האוברדראפט של יאיר לפיד

מן קצר לפני הבחירות סיפר יאיר לפיד בראיון ל"מעריב": "שתיתי קפה עם טוני בלייר, ראש הממשלה הבריטי לשעבר, וביקשתי ממנו כמי שהיה בעצמו פוליטיקאי מתחיל פעם, לתת לי עצה. הוא אמר לי 'שמור על האסטרטגיה שלך בכל מחיר, וכשאתה מתחיל קמפיין כדאי שהוא יתאים לאמונה שלך לכל אורך הדרך. עם כל מה שיקרה במערכת הבחירות, שמור על הכיוון'. ואני נוצר את העצה שלו בכל יום מחדש".

ובכן, זה היה לפני הבחירות. הקמפיין נגמר, וממילא לפיד אמר באותו ראיון כי "שתיתי קפה עם טוני בלייר זה משפט שצריך להגיד מדי פעם גם אם הוא לא בהקשר". עיתונאים נוטים להתאהב בטקסטים של עצמם, אבל במקרה של "הקפה עם בלייר", ההקשר דווקא חשוב.

לפיד הבטיח פוליטיקה חדשה, פוליטיקה בלי פוליטיקאים. כאלה שבאים "מבחוץ" ורואים את הדברים בצורה אחרת. "אני רואה מה בעלי הניסיון בכנסת מעוללים לחיינו, ותסלחו לי אם אני לא מתרשם", הוא אמר.

אלא שהשבוע לפיד הוכיח עד כמה היעדר הניסיון שלו בולט. שר אוצר לא חייב להיות כלכלן, וגם על תעודת הבגרות שאין לו אפשר לסלוח לו, אבל קשה לתפוס כיצד מי שדיבר שנה שלמה על פוליטיקה חדשה ושאל "איפה הכסף" חוזר בתוך ימים ספורים עם אותה תשובה ישנה נושנה. עם אותן תוכניות עתיקות של אגף התקציבים באוצר, שלפיד אומר עליהן לפתע "אמן". שוב העלאת מע"מ, שוב אותו קיצוץ מתון בתקציב הביטחון, ושוב תספורת לעובדים ממעמד הביניים, לאלה שהביאו את לפיד למשרד האוצר.

לפיד של הקמפיין נשמע נחוש מאוד. כשהוחלט להעלות את מס ההכנסה למי שמשתכר מעל 14 אלף שקל ברוטו בחודש, הוא אמר: "המדינה לא לוקחת כי היא צריכה, אלא כי היא יכולה; ואחרי שהיא לוקחת המדינה לא נותנת למי שצריך, אלא למי שקרוב לצלחת. זו הפרת חוזה".

ומי הם הקרובים לצלחת? לפיד של הקמפיין הצביע על גורמים ברורים, וגם על המקורות שמהם ניתן לקחת את הכסף: "ניתן לקצץ ממקורות אחרים בתקציב, כמו למשל 909 מיליון שקל לאברכים בתקציב החינוך, או מתקציב הכבישים והסובסידיות המופקעות של התנחלויות שנמצאות מחוץ לגושי היישובים".

הבטיח דיור בזול, רק לא סיפר היכן

אבל אז הגיע לפיד הפוליטיקאי. ללפיד הפוליטיקאי אין בעיה שהממשלה תפר את החוזה עם עובדי המגזר הציבורי או עם כל עובד שזכאי לפטור ממס על קרן השתלמות גם אם הוא מורה או עובד-סוציאלי. ללפיד הפוליטיקאי אין בעיה להפר חוזה עם הציבור כולו, ולהביא לעלייה נוספת במע"מ - מס טיפשי שפוגע באופן אחיד בעשיר ובעני כאחד.

העלאת מע"מ היא הדבר האחרון שמצפים בעידן הפוליטיקה החדשה, אבל פוליטיקה חדשה זה רק סלוגן בקמפיין שנגמר. ומה עם "תקציב הכבישים והסובסידיות המופקעות של התנחלויות שנמצאות מחוץ לגושי היישובים"?, טוב, יש חוזים שאסור להפר. עם כל הכבוד לחוזה עם מעמד הביניים, החוזה עם האח נפתלי בנט הרבה יותר חשוב.

בשבועיים האחרונים מספרים לנו על ה"מחוברים" לעומת ה"בלתי מחוברים". המחוברים הם אלה שנמנים לכאורה עם "ציר הרשע" שהוגדר על-ידי פוליטיקאים ניאו-ליברליים כמו נפתלי בנט ויאיר לפיד - טייקונים וועדי עובדים גדולים. בלי אלה, נהפוך לשווייץ.

חסידיהם בתקשורת הישראלית יעשו הכול כדי שתאמינו בתיאוריה הזאת, ובדרך הם מוכנים לגמד ואפילו להעלים את סוגיית ההתנחלויות ואת המיליארדים הגדולים שנשפכים שם, אף שברור כי במוקדם או במאוחר ישראל תחזור לקווים הבינלאומיים בדרך כזו או אחרת. המלחמה בוועדי העובדים ובטייקונים הפכה לפתע ל"סלע קיומנו". הכיבוש המתין יותר מ-40 שנה, הוא יכול להמתין עוד קצת. לעזאזל, גם איראן יכולה להמתין.

בפועל, המחוברים האמיתיים במדינה הזאת הפכו למחוברים עוד יותר בזכות ברית האחים בנט ולפיד. הבית היהודי של בנט קיבל את משרד השיכון, מינהל-מקרקעי-ישראל ואפילו את ועדת הכספים. לפיד הבטיח דיור בזול, הוא רק לא סיפר היכן.

"באתי לשפץ את הבית, אבל אז גיליתי שבחשבון שלנו יש אוברדראפט", כתב לפיד בניוזלטר שהפיץ לפעיליו. אז הנה הצעה לניוזלטר חדש: "באתי לשפץ את הבית, אבל אז גיליתי שאין לי שמץ של מושג איך עושים את זה, בטח כשלצ'ק שלי מעולם לא היה כיסוי".