בית חלומות: כך תגשימו חלום - תקצו לו חדר אחד בבית

ממ"דים שהוסבו לאולפן מוזיקה ולחדר יצירה, מרתף ששודרג לאולם ג'ימבורי, מחסן שנבנה מחדש כחדר חושך, וחלל בבית שהפך לפינת מדיטציה ■ יש כאלה שהולכים עד הסוף עם התחביב שלהם - הנה כמה דוגמאות

יש עיסוקים שמצריכים חדר. עניינים שכדי לגרום להם להתקיים, להתפתח, צריך לתת להם מקום, חלל מוגדר. זה לא חייב להיות חדר גדול: חצי מרפסת יכולה להפוך לחדר מדיטציה, חניה מקורה משתדרגת לפינת שחמט, ומחסן בבית קרקע מופקע לטובת מרתף יינות.

"אני מכירה כל-כך הרבה שיגעונות של אנשים, שאני לא מופתעת מכלום", צוחקת האדריכלית איריס שמיר, שעיצבה כבר כמה חדרים כאלה, ביניהם את חדר המוסיקה של סטס מאירוביץ' "עשיתי לאחרונה פאב אירי מעץ באמצע הבית, שישים מטרים רבועים של קירות ושל רצפת עץ ובר גדול עם ברזי בירה ואלכוהול. תכננתי גם חדרי סנוקר וקולנוע. יש בפירוש מגמה: יותר אנשים מרשים לעצמם להכניס את הפינוקים ולמצוא מקום לתחביבים שלהם. ואלה לאו דווקא לקוחות מהעשירונים העליונים. אנשים מגשימים היום את הגישה שביתם הוא מבצרם".

איך שלא נשרטט מחדש את התוכנית, לפנות מטרים רבועים יקרים מפז לטובת תחביב או עיסוק, מסעיר ככל שיהיה, ואז עוד לקנות את הציוד הנדרש לו - זה גם תמיד עניין של כסף. או לפחות עניין של ניווט הכסף. ובכל זאת, כמה מהמשפחות שפתחו עבורנו את הדלתות לחדריהן מגלות שאפשר לעשות זאת גם במחירים סבירים. הנה כמה דוגמאות.

מתי הולכים לג'ימבורי?

החברים של יהלי, של ליאם, של דוד ושל גפן רוצים לבוא אליהם הביתה בכל הזדמנות. בכל זאת, ג'ימבורי פרטי הוא פנטזיה של כל ילד מהרגע שבו טבל לראשונה בבריכת כדורים ענקית באחד המועדונים. לליחן צרפתי, אמם של הקטנים המתגוררים באשדוד, היו בהתחלה רעיונות אחרים למילוי הפונקציה: "חיפשנו עם האדריכל ייעוד למרתף עוד בשלב התכנון של הבית", היא משחזרת. "בהתחלה חשבנו לחלק אותו ולעשות חדר קולנוע וחדר ביליארד. אבל אז עלה הרעיון לג'ימבורי, והעדפתי שלילדים תהיה תעסוקה".

הקונספט הנבחר היה ים: "ההרגשה של מרתף תת-קרקעי מתאימה לאונייה, אז פיתחתי את זה. בריכת הכדורים מעוצבת כמו ים, ויש מקפצות, ובחרנו צבעים שיתאימו לנושא. כל הקומה משועבדת לילדים. בעלי אמר לי בהתחלה, 'מה יהיה, את כל הבית נבנה בשבילם?'. אז עניתי לו, 'כן, כל הבית בשביל הילדים', וזה שווה כל שקל".

ליחן לא הייתה מעוניינת להיכנס יותר מדי לפרטים בנוגע לעלויות, אבל רונן פרל, מנהל השיווק של פעלטון, שבאמצעותה הקימו בני הזוג צרפתי את חדר הג'ימבורי, מספק הערכה גסה לחדר סטנדרטי שכזה. תחילה, הוא מסביר, יש למסגר את החדר במזרנים. העלות למסגור חדר סטנדרטי נעה באזור ה-4,000 שקלים, ואם רוצים לרפד את הקירות, ישנה עלות נוספת, דומה. כל חדר נראה שונה מאחר שזה תלוי במגוון המוצרים. מוצרי הספוג נעים בין 300 ל-700 שקלים לאחד. בריכת כדורים נעה באזור ה-1,000 שקלים. "חדר ג'ימבורי", מסכם פרל, "יכול לעלות 3,000 שקלים ויכול גם להגיע לעלות של 60 אלף שקלים".

מבחינתם של בני משפחת צרפתי, התועלת שווה את ההשקעה: "זה מסב לנו המון נחת ושקט", אומרת ליחן, "וזה גם יעיל כי זה לא מתלכלך ויש לנו כללים שלא יורדים לג'ימבורי עם אוכל ועם מים. החדר גם לא מתבלגן כי זה חדר משחקים עם חפצים, עם בובות ועם לגו. הילדים משתחררים שם, וכשהם יורדים לג'ימבורי זה שבע הדקות שלי בגן עדן, הזמן שלי. שמתי שם מצלמות ויש לי אפליקציה באייפון, ואני יכולה להסתכל עליהם כל הזמן. אין שם סכנות כי כל הקירות מרופדים בגובה מטר וחצי.

"זה לא זול, אבל אילו היינו הולכים על חדר קולנוע זה היה יוצא פי שלושה. חוץ מזה אני לא זוכרת מתי ביקרתי בג'ימבורי בשנה האחרונה מאז שעברנו לבית הזה; אולי רק בימי הולדת, כשמזמינים אותנו. ככה שאני חושבת שאנחנו כבר בדרך להחזיר את ההוצאה".

פורום פילם

במחסן קטן, לא רחוק מהכולבו של קיבוץ עין שמר, תלויים אופניים ורודים על הקיר, עומד מייבש על מכונת כביסה, ויחידת מדפים מברזל מאחסנת ארגזים ושקיות. ביניהם עומד טל בדרק, 36, אב הבית, שטובל ניירות בתמיסות, תולה אותם לייבוש עם אטבים, ואלה מתגלים מאוחר יותר כתמונות שחור לבן מצילומים בפילם. כך הפך בשנה האחרונה המחסן של המשפחה לחדר חושך. "המטרה שלי הייתה להגיע למצב שאני יכול להדפיס תמונות בעצמי", הוא מתגאה, "זאת עבודת יד אותנטית".

הוא מצלם למעלה מעשור, התפרנס מהצילום המסחרי הדיגיטלי, וכיום עוסק בעיבוד תמונה - מלאכה שונה מאוד מפיתוח תמונות הפילם והדפסתן, שהדבר האחרון שנדרש לו זה עכבר. על אף שחדר החושך ממוקם בתוך מחסן קטן, הוא הצריך חלוקה לחלקים רטוב ויבש, בניית כיור, התקנת ונטה לאוורור, פינוי מקום לטובת מגדל צילום (מכשיר שמקרין את הנגטיב מהפילם על נייר הצילום), ומציאת שטח לבריכות התמיסות הכימיות שעובר הנייר בתהליך ההדפסה.

"לפני שנה החלטתי שאני מסדר את המחסן כדי שיהיה מקום גם לתחביב שלי", מספר בדרק. "הרגשתי שאני מאבד את ההנאה מהעיסוק בצילום ושאני רוצה עבודת ידיים, לא לשבת כל היום מול המחשב. אז זה לקח לי כמה ימי חופשה, ועבדתי קשה לסדר את המחסן כדי שיהיה מקום למכונת כביסה, ופה ושם נסעתי לאסוף ציוד, ודי מהר ובקלות הגעתי ליום הראשון שבו התחלתי להדפיס תמונות. למדתי מהאינטרנט איך לעשות את זה, וכל הציוד עלה לי משהו כמו 400 שקלים".

אלמלא היה המחסן בבית המשפחה בקיבוץ, בדרק מאמין שהוא היה מוצא בכל זאת מקום בשביל העיסוק: "זה תחביב שהפך למקצוע וחזר להיות תחביב, ועכשיו אני שואף להתפרנס מההדפסים שלי. במקביל פתחתי בלוג, קליק'נרול, שבו אני כותב על צילום בפילם. כשהילדה נחה בצהרי שבת אני יוצא לצלם או מפתח צילומים. חדר החושך תרם המון לאיכות החיים שלי".

פרט לחדר החושך שלו, בדרק מעריך שיש בישראל עוד כמה עשרות בודדות של צלמים עם חדרי חושך. הוא פוגש אותם לעתים בפורומים ייעודיים ברשת: "יש הרבה צלמים שמאוד רוצים חדר חושך, אבל יש להם כל מיני מחסומים, כמו אין מקום ואין זמן. אבל אני באתי להוכיח לעצמי, ואני מקווה שגם אחרים יראו, שעם מעט זמן ועם מעט השקעה וממש מעט מקום, מטר על מטר, אפשר להוציא דברים יפים באיכות טובה בתהליך שאין בו טיפת דיגיטציה".

טל בדרק / צילום: איל יצהר
 טל בדרק / צילום: איל יצהר

האקוסטיקה מחייבת

סטס מאירוביץ' רק בן 22, השתחרר לאחרונה מתפקיד קצונה בצה"ל, וכבר מעיד על עצמו שהבין כבר "שבסופו של דבר הכסף קיים כדי שנהנה מהחיים". אז הוא חסך מה שהצליח מהשירות הצבאי ומהעבודה שבה עבד לפני שהתגייס (בחברת תאורה והגברה), וכשעברה המשפחה לדירה חדשה מקבלן ברחובות, לפני שנה, הוא הזמין לעצמו את הממ"ד, והשקיע בו 25 אלף שקלים מהחסכונות, בתכנון ובבנייה של חדר מוזיקה, התחביב שלו.

"אני מתעסק במוזיקה קרוב לשמונה שנים, מנגן בעיקר רוק בגיטרה, אבל התפתחתי לכיוונים חדשים ואני מנגן היום גם בתופים ועובד על תוכנות עריכה. בחדר מוזיקה חשובה האקוסטיקה כדי לא להפריע לשכנים, אז כשעברנו דירה תכננתי את החדר שיתאים לצרכים. בגלל שזה ממ"ד זה אטום, וכדי שלא יהיה הד בחדר צריך למלא אותו ברהיטים ובבדים".

עכשיו, כשיש לו יותר זמן פנוי כשהוא בבית, הוא מבלה בעיקר בחדר: "זה מדהים, אני יכול לנגן בכל שעה וזה לא מפריע לאף אחד, לא בבית ולא מחוצה לו, וזה פותח אפשרויות ואופציות להקלטה. עכשיו אני מקליט פרויקט של חבר".

החדר, כמעט מיותר לציין, הפך למוקד בילוי עיקרי: "היה לי חשוב שהחברים שלי יבואו ונוכל לנגן בקלות. יש בחדר מערכת תופים, שלוש גיטרות ומחשב עם תוכנת עריכה. אפשר לשלב הכול ולנגן יחד".

המוזיקה בחייו, נכון לעכשיו, מוגדרת כתחביב בלבד, והשאיפה אחרי הטיול הגדול היא דווקא ללמוד הנדסת חשמל: "זה מתקשר לי לאהבה למוזיקה; כבר בניתי כמה אפקטים לגיטרה, אז אני רואה את עצמי לומד הנדסת חשמל ובונה גם ציוד מוזיקלי".

סטס מאירוביץ' / צילום: איל יצהר
 סטס מאירוביץ' / צילום: איל יצהר

איזה בציר תרצו?

אירית קוזק תמיד אהבה לשתות יין עם הארוחה: "הייתי מאלה שקנו שלושה ב-100 בסופר", היא מספרת. "אבל לפני שש שנים נחשפתי ליינות טובים יותר, והחלטתי להירשם לטעימות יין. זו הייתה קבוצה של חובבי יין ותיקים שהסכימו לראשונה לקבל אישה לחבורה. אחת לחודש היינו נפגשים כשהמארח מתכנן ארוחה שמתאימה ליין. במקביל התחלתי לאסוף בקבוקים. עשיתי גם קורס יין והכנתי שלושים בקבוקים. היה מאוד נחמד, אבל הגעתי למסקנה שזה כיף לעשות יין אבל עוד יותר כיף לאסוף ולשתות יינות של אחרים".

כך, מה שהחל כמקרר לחמישים יינות הפך לפני כשנה לחדר יין שמכיל 1,300 יינות במרתף המשפחה ברעננה. "אחרי המקרר הקטן עברתי למקרר של 300 בקבוקים", קוזק משחזרת. "בתכנון שלי תמיד רציתי חדר יין, אז בשיפוץ האחרון אמרנו שמוכרים את המקררים ובונים חדר כזה. כיום יש לי 800 בקבוקים".

היין היקר יותר באוסף של קוזק נקנה לכבוד יום ההולדת של בעלה, 400 אירו עבור שאטו מרגו צרפתי משנת 2000.

כמה עולה התענוג הזה? מיכל ברון, מנכ"לית חברת יורוקייב הישראלית, שתכננה גם את החדר של קוזק, משיבה: "המחירים נעים בין 40 אלף שקלים לחדר יין הקטן ועד לחצי מיליון שקלים לחדר ענק. חדרי יין מתחילים מ-600 בקבוקים, וסיימנו לא מזמן לבנות חדר יין ל-8,000 בקבוקים, הכי גדול בארץ".

"לא צריך המון מקום לחדר יין", מסכמת קוזק, "מצאנו לו מקום בקומת המרתף, על חשבון כמה מטרים רבועים מחדר הקולנוע, שממוקמים בו מסך של מאה אינצ'ים, מקרן ורמקולים, שבו הבנים שלי צופים בספורט".

אירית קוזק / צילום: איל יצהר
 אירית קוזק / צילום: איל יצהר

בשביל אמנות צריך מרחב

אורית ישראלי גילתה את עולם היצירה בנייר לפני שש שנים. זה התחיל כשנהגה לחזור ממשמרות לילה מלאה באדרנלין שמסרב להתפוגג: "לא הייתי מצליחה להירדם, אז הייתי מתיישבת ומתחילה לשחק בכל מיני הדבקות על עץ. בהמשך התחלתי לעשות כרטיסי ברכה, ומאז ועד היום הסקראפ זה התחביב והתרפיה שלי".

סקראפ הוא אמנות עיצוב מוצרים מנייר - מאלבומי תמונות ועד קצה יד הדמיון. בארצות הברית זהו תחביב נפוץ למדי, בארץ מדובר בקהילה צנועה יותר אך בהחלט מגובשת, שחיה ברשת ומתכנסת באתר הנושא את שם התחביב. בפייסבוק מונה הקהילה כאלף חברים, וגם בארץ ישנו שוק של מוצרים משלימים ושל אביזרים נלווים.

"התחביב הזה כרוך ברכישות", מספרת ישראלי. "בכל פעם יוצא מוצר חדש או חומר חדש, ואין לזה סוף. אני מאוד מושפעת מדברים שאני רואה שאחרים עושים, ומיד אני רצה לקנות לי עוד חומרים ועוד מכשירים. חצי שנה אחרי שגיליתי את הסקראפ, כבר הייתה לי כמות חומרים שלא מביישת חנות, ואז הבנו שאני צריכה מקום, שאני צריכה חדר.

"זה שיש לי חדר גורם לי לקנות יותר", ישראלי צוחקת. "החדר הגיע בגלל הקניות, אבל הקניות ממשיכות בגלל שיש לי מקום לאחסן אותן. אני מעריכה שיש לי חומרים בהיקף של אלפי שקלים, ארסנל מכובד מאוד. רק מכונת החיתוך האלקטרונית עלתה לי 1,800 שקלים".

את המקום מצאה בממ"ד, שתפקד לפני כן כחדר העבודה של בעלה, איש מחשבים ופנסיונר של צה"ל. "נישלתי אותו ממחצית המקום והכנסתי לשם את כל מה שאני רוצה, ובעצם היום הוא צריך לקבל את הרשות שלי כדי לעבוד בו", היא מחייכת. "החדר עוצב במהלך השנים לאט-לאט. בהתחלה הקמנו שם עמדה עם מגירות ועם כוורת, ולאחר מכן הכנסנו גם שולחן כתיבה. החומרים מסודרים לפי קטגוריות במגירות ובצנצנות: דבקים, סרטים, פרחים, כפתורים וכל מיני אביזרים קטנים שבהם אני מעצבת את הכרטיסים. ומובן שיש לי גם מכשיר הבלטה וחיתוך. הרכישה האחרונה הייתה מכונת חיתוך אלקטרונית של אותיות, שתורמת מאוד ליצירה".

אורית ישראלי / צילום: איל יצהר
 אורית ישראלי / צילום: איל יצהר

נקודה למחשבה

לפני שנה וחצי פגש מעצב הפנים אלעד בודנשטיין בלקוחה ססגונית ובלתי שגרתית, שביקשה לעצב את ביתה הפרטי בקיסריה מחדש, ולהפוך את אחד החדרים בבית הרחב, 400 מטרים רבועים, לחדר שמוקדש למדיטציה.

"הקו שהנחה אותי היה משחק בין אינטימיות למרחב", מסביר בודנשטיין. "בחדרי מדיטציה חשוב למקם רהיט שייתן תחושת חמימות, ואם אין לנו חלון נרצה שהחדר יהיה גדול יותר. אבל אפשר לעצב חדר מדיטציה גם בחללים קטנים אם יש לנו מבט החוצה. חשוב לשמור על קו מסוים, עדיף שיהיה אור טבעי ושהחדר יהיה ממוקם בפינה שקטה בבית, וגם אלמנט של מים עוזר להיכנס לתחושה המדיטטיבית. מבחינת צבעוניות זה משתנה בין אדם לאדם - יש אנשים שמרגיעים אותם הכחולים והירוקים, ויש אנשים שדווקא חוסר צבע, לבן, נותן להם הכי הרבה שקט ושלווה".

וילה בקיסריה / צילום: איל יצהר
 וילה בקיסריה / צילום: איל יצהר

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988