ביטחון תעסוקתי בירידה

מחקר שפירסם השבוע המוסד לביטוח לאומי, מראה כי הביטחון התעסוקתי של העובדים בישראל נמצא בירידה עקבית וברורה. לפי המחקר, שנערך על-ידי מירי אנדבלד ודוד אלכס גאליה, בין ינואר 2005 לדצמבר 2010 רק 45% מהשכירים עבדו באופן רציף ללא כל תקופת אבטלה באמצע. יתר השכירים, 55% ליתר דיוק, חוו לפחות תקופת אבטלה אחת של חודש ימים ויותר, כאשר שליש מהשכירים חוו לפחות שתי תקופות אבטלה שנמשכו ביחד שנתיים וחצי. כן, שנתיים וחצי של אבטלה בתוך 6 שנים בסך-הכול. לצורך השוואה, מחקר דומה שבדק את הביטחון התעסוקתי בשנים 1982-1995, מצא כי 67% מהשכירים עבדו באותם ימים ברצף ללא כל תקופת אבטלה, ואילו רק 33% חוו תקופת אבטלה אחת או יותר - כל זאת כאשר אותו מחקר ישן מתייחס כאמור לתקופה כפולה בזמן לעומת המחקר הנוכחי.

מעניין לבחון את הנתונים האלה על רקע דבריו של שר הכלכלה, נפתלי בנט, שלפיהם אחד האתגרים המרכזיים של משרדו הוא "שינוי תפיסה בתעסוקה, מהגנה על מקומות עבודה להגנה על עובדים". אפשר להתווכח על התיזה שאין טעם להגן על מקומות עבודה בעולם של שוק חופשי, כמו על הטענה של בנט, שלפיה "מלחמה במונופולים היא ציונות אמיתית". הרי ציונות היא גם הקמה של מפעל בנגב או בגליל, וציונות היא גם למנוע מהמפעל הזה לנעול את שעריו כל עוד הדבר אפשרי. אבל גם אם נאמץ לרגע את הרעיון שמוטב להגן על העובדים ולא על מקומות העבודה, האם בנט באמת מתכוון לזה?

הגנה על העובדים, לא על מקומות עבודה

דמיינו מפעל בפריפריה שנסגר, משום שההבטחה של בנט להסיר חסמים "עם סכין בין השיניים" יצאה לפועל, והפחתת המכסים באותו ענף גרמה לתעשיין להפוך ליבואן. המשמעות של הגנה על העובדים, בעידן שבו לא פופולרי להגן על מקומות עבודה, צריכה להיות השקעה מסיבית בהכשרות והסבות מקצועיות, השלמת השכלה והארכה של תקופת הזכאות לדמי אבטלה. בכל הפרמטרים האלה, ישראל מפגרת מאוד בהשוואה למרבית המדינות המפותחות. האם שר הכלכלה, שטרח למחוק את "התעשייה והתעסוקה" מהשם של משרדו, באמת מוכן לשים את הכסף עבור ההגנה הזו? האם אחיו התאום, שר האוצר יאיר לפיד, יסכים לחתום על הצ'ק?

השניים מקפידים להבהיר שהם, הקפיטליסטים, לא פחות חברתיים מיריביהם שמתיימרים לשאת את הדגל החברתי. שלי יחימוביץ', הם אומרים, לא באמת דואגת לעובדים - היא דואגת לוועדים הגדולים ולכמה עשרות אלפי עובדים שמיוצגים על-ידם. זהו, אם כן, המבחן הגדול של השניים: האם הם באמת ידאגו לעובדים לא פחות ואולי אף יותר מאלה שמזוהים עם ארגוני העובדים, או שמא האידיאולוגיה של השניים, ובעיקר זו של בנט שדוגלת במעורבות ממשלתית נמוכה, פשוט לא יכולה לאפשר זאת?

האם מישהו מעלה על הדעת שבעידן של נתניהו כראש ממשלה, בנט כשר הכלכלה, לפיד כשר האוצר ויעל אנדורן כמנכ"לית האוצר, יגדילו את דמי האבטלה? יכפילו את תקציב ההכשרות המקצועיות? דמי האבטלה במדינת ישראל נחשבים מצומקים ביותר בהשוואה בינלאומית, וניתנים במקרה המקסימלי לתקופה של 6 חודשים. זאת, אף שהמחקר של אנדבלד וגאליה הראה כי תקופת אי התעסוקה הממוצעת בישראל של גברים למשל, עומדת על 7.7 חודשים. באופן אירוני, במשרד האוצר מדברים לאחרונה דווקא על קיצוץ בדמי האבטלה כחלק מתוכנית הגזירות המתוכננת.

נכון, לא צריך להנשים בכוח מפעל או אפילו ענף תעשייתי שלם, למשל ענף הטקסטיל, כל זמן שההנשמה הזו עולה למשק ביוקר וכל זמן שניתן לייצר אלטרנטיבות לאותם עובדים. השאלה היא האם בנט באמת מתכוון לייצר את האלטרנטיבות האלה. האם הוא ידאג שאותו עובד בן 45-50 ממפעל המתכת או ממפעל השבבים יזכה לרשת סוציאלית ניאותה ולהסבה מקצועית ראויה, כך שהמשבר יהפוך להזדמנות? אם בנט מתכוון להגן על העובדים עם "סכין בין השיניים", כפי שהבטיח לעשות בעניין הסרת החסמים והטיפול בריכוזיות, מודל של הגנה על עובדים במקום הגנה על מקומות עבודה יהיה ראוי, וכנראה גם נכון. עד אז, רצוי שיבחן היטב אם לסיסמאות שהוא מפזר יש כיסוי.