לונדון מחכה לעידן עופר

שיגור שם, בואו נעזוב אותו לנפשו, בתנאי שזה יהיה הדדי

צריך לקוות בשביל איל-ההון עידן עופר כי אם הוא אכן מתכוון להעתיק את מרכז חייו ללונדון - כפי שחשף "גלובס" השבוע - הוא עושה את זה משיקולים משפחתיים, אישיים או ניהוליים, אבל לא בגלל חישובי מס. למעשה, אני משוכנע שזו לא הסיבה: הרי לא ייתכן שאדם ששווה לפי הערכת "פורבס" 6.5 מיליארד דולר, נודד ממדינה למדינה רק כדי לצמצם את נטל המס בכמה אפסים.

מי שמחפש הצצה למערכת היחסים העכורה בין הציבור הישראלי לבעלי ההון המקומיים, מוזמן לסרוק את מפלי הטוקבקים שנשפכו באתרים השונים בתגובה לידיעה הזו. הרבה אהבה לטייקון לא הייתה שם. רבים מהגולשים מיהרו לשלוח אותו ללונדון עם כרטיס לכיוון אחד, מלווה בקללה עסיסית.

ובכן, בואו נרגיע: לעידן עופר, בדומה לכל אחד מאיתנו, מותר לגור היכן שהוא רוצה. כשאדם מחליט לנטוע את יתדות חייו בארץ זרה, זה לא בהכרח מהווה התרסה נגד מולדתו. בעלי הון בסדר הגודל הזה מחלקים ממילא את זמנם בין כמה מדינות ובתים. לציבור הישראלי זה לא משנה באמת אם עופר מנהל את האימפריה חובקת העולם מבית המידות בארסוף, ממרום המגדל בתל-אביב או ממעונו הצנוע בלונדון.

אז אני מציע לעזוב את עופר לנפשו, אבל בתנאי שזה יהיה הדדי: בתנאי שבעלי הון, תעשיינים ובעיקר יחצ"נים משומנים לא ינצלו את מעבר הדירה שלו - אם אכן יהיה כזה - כדי לפצוח בפסטיבל "הזהרנו אתכם", ולנסח כתב אשמה נגד המשק הישראלי, שלכאורה מבריח מכאן טייקונים ויורה לעצמו ברגל.

אנא חיסכו לנו את ההטפה הזו. עידן עופר יכול לעבור ללונדון, וזה בסדר גמור, אבל הוא לא יכול לקחת איתו במזוודה את ים המלח וגם לא את מחצבי הפוספטים ש"רותם אמפרט" כורה בנגב. גם בז"ן, על מתקניה החדשים לא תלך בקרוב לשום מקום.

דרך ארוכה עברנו מהימים שבהם התעשייה הייתה השפיץ הגאה של המפעל הציוני. תאגידים בעלי השפעה ניכרת על הסביבה - כמו החברה לישראל שבבעלותו של עופר - הפכו במהלך השנים לסמל לזיהום סביבתי.

בשנים האחרונות התעשייה התעשתה ומתמודדת בדרך מרעננת עם הסיטואציה: מפעלים רבים, לרבות המפעלים הגדולים באימפריה של עופר, השקיעו סכומי עתק בהפחתת זיהום האוויר ובטיהור השפכים שהם מייצרים. רובם ככולם יישרו קו עם התקנים העדכניים במדינות המפותחות.

אומרים שיש שם מוזיקה טובה

אלא שבעוד התעשייה מנהלת - בהצלחה ניכרת - את המערכה הקודמת, התרגשה עליה מלחמה חדשה: מלחמת המשאבים, שהרימה ראש יחד עם המחאה החברתית ומאז מסרבת לרדת מסדר-היום - וטוב שכך. ניתן לקרוא לה גם - מלחמת השוויון בנטל. במרכזה עומדות שאלות כמו: למי שייך ים המלח? למי שייכים אוצרות טבע כמו ברום, אשלג, פופסטים? וכן - למי שייכים מאגרי הגז שנמצאו במעמקי הים?

מלחמת השוויון בנטל כוללת דרישה ציבורית לחלוקה צודקת של המשאבים והרווחים מהם, ולא פחות חשוב - לחלוקה צודקת של נטל המס. התמלוגים שמשלמים מפעלי ים המלח אמנם הוגדלו, אבל רק אחרי קרב חפירות בין אנשי החברה למשרדי המשפטים והאוצר. "ועדת שישינסקי 2" - שתבחן את התמלוגים הדלים שמשולמים עבור שאר מחצבי הטבע, עדיין לא הוקמה.

לפי הדיווח האחרון ב"גלובס", קבוצת כיל נהנתה בחמש השנים האחרונות מהטבות מס שהסתכמו ב-2.6 מיליארד שקל. אלפי עובדים בכיל, צריך לציין, זוכים לשכר ולתנאים שרוב המגזרים במשק יכולים רק לחלום עליהם; אז גם הציבור הרחב רוצה את הנתח שלו בעושר העצום הזה.

הגיע הזמן להבריא את מערכת היחסים בין המדינה לבעלי הון מסוגו של עידן עופר. עסקת החבילה צריכה לכלול גביית מס אמת, חלוקה צודקת של הרווחים, והורדת מפלס העוינות.

ולונדון? מי שהיא מחכה לו, שייסע. אומרים שיש שם מוזיקה טובה.

צרו איתנו קשר *5988