ההחלטה לרוץ מרתון ראשון נפלה דווקא מתוך פרץ של מיאוס מכל הדבר הזה, ריצה. זה היה יום שבת, והתאריך האחרון להרשמה המוקדמת למרתון פראג. חברים לקבוצת הריצה שלי כבר צירפו אותי מבעוד מועד לדף פייסבוק שהם ורצים אחרים פתחו לצורך העניין, בשביל לנטוע בראש את הרעיון. מרתון? 42 קילומטרים ועוד מאתיים מטרים? מעבר למידותיי, טענתי. ושוב ושוב התעורר הדיון אם הגיל והקצב הטבעי הלא גבוה הם הקובעים, או שהכול טמון באימונים מסודרים וממושמעים שבעקבותיהם כמעט כל אדם יוכל לרוץ מרתון.
השבת ההיא התחילה בבוקר, בקריית טבעון, בהיערכות לקראת הזינוק לחצי מרתון ריצת שטח. ימים ספורים לפני כן החליפו את השעון לשעון חורף, ודווקא אותו סוף שבוע היה חמסיני במיוחד. עוד לפני הזינוק היה ברור שעומד להיות קשה, רק לא היה ברור כמה. למעשה, זה היה המירוץ הגרוע בחיי. התחלתי מהר מדי, לא התחשבתי בתנאי השטח ובמזג האוויר, מהקילומטר ה-12 ואילך עברתי למין דידוי, קצת ריצה והרבה הליכה. בעליות - והיו רבות כאלה, תלולות וחוליות - כבר עברתי להליכה כבדה. לא אגזים הרבה אם אומר ששאלתי את נפשי למות, ושכל מה שרציתי היה שזה ייגמר כבר.
הגעתי אדומה ומיוגעת, ובשארית היום חברתי לקופסת אדוויל, תוצאה ישירה של מכת חום כנראה, וחשבתי שאני רוצה לפרוש מהספורט הזה, שנמאס לי לרוץ. הייתה רק דרך אחת להילחם בתחושה הזאת. שלפתי את כרטיס האשראי, עקבתי אחר ההוראות באתר (האם את רצה מרתון בפעם הראשונה? כן. בכמה זמן את חושבת שתעשי אותו? כתבתי ארבע שעות וחצי, אבל למעשה התכוונתי, בהרבה מאוד זמן, סביר שבין האחרונים). ודווקא מתוך המצב המטושטש, דווי הראש והנגוע בבחילה קלה, לקחתי על עצמי מחויבות שתגיע גם לשבעים קילומטרים ריצה בשבוע ויותר. מקסימום, אמרתי לעצמי, זרקתי 50 אירו.
- תגידי, בגילך זה לא מסוכן?
מרתון ראשון בגיל 53, גם זו החלטה משונה. כאילו אני מנסה לתפוס בזנב הזמן החולף או להסיט את הכיוון הבלתי נמנע שאליו מוליך הגיל. קוראת תיגר על עובדות ביולוגיות כמו היחלשות העצמות, התרופפות הרצועות, פרק הזמן הממושך יותר שייקח לכל פגיעה או פציעה להתאחות או להחלים. מבין הלא-רצים שמעתי לא מעט הערות על ההחלטה הזאת. כולם יודעים לומר שזה לא בריא, ובעיקר שאת כבר לא צעירה, ואולי תתייעצי עם הרופא שלך (הוא דווקא איחל לי בהצלחה).
הריצה באה לי מאוחר. בילדותי סלדתי מכל מאמץ פיזי. בריצות 600 מטרים בבית הספר הייתי מתנשפת, מאדימה, היה נתפס לי הצד, ותמיד הייתי מאלה שמנסים בהיחבא לחתוך את המסלול ולקצרו. בטירונות הצלחתי לחלות לפני המסע ולהישאר באוהל, באנחת רווחה. אחרי הלידות, כמו הרבה נשים צעירות, הספורט היווה רק אמצעי "לחזור לעצמי" והלכתי בעיקר לשיעורי עיצוב-חיטוב, וקצת לחדר כושר. עד שיום אחד מדריכה ידידה במכון כושר אמרה לי, אם את כבר הולכת כל-כך הרבה על ההליכון, למה שלא תעלי פה ושם לדקה ריצה. זה קרה לפני בערך 17 שנה, ומאז הריצה היא חלק מהגדרתי את עצמי, אולי לא פחות מהזהות המקצועית, האישית והמשפחתית.
למשל, בכל מקום שבו אני נמצאת ובכל מצב, גם אם אני מכורבלת במעיל פוך בשיער סתור, ומנסה לגרום לכלב לגמור כבר את ענייניו ולחזור הביתה, עיניי יתעכבו בעניין על רצים. ינסו להעריך לפי הקצב אם הם ב"ארוכה" או ב"קצרה", אם הם מתחילים או מנוסים, מתאמנים למטרה או סתם יצאו לריצה שגרתית. ממש כמו שעיניהם של גברים מסוימים תמיד יקלטו מכונית לא מוכרת במגרש החניה, ויהיה להם מה להגיד או לחשוב על הדגם ועל מה הוא אומר על בעליו.
למרתון מדריך אותנו גיא, בשעות העבודה איש ניהול פיננסי בחברת היי-טק גדולה, שמגשים על הקבוצה הקטנה שלנו את תשוקתו לאמן, לאחר שסיים קורס מאמני ריצה בוינגייט כתחביב. קבוצתנו כוללת מספר רצים שנתקפו בשיגעון פראג, חלקם כבר רצו מרתון וחלקם טירונים, מתוך קבוצת הרצים מרת"א. אחד המתאמנים הוא הבוס שלו, איל. שניהם עוזבים לעת ערב את העבודה, נוסעים לאימון, ושם התפקידים ביניהם מתחלפים.
אני לא מתיימרת להבין מה גורם לגיא להקדיש זמן, תשומת לב ואכפתיות כה רבה לעדר הקטן שהתאסף סביבו, אבל מלבד התוכנית שהוא מעדכן על-פי לוחות המירוצים השונים, הוא חוזר לאיטיים יותר - כמוני - לבדוק מה שלומם, ומחכה בתום הריצות הארוכות על גשר המכבייה עם בקבוק מלא משקה איזוטוני שהכין בבית, דואג שילבשו משהו חם יותר אם קר, וכשיורד גשם הוא מחלק מגבות לרצים "שלו".
מדי פעם יש בריצות ארוכות רגעי שבירה, קילומטר אחרון שממאן להסתיים, רגליים כבדות לקראת הסוף. אבל כל אלה לא דומים ל"קיר" המפורסם, אימת כל רץ מרתון. התופעה הזאת בסביבות הקילומטר ה-30 או ה-35, שבה הגוף ריק מאנרגיות, הרגליים כבדות, הנפש שבורה ואין דרך להשיב את הריצה לקצב סביר. אני פגשתי את הקיר במלוא הדרו בריצת ה-34 קילומטרים.
הוא היכה בי בסביבות הקילומטר ה-29. וכל כמה שלא אמרתי לעצמי, נשארו רק חמישה קילומטרים, אחרי כמעט שלושים מה זה בכלל - כלום לא עזר. חמשת הקילומטרים נפרטו למטר אחר מטר, לאט, כואב, כבד. ויחד איתם זרם המחשבות שמלווה את הריצה הפך לעכור, לעוין ולמיואש. מרתון? את תרוצי מרתון? תראי איזה סיוט את עוברת בריצה הרבה יותר קצרה. חמש שעות וחצי ייקח לך לסיים. מה זה השיגעון הזה, תעצרי וגמרנו. נמאס מהריצה הזאת.
בסופו של דבר סיימתי את הריצה, אבל לא היה שום רגע אופורי וכיפי כגון זה שליווה סיום של ריצות ארוכות קודמות. שנאתי את עצמי ואת הריצה גם יחד. מרסלו, שכנראה חווה תחושות דומות, היטיב לבטא את מה שהרגשנו. כאשר נשאל אם עדיין בא לו חומוס - חצי מהדרך דיבר על החומוס שיאכל אחר כך - סינן בכעס "לא רוצה חומוס ולא רוצה מרתון".
שבוע לאחר מכן הגיעה "המסכמת", הריצה הכי ארוכה שנרוץ לפני המרתון, 36 קילומטרים. החזרה הגנרלית למרתון. הייתי אחוזת חששות. האימון של יום שישי היה מבשר רעות. ניסיתי חגורת בקבוקים חדשה שהסבה לי אי-נוחות, שריר המיתרים האחורי בער, הייתי המאסף בכל האימון. כל היום סכתי את השרירים הדוויים במשחה אנטי דלקתית, ובלילה חלמתי חלומות של חרדה.
והיא הלכה נפלא, הריצה. כלומר, היה גשם וברד ורוחות ושרוך שנפתח - לא קל להתכופף אחרי עשרים קילומטרים של ריצה - אבל הקצב היה סביר, ובעיקר, אחרי שלושים וקצת קילומטרים, הבנתי שתיכף זה נגמר ויש לי כוח ומרץ והתחלתי לחייך לעצמי חיוך טיפשי ומאושר. פראג, את בכיס שלי, פראג, השתחצתי, והוספתי לי עוד חצי קילומטר למכסה (טוב, זה יותר בגלל חישוב לא נכון של המרחק חזרה לנקודת ההתחלה).
אח, הקילומטר ה-30
הקילומטרים הראשונים עוברים בקלות רבה. אני נוהגת בשמרנות, ועוצרת לשניות אחדות בכל תחנת מים על אף הזמן המתבזבז כך. אגב, המארגנים נערכו לחום והוסיפו המון נקודות מים (מה שמארגני מרתון ג'ילט תל אביב לא עשו, בחצי המרתון המושמץ ההוא, אף שעומס החום היה רב פי כמה). הארגון בכלל מופתי. תחנות המים ארוכות, כך שהרצים לא צריכים להתגודד ולבזבז זמן כדי לשתות, ברוב התחנות יש גם ספוגים לחים להרטיב את הראש ואת הפנים ומשקאות איזוטוניים - המכילים סוכר ומלחים ובכך מונעים התייבשות באופן יעיל יותר מסתם מים. קשה לתאר כמה אסירת תודה הייתי לקוביית הקרח האיזוטוני בקילומטר ה-30.
אח, הקילומטר ה-30. בשלב ההוא המירוץ יצא ממרכז העיר ונע בדרך חשופה לשמש, ללא הצל המבורך של הבניינים, לצד מוסכים אחדים ומעט מאוד עוברים ושבים שיעודדו וינופפו לרצים. אמרתי לעצמי, נו, רק עוד 12 קילומטרים. אבל האמירה הזאת שבריצות הארוכות בפארק די מעודדת, הדהדה פתאום כמו איום לא נעים. 12 קילומטרים, משהו כמו שעה ורבע ריצה, ואני כבר כל-כך עייפה. שריר המיתרים האחורי הזכיר פתאום את קיומו, ודלקת ישנה במעלה כף הרגל התעוררה לחיים. זה הזמן לקרוא לעזרה ולגייס את כל כוחות הנפש, להזכיר לעצמי את מה שלמדתי באימונים - שיש רגעים קשים בריצה, והם חולפים, וממשיכים לרוץ. אני ממשיכה לרוץ. הכאבים נעלמים.
בקילומטר ה-35 המהירות יורדת בצורה מבישה. אין לי שום דרך להחזיר אותה ואני מתרגלת לקצב החדש, האיטי יותר. בחיים לא ארצה יותר לרוץ מרתון, אני ממש סובלת, זה גיהינום עלי אדמות. לצדי רבים עברו להליכה. אני באה מתל אביב החמה והלחה, אבל הגרמנים אדומי הפנים שסביבי לא התאקלמו לחום כזה, והם נראים סובלים. אני עוברת על פני רץ מבוגר למראה וצנום, שעושה צעד ריצה, נאנק מכאב ולופת את רגלו, הולך צעד ושוב מנסה לרוץ. איך הוא יעבור ככה שבעה קילומטרים שלמים? תחשבי איך את תעברי אותם. איך זה הקילומטר ה-36 לא מגיע?
והנה מגיע הקילומטר ה-38. עוד ארבעה. ארבעה ומאתיים מטרים ליתר דיוק. זה הזמן לג'ל האחרון, שאני צריכה להכריח את בית הבליעה שלי להכיל אותו. אני מנסה להגביר מעט מהירות, מצליחה קצת, אבל לא חוזרת לקצבים של ההתחלה. הנה נכנסים שוב אל בין המבנים העתיקים, הגשרים הקרירים, סימוני הקילומטרים נראים פתאום צפופים יותר וידידותיים יותר.
הנה כבר ה-41, תחושות הקלה ושמחה מתחילות להציף אותי, הרגליים נעות מהר יותר, הרחובות מלאים מעודדים, ואני מחייכת לכל אחד מהם. שילוט ידידותי מסמן עוד 900 מטרים, עוד 800, פתאום כבר רואים את שער הסיום. מבט חטוף בשעון אומר לי שאני בגבולות היעד שלי, שאני עומדת באמת לסיים את המירוץ בזמן שהקצבתי.
עכשיו זה כבר אושר, במלוא מובן המילה, התעלות. אני חוצה את קו הסיום ומביטה בשעון. 4:29:56. יעד שמרני והגיוני למרתון ראשון, ואני עמדתי בו. עמדתי בו, אמיל, אני לא יודעת לכמה זמן זה תקף, אבל אני חווה חיים אחרים, עצמי אחר. אני מרתוניסטית. עשיתי מרתון. אם עשיתי את זה, אין דבר שלא אוכל לעשות, מאום לא ייבצר ממני.
הרגעים שלאחר מכן מבולבלים. מישהו קושר לכתפיי יריעת אלומיניום דקה, לשמירה על חום הגוף לאחר העצירה. מישהו מצלם אותי, אחרת שמה מדליה לצווארי. תחושת חוסר מציאות מוחלטת תוקפת אותי. איכשהו אני מצליחה למצוא את החבורה שלי, כולם נראים נרגשים לא פחות ממני. יש הרבה חיבוקים. מדי פעם אני חובטת בזרועו של מרסלו ואומרת לו, בפליאה, "עשינו מרתון". ברגע הבא תורו להתפעם, "אנחנו מרתוניסטים, ממש עשינו את זה".
השעות שלאחר מכן עוברות במעין סחרחרה. העייפות שחשבתי שתתקוף אותי לא מגיעה, האדרנלין דחק אותה הצדה לטובת שוטטות ברחובות לצד רעב טורפני, שמוביל אותנו מארוחה עתירת בשר ותפוחי אדמה וחצי ליטר בירה במבשלה מקומית - צריך להחזיר לגוף מה שאיבד - לקונדיטוריה עתירת חמאה, סוכר ושמנת, ועוד בירה בערב. קצת כואב לעלות במדרגות, בכל פעם שמתיישבים קשה לקום, אני נושאת את המדווים האלה בגאווה, כמו וטרן המציג על חזהו את המדליות שלו.
יומיים לאחר מכן אני בבית. הכול אפור, ולא רק בגלל מזג האוויר הסגרירי שבחוץ. לאפרוריות נוספת תחושת ריקנות. אז זהו המרתון-בלוז שהזהירו אותי מפניו. המטרה הגדולה והתובענית שלקראתה כיווננתי את עצמי בחודשים האחרונים נעלמה, והעולם נראה קצת ריק בלעדיה. אני עושה את הדבר היחיד שאפשר לעשות נגד דברים כאלה: מביטה בלוח המירוצים לחודשים הקרובים, ובוחרת: מירוץ השטח סובב עמק? מרתון טבריה? ואולי שניהם.
הכתבה המלאה - במגזין G
כתבות
ני"ע
