1. בסוף שבוע האולסטאר האחרון ביל סימונס, עיתונאי הספורט הבכיר בארה"ב, ישב לשיחה מצולמת עם טוני פארקר, הפוינט גארד המעולה של סן אנטוניו ספרס. סימונס, איש מבריק במובנים מסוימים אבל כמובן אמריקאי ששבוי לגמרי בקונספט של ווינרים ולוזרים, אמר לפארקר בצורה הכי נחמדה שאנשים כבר לא מסתכלים על סן אנטוניו כמועמדת רצינית לאליפות - הרבה בגלל ההפסד לאוקלהומה סיטי ת'אנדר בגמר המערב לפני שנה. פארקר, עם עיניים משועשעות, אמר שאם אתה מגיע לגמר המערב ואנשים אומרים שזו עונה רעה, הוא ייקח את זה, כי הכל עניין של פרספקטיבה.
את הפרספקטיבה הבריאה שלו פארקר למד משני אנשים. הראשון, מאמן סן אנטוניו גרג פופוביץ', הוא דמות שאוהדי ספורט מושבעים לא רק מכירים, אלא גם מוצאים את עצמם מדברים עליה לא פעם - בעיקר כי פופוביץ' הוא בו זמנית מאוד מוצלח ומאוד לעומתי (במיוחד כלפי הקומישינר של ה-NBA, דייויד סטרן). השני, טים דאנקן, הוא פרדוקס שבדרך כלל לא רואים: מצד אחד, בגיל 37, בעונה ה-16 שלו בליגה, יש קונצנזוס מקצועי די רחב שדאנקן הוא אחד מעשרת הכדורסלנים הטובים אי-פעם; מצד שני, מדובר בדמות שהציבור הרחב לא מכיר בכלל, ושאפילו אוהדי ספורט מושבעים לא ממש מתעניינים בה.
דאנקן, חייבים להגיד, לא נתן יותר מדי סיבות להתעניין בו לאורך השנים. מעבר למופנמות האינהרנטית שלו, ולסלידה המופגנת מהתקשורת ומתרבות הפופ, לדמות שלו בקושי היתה קשת: הוא היה אדיר מהרגע הראשון (נבחר לחמישיית העונה ב-1998 כרוקי), לא נאבק שנים כדי לזכות באליפות (זכה בראשונה ב-1999, הוסיף עוד שלוש מאז), בקושי נפצע, פעמיים MVP של העונה הרגילה, שלוש פעמים MVP של גמר הפלייאוף, שמונה פעמים בחמישיית ההגנה של העונה, מוח כדורסל נהדר, "היה יכול לאמן את הקבוצה אם הוא היה צריך", לפי עוזר המאמן מייק באדנהולזר, תמיד יעיל, אף פעם לא ספקטקולרי, תמיד מנהיג עם היד על הראש של השחקנים, אף פעם לא מאבד שליטה, תמיד אותן תנועות, תמיד אותם מהלכים, תמיד ההתגלמות של הכינוי שלו - The Big Fundamental.
משהו כל כך בסיסי, יסודי, לא נתפס מן הסתם כיוצא דופן. אבל העונה דאנקן עושה משהו יותר מיוצא דופן: אחרי שתי עונות של דעיכה טבעית ביכולת, בדקות ובמספרים - דעיכה שבמונחים של גבוהים ב-NBA, שלרוב מזדקנים בשנות כלב, היתה גם ככה מאוד מתונה - הוא מרים את הרמה שלו לגבהים שהוא חצה רק בשיא הקריירה. דאנקן, 2.11 מטר על 115 ק"ג, הוריד שבעה ק"ג בשנתיים האחרונות, בגיל שבו רוב הגבוהים נעשים פשוט שמנים. העונה הוא קלע 17.8 נק', הוריד 9.9 ריב', חסם 2.7 זריקות ומסר 2.7 אס' ב-30 דקות למשחק, ובניצחון 4-0 על לוס אנג'לס לייקרס בסיבוב הראשון בפלייאוף הוא היה יותר טוב מדווייט האוורד, לכאורה עדיין הסנטר הכי טוב ב-NBA, שצעיר ממנו בעשר שנים.
נכון לעכשיו, גם בגלל היכולת שלה אבל בעיקר בגלל הפציעה של ראסל ווסטברוק, טייס המשנה של קווין דוראנט באוקלהומה סיטי, סן אנטוניו פייבוריטית להגיע לגמר מהמערב. אבל גם אם זה לא יקרה, מאיזה פרספקטיבה שלא מסתכלים על זה, טים דאנקן כבר עשה יותר ממספיק כדי להיות אחד הגיבורים של פלייאוף 2013.
2. עוד גיבור של פלייאוף 2013, רק בגלל התזמון, הוא ג'ייסון קולינס - שנהיה השבוע האתלט הפעיל הראשון באחת מארבע הליגות המקצועניות הבכירות בארה"ב (פוטבול, בייסבול, כדורסל והוקי קרח) שיוצא מהארון. קולינס, סנטר מחליף בן 34 ששיחק העונה בבוסטון סלטיקס ובוושינגטון וויזארדז, קיבל חיבוק טוויטרי חם מהרבה אנשים (מביל קלינטון ועד קובי בראיינט) אחרי שהוא כתב טור אישי למגזין ספורטס אילוסטרייטד, והתחושה היא שיש ניסיון תקשורתי לשווק את הסיפור שלו כהתחלה של עידן חדש בספורט, שבו הומוסקסואליות תהפוך לאט-לאט מטאבו למיינסטרים.
השיווק של קולינס כסמל של המהפך המצופה הוא לא דבר רע כמובן, רק שחשוב להבין את עומק הבור שבו נמצא הספורט בקונטקסט הזה. כדי להבין את עומק הבור, צריך להסתכל על עוד שדה בתרבות שבו להומוסקסואלים, דה-פקטו, אסור לשחק: פוליטיקה.
העובדה שפחות או יותר בכל העולם, יציאה מהארון בפוליטיקה, בדיוק כמו בספורט, משולה למוות תדמיתי ברמת האישיויות הבכירות (כלומר לא ברמת הג'ייסון קולינסים של העולם), מעידה על שלושה דברים: 1. לא רק ארה"ב הומופובית; 2. ההגמוניה הגברית השלטת מאפשרת להומוסקסואליות פומבית להיות לגיטימית רק בשדות מסוימים בחיים, למעשה רק בשדות אמנותיים (מוזיקה, קולנוע, תיאטרון, טלוויזיה, ספרות), ולא במוקדי כוח רציניים שמקבלים החלטות בנושאים רציניים כמו חיים ומוות; 3. על הציר שבין אמנות למלחמה, הספורט עדיין הרבה יותר מדי קרוב למלחמה. ג'ייסון קולינס לקח אותו צעד אחד גדול לעבר הכיוון הנכון.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
