לא תהיה רעידת אדמה

אובמה למד: לחץ כוחני על ממשלת ישראל משול לסחיטת לימון

כבר שבועות אחדים מפמפם לנו הבית הלבן, בקמפיין של קיטון ציפיות, שביקורו של נשיא ארה"ב ברק אובמה בישראל לא נועד לדחוף לגרון ממשלתה הצפויה תוכנית שלום חדשה או לכופף את ידה בתקווה שתציע לפלסטינים מחוות בונות אמון. "לא", חזרו והכריזו דוברי הממשל, "הנשיא מגיע לירושלים לא רק לשבת עם רה"מ בנימין נתניהו והנשיא שמעון פרס, אלא כדי להידבר עם 'העם בישראל' כמעט פנים אל פנים". כלומר, פני הנשיא מול פני אלף צופים בני מזל שהצליחו לקבל כרטיס לנאום לאומה ביום חמישי השבוע, ופניהם של עוד מיליונים שיראו את הנאום בטלוויזיה.

כפי שלמד אובמה בארבע שנותיו הראשונות בבית הלבן, לחץ בוטה וכוחני על ממשלת ישראל, לפחות זו שממנה אנו נפרדים עתה, היה משול לסחיטת לימון - המיץ היה מועט וחמוץ. הממשל מקווה עתה להגיע אל הממשלה מלמטה, דרך עמה.

חשיבתו היא, שאם הציבור הישראלי יכול לצאת לרחובות בגלל מחירי גבינות קוטג', אולי אפשר להפוך את הכמיהה המולדת - והישנונית - לשלום בקרב הישראלים למשהו שרירני יותר, ועממי הרבה יותר מהשמורה האליטיסטית של מרצ והיצור הפוליטי האמורפי שבראשו עומדת השרה הנכנסת ציפי לבני. הממשל מקווה שנאום "היסטורי" של אובמה בירושלים יוכל להצית תהליך כזה.

מותחי ביקורת טוענים, שהגישה הזו נשענת על כרעי תרנגולת של אידיאליזם ונאיביות, אבל אובמה מאמין בכוחם המאגי של נאומים, בעיקר שלו, ועובדה שביצועיו האורטוריים סייעו להניפו לבית הלבן (פעמיים) וגם נתנו תנופה מסוימת לאביב הערבי. בנאומו המפורסם באוניברסיטת קהיר, ב-2009, בעיצומה של התסיסה במצרים, אמר אובמה, שממשלות צריכות "לשקף את רצון העם"; וליבה ביקורות, שהוא תקע סכין בגבו של הנשיא מובארק, בעל-בריתה הוותיק של ארה"ב.

בעיית הבית הלבן היא, שאותו נאום נתפס גם כתקיעת סכין בגב ישראל. ארבעה ימים לפני הביקור בישראל, מגיח "נאום קהיר" מהארכיונים ואורב לאובמה בדרך לבנייני האומה. וכך כתב העיתונאי האמריקני ג'פרי גולדברג: אחת הסיבות לביקור היא רצון לתקן את הרושם, שחלקו נוצר בקהיר, שהנשיא אינו מבין את ההיסטוריה של ישראל ושאינו יכול לתפוס את הצדק שמונח בבסיס הפילוסופיה הקיומית שלה.

לאובמה לא תהיה בעיה עם נתניהו

אובמה אמר אז "מצב העם הפלסטיני אינו נסבל". הוא אמנם דיבר גם על הקשר העבות שאי אפשר לנתקו בין ישראל לארה"ב, על האנטישמיות ועל השואה, אך זה לא תפס בישראל. העיתונאי יוסי קליין-הלוי כתב, ש"השואה אינה מסבירה מדוע אנו כאן; היא מסבירה מדוע אנו נלחמים בחירוף נפש כדי להישאר כאן, אך היא אינה מסבירה את השורשים שלנו".

לאובמה לא תהיה בעיה עם נתניהו. שניהם חושבים אותו דבר בסוגיית איראן, למרות חילוקי-דעות טקטיים, שיהיה אפשר לפתור אותם באמצעות מידע מודיעיני מדויק. הפלסטינים מרגיזים את אובמה וממשלו יותר מממשלת ישראל. הנשיא מכיר בכך שישראל היא אי של יציבות דמוקרטית בביצה מבעבעת של רדיקליזם איסלמי. אבן-הנגף של אובמה בישראל יהיו אזרחי ישראל, היעד העיקרי של מסעו. ראשית, הוא יצטרך לפורר את מכשול הפופולריות הזעומה שלו. סקר של מאגר מוחות ו"מעריב" מצא בשבוע שעבר, ש-38% מהישראלים סבורים שאובמה מגלה יחס עוין לישראל, ו-14% אמרו שהוא אדיש אליה.

שנית, נראה שאובמה איחר את הרכבת. הוא יתקשה להוציא חלק ניכר מקהלו מהפקעת הנוחה של ביטחון פיזי יחסי. כיפת-ברזל וגדר-ההפרדה עוטפות את הישראלים בצמר גפן מבודד ומאלחשות תחושות של סכנה קיומית. הדחף להשגת הסדר עם הפלסטינים קמל. הזינוק המטאורי של יאיר לפיד ועלייתו של נפתלי בנט מצביעים על התכנסות פנימה. בעיות פנים עומדות בראש האג'נדה. הבעיה הפלסטינית פחות מעניינת. האישיות המגנטית של אובמה תקצור תשואות אדירות בבנייני האומה, אבל ירושלים לא תהיה קהיר. רעידת-אדמה לא תתחולל.

צרו איתנו קשר *5988