"נפילה יכולה להיות המקפצה הכי גדולה עבור אדם"

"אני רואה פער גדול מדי, אצל יותר מדי מנהלים, בין מי שהם לבין מה שהם עושים", אומרת נורית ברמן, בעלת חברת השמת הבכירים "עמדה" ומי שפיתחה את ציד הראשים בארץ, בראיון ל"ליידי גלובס" ■ "הפחד של אנשים שיגידו עליהם שנכשלו הוא איום ונורא"

הוא מנהל בכיר במשק והוא די מודאג. הבת שלו בחרה להיות מורה לריקוד, לא בדיוק מה שישב לו בראש כשחשב על העיסוק הראוי עבורה. הוא פנה לנורית ברמן כדי שתייעץ לו איך לקרב את בתו לעולם העסקי.

"חשבת לשאול אותה אם היא מאושרת?", שאלה ברמן, "אתה מייחס אושר רק למקום שבו יש דרייב להצלחה".

"נכון, היא לא אמביציוזית", הוא השיב.

"לא אמביציוזית זה רע?", הקשתה, "אולי זה נפלא?".

הוא שתק ממושכות, ואז ענה: "את יודעת מה, אני עושה לה עוול. אני פתאום מבין שבתוך המשפחה שלנו, שבה כולם מצליחים, היא הצליחה לגדול כאדם בלי אמביציה. בשביל זה היא הייתה צריכה עמוד שדרה חזק, חיבור לאני הפנימי שלה. היא לוקחת לעצמה את החירות לא להיות כמו כולם, כמו האחים וההורים המצליחים שלה".

כבר 33 שנה שברמן, בעלת חברת ההשמה "עמדה", מייעצת בפיתוח קריירות למנהלים בכירים. היא ליוותה מעל 10,000 איש שפוטרו, ולמעלה מ-300 ארגונים שפיטרו. היא הטמיעה את התפיסה של טיפוח טלנטים בארגונים כמו טבע, שטראוס, אסם, מכתשים אגן, כתר פלסטיק, אמדוקס ו-HP.

- גדלנו על האקסיומה שלהיות אמביציוזי זה טוב.

"ההצלחה הגדולה ביותר היא למצוא את המקום המדויק של האמת הפנימית שלך. אדם מצליח הוא אחד שהצליח לממש את האמת הפנימית שלו באינטגריטי, ולא מי שהחברה מכתירה כמצליח. ההגדרה החברתית שבירה כמו זכוכית עדינה. אני רואה פער גדול מדי, אצל יותר מדי מנהלים, בין מי שהם, לבין מה שהם עושים".

ברמן עצמה הייתה בת 32 כששברה את מסלול חייה הליניארי כעובדת סוציאלית. "לקום ולעזוב את הקביעות בעירייה לטובת הלא נודע, היה מהלך לא מקובל, שגרם לסביבה שלי לתייג אותי כבחורה לא יציבה תעסוקתית". זו הייתה נקודת שבר, אבל זו הייתה גם הנקודה שהובילה אותה להקים את חברת ההשמה.

- למה עזבת את העבודה הסוציאלית לטובת השמת בכירים?

"עסקתי בטיפול זוגי ומשפחתי, וגיליתי שאם בעבר הזהות שלנו נבנתה על בסיס המשפחה או הקהילה שאנחנו באים ממנה, פתאום בימי שישי בערב אנחנו מתייגים את האנשים לפי הארגון שאליו הם שייכים, ולפי התפקיד שלהם. משם נובעים הזהות והאגו, וזה מתחבר ל'מה יגידו עליי'.

"לפני שבע שנים פנתה אליי עיתונאית כדי שאגיב על ספר אמריקאי שמציג נשים מצליחות בקריירה, שבוחרות לא ללדת או שיולדות בגילים מאוד מאוחרים. התחלתי להסתכל סביבי, ואמרתי: 'וואו, חלק גדול מהנשים המצליחות סביבי לא רק שיש להן ילדים, אלא גם שלושה וארבעה ילדים'.

"גיליתי משהו מאוד מעניין: אם הייתי מצליחה בקריירה ולא היו לי ילדים - הייתי נחשבת כישלון. אבל אם היו לי ארבעה ילדים ולא הייתי מצליחה בקריירה - גם הייתי נחשבת כישלון. בישראל, כדי שנשים ייתפסו כהישגיות הן צריכות בתת מודע לספק את הציפיות. הן חייבות גם וגם. זה ייחודי לנו, לחברה הישראלית. בכל מקום בעולם המערבי, אם אין לך ילדים ואת מאוד מצליחה בקריירה, את בסדר גמור".

- באילו שריטות את נתקלת?

"הצורך שיראו אותי. יש אנשים שגדלו בחוויה שלא ראו אותם, זה בור שהוא מנוע. כך גם הצורך בכוח, בשליטה. הרבה מאוד מהמנהלים הבכירים הכוחניים גדלו בסביבה כוחנית, ולא הרגישו שהם מצליחים להתמודד איתה. מישהו שהפעילו עליו הרבה מאוד כוח בילדות, מנסה לרפא את עצמו באמצעות כוחנות".

לפגוש את המוות

- מה את מייעצת למנהלים בתקופה המשברית שהם חווים כשהם פורשים מארגון, או כשמפטרים אותם?

"זה הלב של הייעוד שלי. לתפוס את האנשים במקום הזה, כי שם יכולים לקרות להם הדברים הכי נפלאים בעולם. זו הזדמנות ייחודית להתקרב אצל עצמם. לשאול את עצמם שאלות, להטיל ספק באמונות, ומתוך הכאוס לברוא את עצמם מחדש. זו מהות הדרך שאני עשיתי. להיות במקום שמרשה להם להתבונן בצורה אמיתית, מתוך אינטגריטי, מי הם רוצים להיות, ולא מי הם צריכים להיות כי 'מה יגידו'".

את חווה את המצוקה שלהם ממה שיגידו?

"ודאי. החוויה של 'אני נתפס ככישלון' צובעת את העולם בשחור, ואני אומרת: כן, הכישלון הוא חלק מהחיים המקצועיים. כן, אני לוקח פסק זמן. זה בסדר להסתובב בג'ינס לתקופה במקום עם חליפה, כל עוד אתה שומר על חדר כושר מקצועי. קח פרויקטים שמשאירים אותך מחובר, אבל שלא ישאבו אותך מדי, שיאפשרו לך להגדיר את הזהות שלך מחדש. הרבה פעמים אנחנו מוכנים לשלם מחיר של פשרה עם הערכים, השאיפות והמוטיבציות שלנו, כדי לשחק במשחק בכלל".

יש הבדל בין גברים לנשים?

"לנשים יש מתנה אינהרנטית, כי הן יולדות. יש להן חופשת לידה, זמן שמאפשר להן לשבת על הזהות שלהן לתקופה, מבלי להיפרד מהארגון. יש להן לגיטימציה חברתית לזה. אם גבר יגיד 'לקחתי שנה כדי לגלות מי אני', גבות יורמו. אני מנסה לתת להם את הכוח לממש את זה. יעל אנדורן הייתה בחופשה תקופה לא קצרה אחרי שפרשה מניהול עמיתים, ועד שהתמנתה כמנכ"לית האוצר. לנשים יש יותר לגיטימציה לעשות הפסקות.

"כשמישהו מפוטר מהעבודה, האגו שלו דוחף אותו לקחת במהירות תפקיד אחר, גם אם זה לא נכון לו, כדי לא לאבד זהות ושייכות, ויש לזה מחיר. אם הוא מונחה על ידי האגו, הוא ייקח מה שמציעים לו, ובלבד שלא להיתפס כמי שנכשל. אני חושבת שצריך פסק זמן כדי לנקות את הזהות הקודמת. 'אבל ישכחו אותי, לא אהיה רלוונטי', הם אומרים לי, זה הפחד הכי גדול שלהם. המאמץ שלי הוא לשכנע אותם להישאר לא שייכים, ולא להיות עם זהות מושאלת".

- בגלל הסוציאליזציה השונה, לגברים זה הרבה יותר משברי.

"אצל גברים החרדה מאבדן הזהות זהה לפחד המוות. התפיסה ש'אם נפלת זה סופי', מנהלת אותם. אבל לפעמים אתה צריך להתנסות במוות, כדי להפסיק לפחד. להתנסות בפחד הנורא ממה יגידו, כדי לפגוש את הצרכים שלך".

- אולי בצדק התפיסה הזו מנהלת אותם? אולי זה אדפטיבי?

"נפילה יכולה להיות המקפצה הכי גדולה עבור אדם. ליוויתי מנהל בכיר מאוד שפוטר מתפקידו, וסיפר לכולם שהוא החליט לעזוב. אמרתי לו: 'מה זה הסיפור שאתה מספר לכל העולם ובעיקר לעצמך? הרי פיטרו אותך'. הוא נהיה אדום. בנינו תסריט איך הוא מספר במפגשים בינאישיים שהוא נכשל".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר ברשת סטימצקי

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988