מחקרים קובעים: הדרך להצלחה עוברת בדחייה

הקומיקאי ג'רי סיינפלד החל את הקריירה שלו בסדרת הטלוויזיה "בנסון". אמנם היה לו שם תפקיד קטן, אך הוא האמין שהוא בדרך הנכונה. יום אחד, כשהגיע לצילומי הפרק הרביעי בהשתתפותו, גילה שלא הכינו עבורו את חוברת התסריט. כשניסה לברר מדוע, הסתבר שפיטרו אותו. "הם אפילו לא טרחו לספר לי את זה. כל כך כעסתי. קיבלתי החלטה להפוך לקומיקאי, ולקבל שליטה על הקריירה שלי. האמת היא שאני חייב את ההצלחה המדהימה של 'סיינפלד' למי שקיבל שם את ההחלטה".

את אופרה ווינפרי פיטרו מהמשרה שלה כמגישת חדשות הערב בערוץ הטלוויזיה של בולטימור, בטענה שהיא רגשנית מדי ומעורבת מדי בסיפורים העיתונאיים. במקום לנטוש את תעשיית הטלוויזיה, היא עשתה מזה קריירה.

הביטלס נסעו במיוחד מליברפול ללונדון כדי לעשות אודישן בדקה רקורדס, ואחרי שניגנו בפני המפיק הראשי של החברה 15 שירים, אמרו להם: "לא, תודה, להקות גיטרה זה תכף פאסה, ואין לכם שום עתיד בעסקי המוזיקה". במקומם החתימו שם להקה אחרת, שאף אחד לא זוכר היום את שמה. גם התסריט של "חלף עם הרוח" נדחה על ידי אולפני MGM בנימוק ש"סרט על מלחמת האזרחים לא יכניס אפילו חמישה סנט". המפיק שרכש את הזכויות לתסריט לא ויתר, ופנה לאולפנים אחרים. הם אמרו לו "כן".

המשותף לכל אלה הוא שהם לא נבהלו מה"לא". החוויה השלילית הייתה חזקה, אבל לא מספיק כדי לעצור אותם. במקום להתפרק מהפידבקים, הם המשיכו לנסות. הם יכלו פשוט לא ליצור קשרים עם אנשים, לא לחפש אתגרים, לוותר על השאיפות ולא לנסות להתקבל לשום מקום - ואז להימנע מדחייה, אבל גם מהצלחה. לא משנה כמה פעמים שמעת "לא", מספיק שתשמע "כן" רק פעם אחת, כדי להחזיר את הביטחון העצמי ולעלות שוב על המסלול.

דחייה מגבירה יצירתיות

המחקרים מראים שלדחייה יש השפעות רגשיות, קוגניטיביות, התנהגותיות, ביולוגיות ונוירולוגיות. במחקר שנערך בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת ג'ון הופקינס, בשיתוף חוקרים מאוניברסיטת קורנל, נמצא שדחייה יכולה להוביל לחשיבה יצירתית, במיוחד אצל אנשים שיש להם נטייה לעצמאות. ה"עצמאים" מרגישים שהדחייה נותנת סוג של הכשר לצורת החיים המועדפת עליהם, ומאשרת את תחושתם שהם לא כמו האחרים, ולכן הם מתמודדים איתה בצורה חיובית.

הממצא המעניין במחקר הוא שהדחויים של היום עשויים להיות הכוכבים של המחר: חוויית הנידוי מגבירה לא רק את היצירתיות, אלא גם את סיכויי ההצלחה המסחרית. הם מתנערים מהדחייה, ואומרים לעצמם "אנשים רגילים לא מבינים אותי ולא מקבלים אותי, אני ראוי למשהו טוב יותר". למעשה הדחייה וה"לא" הם דלק עבורם. החדשנות שלהם היא נכס לארגון, והם יצטיינו במיוחד כשיעבדו עבור מנהלים שמחפשים עובדים עם דמיון עשיר שמסוגלים למקסם את היצירתיות.

"המצליחנים נבדלים מאחרים בנכונות שלהם ללמוד מדחייה", אומר פרופ' דגלאס קנריק, מהפסיכולוגים המובילים בעולם, שפרסם כ-200 מאמרים וספרים. קנריק, שטבע את המושג "אמנות אימוץ הדחייה", טוען כי התגובה הטבעית לדחייה דומה לשלבי ההתמודדות עם הבשורה שאתה עומד למות: הכחשה, כעס, התמקחות ודיכאון. ההבדל הוא שדחייה יכולה להיתפס גם כבעלת תועלת - או שהיא דוחפת אותך לש פר את עצמך, או שהיא מאפשרת לך להבין שאתה רודף אחרי המטרה הלא נכונה.

"המושג 'אמנות אימוץ הדחייה' נולד בהתייחס לחוקרים אקדמיים - הם חייבים לפרסם מאמרים או שהם יגוועו. בדרך כלל חוקר שולח מאמר לפרסום, ואז מקבל מהעורך מכתב מלא בביקורת והסברים אלטרנטיביים לממצאים שלו. מאחר שבמדע חשוב לבוא עם הסבר ברור למשהו שקודם לכן היה מבולבל, ולהציג את התוצאות באופן שאחרים יכולים להבין, הפידבק הזה יכול לכוון אותם איך לחדד את הדברים.

"רוב המאמרים החשובים בפסיכולוגיה נדחו לפחות פעם אחת, ואפילו לחוקרים הדגולים והמצליחים ביותר בעולם יש ערמות של מכתבי דחייה. הבדל קריטי אחד בין אלו שמצליחים לבין אלו שנכשלים, הוא הנכונות לאמץ את הפידבק השלילי, ולצמוח ממנו. המצליחנים מבינים שרדפו אחרי המטרה הלא נכונה, הג'וב הלא נכון או בן הזוג הלא מתאים, ולחלופין, שהם חייבים לפתח כישורים חדשים כדי להשיג את המטרה".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר גם ברשת סטימצקי