילה כי משרד המושבות הבריטי גדל בממוצע בין 5% ל-7% בשנה; וכי אין שום קשר בין הגידול של משרד המושבות לבין מספר המושבות של האימפריה או גודלן. למעשה, מצבת כוח-האדם של משרד המושבות הבריטי הגיעה לגודלה המרבי כאשר לא נותרו מושבות בריטיות.

פרקינסון ערך בדיקה דומה לגבי משרדים ממשלתיים אחרים, והתוצאות שאליהן הגיע היו דומות. מכאן הגיע פרקינסון למסקנה כי השאיפה של כל ארגון ממשלתי היא לגדול, ללא כל קשר לצרכים האמיתיים של ארגון זה.

בדיקה מקרית (ואני מודה שהיא שטחית) של מספר ארגונים ממשלתיים בארץ, מובילה למסקנות דומות. למשל, מצבת כוח-האדם של רשות ניירות ערך צמחה ב-13 השנים האחרונות בכ-6% לשנה בממוצע (בדיוק כמו משרד המושבות הבריטי). וכשבודקים (שוב, באופן שטחי) את הנתונים, מגלים כי במהלך 13 השנים הללו אימפריית שוק ההון רק הצטמקה.

יודגש כי לא ניתן לגזור מכאן מסקנה שאין הצדקה לגידול של רשות ניירות ערך. מצד אחד, ייתכן כי בתחילת דרכה הייתה הרשות קטנה מדי. כמו כן, בעשור האחרון נכנסה הרשות לתחומים חדשים המחייבים כוח-אדם נוסף.

מצד שני, מוסר ההשכל של פרקינסון הוא שתמיד יש מקום לשאול אם כניסתה של הרשות לתחומים חדשים אלה הייתה נחוצה להגדלת הרווחה החברתית, או שמא היא נועדה להצדיק את הגדלת הרשות עצמה.

גם מספר השופטים בבתי הדין האזוריים לעבודה גדל בכ-6% בממוצע לשנה. (הנתונים מתייחסים לשנים 1974-2004, והם נלקחו מדוח הוועדה לבדיקת בתי הדין לעבודה). אלא שבניגוד לרשות ניירות ערך, בבתי הדין לעבודה נרשם גידול מרשים במספר התיקים, עד כדי כך שמספר התיקים שבהם מטפל כל שופט הוכפל בתקופה זו.

האם הגידול המרשים במספר התיקים מלמד על כך שקיימת הצדקה לגידול במספר השופטים בבית הדין האזורי לעבודה? לא בהכרח. לא ניתן להשיב על שאלה זו בלי שנתייחס קודם לשאלה המקדמית הבאה: מה גרם לגידול במספר התיקים?

ושוב, סיריל פרקינסון מחייב אותנו להעלות "חשד" שמא גידול זה נובע, בין השאר, מכך שבית הדין לעבודה עודד גידול זה, על מנת שהוא יוכל להצדיק את התרחבות הארגון שלו.

העובדים קובעים את סדר היום של בית הדין

חשד זה מוביל אותנו בהכרח ל"פואנטה" של רשימה זו, פואנטה המצביעה על הסיבה לכך שלבית דין לעבודה, כארגון, עשויה להיות "נטייה טבעית" לטובת עובדים.

הסיבה לכך היא שבניגוד לרשות ניירות ערך ו/או ארגונים ביורוקרטיים אחרים, בתי משפט אינם עצמאיים בקביעת סדר היום שלהם. סדר היום של בתי המשפט נוצר על-ידי התובעים, שמייצרים את כתב התביעה ומבקשים מבית המשפט לדון בסכסוך בינם לבין הצד הנתבע.

לכן, בית משפט המעוניין להגדיל את כמות התיקים שבהם הוא מטפל ולהרחיב את השפעתו על המציאות, ייאלץ "לפתות" את התובעים הפוטנציאליים להגיש תביעה, והוא יכול לעשות כן על-ידי כך שיקל עליהם את ההליך.

במערכת המשפט הכללית, קשה בדרך-כלל לאפיין את התובעים ולהבדילם מנתבעים. למשל, במערכת יחסים חוזית רגילה, בין מוכר לקונה למשל, כל צד יכול להיות מפר פוטנציאלי, וכל צד לחוזה עשוי להיות תובע או נתבע.

לכן, גם אם מערכת המשפט הכללית תעדיף תמיד את התובעים, הדבר לא ייצור "הטיה" לטובת קונים או מוכרים או לטובת קבוצת אוכלוסייה מיוחדת אחרת.

אך קיימות מערכות משפט ספציפיות שבהן צד אחד הוא זה שבדרך-כלל מייצר את ההליך המשפטי, ובכך הוא פותח בפני בית המשפט את האפשרות להכריע בסכסוך ולהשפיע על המציאות.

למשל, בהליך הפלילי, הפרקליטות היא הגורם היחיד שיכול לפתוח את ההליך, ולכן בית משפט שעוסק בתיקים פליליים בלבד הוא בית משפט שקיומו, גודלו והשפעתו תלויים במספר כתבי האישום שהפרקליטות תגיש.

בבג"ץ, לעומת זאת, האזרח הוא בדרך-כלל הגורם שמייצר את ההליך, ולכן, אילו בית המשפט העליון היה יושב רק כבג"ץ, היה הדבר מקנה לו תמריץ (יחסית לבית משפט עליון שעוסק גם בתחומים אחרים) ליתן עדיפות לאזרח.

באופן דומה, בתביעות ייצוגיות, הפרט הוא תמיד התובע הייצוגי, וה"טייקון" הוא תמיד הנתבע; לכן, בית משפט המתמקצע בתביעות ייצוגיות, אם וככל שקיים כזה, ישאף להגדיל את שכר-הטרחה של התובע הייצוגי ו/או להקל עליו את התביעה, יותר מבית משפט שעוסק במכלול של נושאים אזרחיים.

חשוב להדגיש: בשום אופן אינני חושב שהשופט היושב בדין עושה לעצמו חישוב אסטרטגי, בכל תיק ותיק, כיצד עליו להכריע על מנת לעודד תביעות כאלה או אחרות אשר יגדילו את כוחו. חס וחלילה. טענתי היא שה-DNA של כל ארגון, גם אם עובדיו אינם מודעים לכך, דוחף את הארגון לכיוון פעולה המגדיל את תקציבו והשפעתו של הארגון.

מהדיון הכללי נחזור לבית הדין לעבודה. בבית הדין לעבודה, מרבית התביעות מוגשות על-ידי עובדים. הדבר נובע מסיבה פשוטה: מעביד שאינו מרוצה מעובד שלו, יכול להשיג לעצמו סעד באופן עצמאי על-ידי פיטורי העובד, והמעביד אינו נדרש לצו שיפוטי לשם כך. העובד, לעומת זאת, אם המעביד הפר עמו חוזה, יכול לקבל את הסעד שלו רק בבית הדין.

לכן, אם בית הדין לעבודה מעוניין להגדיל את מספר התיקים שבהם הוא מטפל (יחסית למספר תיקי העבודה שבהם טיפלה המערכת הכללית), עליו ליצור שדה פעולה נוח יותר לעובדים.

לכן, שיקול זה (ככל שקיים) יגרום לכך שבית הדין לעבודה יעדיף למנות שופטים ש"נטייתם הטבעית" היא לצד התובעים. כמו כן, שופטים שייכנסו למערכת זו, אפילו אם מלכתחילה הם אינם "מוטים", ההזדהות שלהם עם המערכת שבה הם מכהנים, והרצון שלהם לקדמה ולהרחיבה, יגרמו להם להפנים את ערכיה.

לא תמיד הטיה "רעה"

לסיכום, טענתי היא שאם וככל שמערכות שיפוטיות אלה מצייתות לחוקי פרקינסון, ואם וככל שהן שואפות לגדול ולהגדיל את השפעתן, אז העובדה שצד מסוים הוא שיוצר למערכות אלה את סדר היום - דוחפת אותם לטובת אותו צד.

מהדברים הללו לא ניתן, לפחות לא בהכרח, לגזור את המסקנה כי בתי משפט פליליים נוטים לטובת הפרקליטות; שבג"ץ נוטה לטובת האזרח; שבית המשפט הכלכלי נוטה לטובת תובעים ייצוגיים; או שבית הדין לעבודה נוטה לטובת עובדים.

ייתכן כי הטיה זו מרוסנת על-ידי האתיקה והמקצועיות של בתי משפט מתמחים אלה, על-ידי כללים פרוצדורליים מסוימים, על-ידי ערכאות ערעור, על-ידי שיקולים אסטרטגיים אחרים, או שהטיה זו באה לאזן הטיה לכיוון הפוך שקיימת במערכת הכללית.

יתר על כן, גם אם קיימת הטיה כזו, היא איננה בהכרח הטיה "רעה". קיימים תימוכין היסטוריים לסברה שהמחוקק בחר להקים את בית הדין לעבודה משום שהוא שאף לייצר את אותה הטיה לטובת העובד (או לנטרל הטיה הפוכה שהוא סבר שקיימת במערכת השיפוט הכללית).

מצד שני, טענתי מבהירה מדוע המעסיקים דווקא מעוניינים להחזיר את שוק העבודה לחיקה של המערכת הכללית.

* הכותב עומד בראש בית-הספר למשפטים של המכללה האקדמית ספיר.

צרו איתנו קשר *5988