תגידו מה שתגידו

אנשים שלא אכפת להם מה אומרים עליהם, מרוכזים יותר בעצמם ומתאפיינים בחשיבה נרקיסיסטית, שיש לה גם היבטים מועילים. יש להם תחושת ערך עצמי בריאה, הנשארת איתנה ללא קשר להצלחה או כישלון נקודתיים. אנשים שלא חוו בילדותם את תחושת הנרקיסיזם הבריאה, יישארו בבגרותם עם עצמי פגוע ושביר, שיגרום להם לרצות את הסביבה כדרך חיים

רובנו רוצים להרגיש מקובלים ואהובים, למצוא חן, "לצאת טוב", להיחשב cool, לעשות את הדבר הנכון - אנחנו מתחזקים את הפסאדה החברתית. אבל יש שמושפעים פחות מדעת הסביבה על בחירותיהם ועל מעשיהם. במחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה, נמצא כי אנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה, שממעטים להתחשב בדעת הסביבה, הם בעלי בריאות נפשית טובה יותר ומרגישים טוב יותר לגבי עצמם, ולכן יש להם המשאבים הנחוצים להתמודד עם הנסיבות הלחוצות של חיי היומיום. ההערכה העצמית החיובית שלהם גם מאפשרת להם להתנהל בחיוביות ובנחמדות כלפי אחרים - לא אכפת להם לאן הדברים יתפתחו. בפועל, אין פער בין תפיסתם העצמית הנרקיסיסטית לבין האופן שבו האחרים תופסים אותם.

שליטה עצמית

ההתנהלות לפי המחשבה "מה יגידו" גובה מחיר נפשי ומרוקנת מאנרגיות. במחקר שערכה פרופ' קתלין ווהס מאוניברסיטת קולומביה הבריטית, נמצא כי קשה לנו להתמיד בניהול רושם שאינו ה"אני האמיתי" שלנו, וגם קשה לנהל רושם שכזה כאשר אנו לא במיטבנו מבחינה נפשית, עייפים או כשדעתנו מוסחת.

ניהול הרושם דורש מאיתנו ויסות ושליטה עצמית. כאשר הוא תואם דפוסים מוכרים ונורמטיביים קל יותר להתנהל בתוכו, אולם כאשר אנו תחת תנאים מאתגרים הוא ידרוש מאיתנו משאבים נפשיים גדולים - במיוחד אם במסגרת הפסאדה אנו נדרשים לבטל נטיות הקיימות באישיותנו דרך קבע. פרופ' ווהס מצאה כי בתנאים מאתגרים אנשים מתקשים לשלוט בהתנהלותם והם נוטים לדבר המון, לגלות יותר מדי פרטים אינטימיים על עצמם, או להתנהג ביהירות אגואיסטית.

לקבוע גבולות חדשים

הפסיכולוג והיועץ הארגוני ערן נדן, טוען כי רוב בני האדם לוקים ב"בורות פלורליסטית", כלומר מאמינים שדעותיהם ותחושותיהם שונות משל אחרים ובטוחים שהתנהגותם נובעת מגורמים פנימיים אישיים, למרות שבפועל התנהגותם הפומבית זהה לזו של הכלל. "למעשה, הם נמנעים מהתנהגות אינדיבידואלית, בשל חשש גדול ממבוכה, מה'מה יגידו'.

"אנשים שלא אכפת להם מה יגידו שקועים יותר בעצמם ומתאפיינים בחשיבה נרקיסיסטית, שיש לה גם היבטים מועילים. יש להם תחושת ערך עצמי בריאה, הנשארת איתנה ללא קשר להצלחה או כישלון נקודתיים, ובכך מאפשרת להם להתמודד באפקטיביות עם קשיים, משימות ואתגרים. אולם אנשים שלא חוו בילדותם את תחושת הנרקיסיזם הבריאה, יישארו בבגרותם עם תחושת עצמי פגועה ושבירה, שתגרום להם להתמודד עם המציאות באמצעות ריצוי הסביבה מחד, או האדרה עצמית מופרזת והנמכת האחר מאידך.

"הבעיה מגיעה כשאנשים מעריכים בצורה מוגזמת את מידת העניין של אחרים בהם, ולכן חושבים שהם עצמם הסיבה לכל מיני תופעות. האמת היא, שפעמים רבות האחרים נרקיסיסטים בדיוק כמוך, ומכאן שהם עסוקים יותר בעצמם מאשר באחר. תרגול של החשיבה הזו מחסן לאורך זמן מהחשש מ'מה יגידו', שכן הוא מביא להכרה שלאחרים לא בהכרח אכפת כל כך, וגם אם כן - הם יעברו הלאה תוך זמן קצר".

האם ניתן לתרגל את ההתמודדות עם "מה יגידו"?

"בכל פעם תעשו משהו אחד שהוא קצת מעבר לגבול שאתם שמים לעצמכם, ותראו מה התוצאה. ברוב המקרים, תתפלאו לגלות שהשמים לא נפלו, האדמה לא רעדה, והסביבה בכל זאת קיבלה אתכם ללא שום סנקציה חברתית. חוויות מאתגרות כאלה נוסכות את הביטחון להמשיך ולהקשיב יותר לקול הפנימי ופחות ל'מה יגידו', ובכך לממש חיים אותנטיים יותר".

לנבא "מה יגידו" זה משחק טריקי.

"אנחנו צריכים להיות מסוגלים לנוע בחוכמה ובטבעיות בין הפנים לחוץ, להיות מודעים לעצמנו מחד, ולדעת כיצד להתנהל החוצה עם הזולת מאידך. בעולם העבודה היכולת הזו קריטית כדי לדעת לתקשר בצורה עמוקה וטובה עם הזולת, להיות בהיר במסרים שאתה מעביר, להשפיע, לשכנע ולהיות קטליזטור של שינויים".

נדן מצא כי אנשים הניחנים ביכולת גבוהה לאתר במהירות מהי התנהגות נאותה, ולאמץ אותה, מצליחים לשלוט טוב יותר במה שיגידו עליהם. הם משתמשים בניטור עצמי (Self-Monitoring), מושג שפירושו צפייה ושליטה עצמית המונחית על פי רמזים חברתיים. "הם למעשה סוג של זיקית חברתית, וניחנים באינטליגנציה רגשית גבוהה. אנשים כאלה, בשל השאיפה המתמדת שלהם להיות האדם המתאים ביותר לכל מצב ומצב, קשובים מאוד לרמזים בסיטואציות החברתיות, שמשמשים להם כקווים מנחים לבחירת ההתנהגות וההצגה העצמית המתאימה ביותר. הם מיומנים יותר בקריאת אנשים ומצבים, ולכן גם בעלי נגישות גבוהה יותר לתכונות סמויות של האחר".

ההסבר הפיזי

מדוע חשוב לנו מה אחרים חושבים עלינו? במחקר מוח שנעשה ב-2010 נמצא שאזור המוח המקושר עם תגמול (סטריאטום גחוני), פעיל יותר כאשר אחרים מסכימים איתנו או מחזקים את הדעה שהצגנו, כלומר, פיזית נעים לנו יותר. במחקר גם נמצא, כי כאשר האחרים שמקבלים אותנו הם דמויות סמכותיות, נרשמת עלייה גדולה יותר בפעילות התגמול במוח.

החוקרים, מאוניברסיטת UCL באנגליה ומאוניברסיטת אוהאוס שבדנמרק, ביקשו מהנבדקים לגבש רשימה של 20 שירים שהם אוהבים, אך לא נמצאים ברשותם. לאחר מכן הושמעו להם שירים שונים (כולל אלו שהם בחרו), תוך כדי סריקת מוח, ונאמר להם כי מדובר בשירים שמומחים מוזיקליים בחרו. בכל פעם שהיה מתאם בינם לבין "המומחים", אזור התגמול במוח הראה פעילות גבוהה יותר.

בשלב הבא במחקר, הנבדקים התבקשו לדרג בשנית את השירים שבחרו. נמצא כי הדירוג השתנה משמעותית - הם דירגו שירים ש"נבחרו" על ידי ה"מומחים" בציון גבוה יותר ממה שדירגו בהתחלה. כלומר, היה להם חשוב מה יגידו על הטעם המוזיקלי שלהם. הנבדקים ששינו את דעתם בצורה המשמעותית ביותר היו אלו שנרשמה אצלם הרמה הגבוהה ביותר של פעילות באזור התגמול במוח.

לדעת החוקרים, יש בממצאים כדי להסביר את התפשטותם המהירה של טרנדים וערכים מסוימים בחברה. אנשים רבים אינם נאמנים לעצמם, אלא מתנהלים בהתאם למחשבה "איך יגיבו" אליהם.

ביקורת עצמית

מחקרים מראים כי הנטייה לפעול לפי "מה יגידו", כלומר לשרטט את דמותך לפי המוסכמה המקובלת, אינה קשורה לרמת האינטליגנציה, אלא לפרופיל אישיותי המבוסס על נוירוטיות, החצנה, נעימות, מצפוניות ופתיחות לחוויה.

בשפה המקצועית נקראת הנטייה לרצות את החברה "רצייה חברתית", והיא מוטמעת בנו כה חזק, עד כדי כך שפעמים רבות במחקר התופעה, הנבדקים מפעילים אותה על עצמם. כלומר, למרות שמדובר במחקר שבו אין נכון או לא נכון, הם מנסים להתאים את תשובותיהם למה שמקובל, כדי לא להיות יוצאי דופן. הם בוחנים עם עצמם "מה יגידו", גם כשאין מי שיגיד.

במחקר שנעשה ב-2010, בהשתתפות כ-500 נבדקים, נבחן הקשר בין אינטליגנציה, מאפייני אישיות והרצון להתקבל על ידי החברה. החוקרים, בראשות ד"ר ג'ולי אייטקן-שרמר מאוניברסיטת ווסטרן אונטריו בקנדה, מצאו כי אנשים בעלי ביקורת עצמית גבוהה נוטים לשנות את התנהגותם כדי להתאים את עצמם להתנהגות שהם תופסים כמקובלת. אנשים בעלי ביקורת עצמית נמוכה לא יטרחו לחשוב על כך בכלל. כמו במאפייני אישיות אחרים, גם רמת הביקורת העצמית של כל אחד מאיתנו היא שילוב של גנטיקה וסביבה. "בשלושה מחקרים עוקבים שערכתי מצאתי שההתנהגות משתנה בהתאם לסיטואציה", אומרת ד"ר אייטקן. "למשל, אדם ירכז יותר מאמצים כדי למצוא חן בעיני המנהל שלו, וישקיע פחות במציאת חן בעיני עמיתיו לעבודה".

במחקר אחר, שנערך באוניברסיטת קנט ופורסם לאחרונה, חולקו 117 משתתפים לשלוש קבוצות, שכל אחת מהן התבקשה ליצור רושם מסוג אחר על דמות סמכותית: רושם טוב, רושם רע ורושם סטנדרטי. לאחר מכן כל קבוצה התבקשה לענות על שאלות הקשורות בפרפקציוניזם עצמי, פרפקציוניזם של אחרים, ופרפקציוניזם מקובל-חברתית.

החוקרים, בראשות ד"ר יואכים סטואבר, ראש בית הספר לפסיכולוגיה באוני' קנט, מצאו כי מידת הפרפקציוניזם גדלה ככל שהיה חשוב יותר למשתתפים ליצור רושם טוב, ופרפקציוניזם המותאם למה שמקובל חברתית נחשב לדבר טוב בעיניהם - למרות שמדובר בסוג של "כניעה" חברתית.

לשלוט ב"מה יגידו"

במחקר שנערך לאחרונה נבדק הקשר בין ניהול רושם, להצלחה בקריירה. שני הפרמטרים המרכזיים שחשיבותם נבדקה היו צניעות וכישורים פוליטיים. המחקר, שהוביל פרופ' ג'רהרד בליקל מאוניברסיטת בון, התפרש על פני שלוש שנים, והשתתפו בו כ-150 מועסקים. "ברגע שאתה מבין מה התכונות החיוביות שלך ומה ה'אופנה' השלטת, אתה יכול לנהל את התדמית שלך בפקחות, מבלי לפגוע ברמת האמינות שלך", אומר פרופ' בליקל. "יחד עם זאת, ניהול רושם במונחים של צניעות זה עניין טריקי, כיוון שלקיחת אחריות על ביצועים כושלים עשויה להוביל לכך שיחבבו אותך פחות, ושיעריכו פחות את היכולות שלך.

"המחקר שלנו מראה שאנשים בעלי מיומנויות חברתיות יודעים לשלוט טוב יותר במה שיגידו עליהם. מצאנו שעובדים שידעו לנהל רושם דרך צניעות ומיומנות חברתית, הגיעו לעמדות גבוהות יותר בארגון, והיו מרוצים יותר מהקריירה שלהם".

הנעימות והדומיננטיות

בתחום הרצייה החברתית יש שתי דרכים עיקריות לפעולה: להיות ער למה שיגידו ולקחת כל הערה ללב, ובגלל זה להיות חרד ולא ליזום דבר, או להיות ער לאינטריגות, אך מבלי חשש להתנהל ועם פחות רגישות לביקורת. כלומר, להיות מודע חברתית, עם מידה מסוימת של חסינות ועמידות. "בשביל לנהל רושם כמו שצריך אתה זקוק למשאבי שליטה עצמית, ליכולת ויסות עצמי", אומר ד"ר ליעד עוזיאל, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. "זה דורש השקעה מעבר לניהול רגש. למשל, לחייך כשצריך, גם אם אינך מרגיש את זה, יכולת להתמיד כשצריך, לדעת להגיד את הדברים הנכונים. אתה כל הזמן מציג מסכה לעולם, ולא בטוח שיש דבר כזה להיות נטול מסכה".

אילו מחירים משלמים על זה?

"יש אנשים שמייחסים חשיבות מוגזמת למה שאנשים יחשבו עליהם. ואז אתה פוחד לבקש עזרה בעבודה, כדי שהבוס שלך לא יחשוב שאתה חלש. החשש של אנשים שיעשו רושם לא טוב, לפעמים משתק ומחבל בביצועים שלהם. הרבה פעמים אנחנו מתאמצים לנהל רושם, ואז מציגים משהו שהוא לא אנחנו, וזה גוזל מאיתנו הרבה משאבים. אנחנו מרמים את עצמנו, זו הונאה עצמית שגובה מחיר בריאותי וחברתי.

"בריאותית, אתה עסוק בלהדחיק מידע לא מחמיא על עצמך ופוגע במערכת החיסונית שלך, יש גם שחיקה מתמשכת של יכולות ההתמודדות שלך. חברתית, אנשים שמכירים אותך טוב מבינים שמי שאתה מספר שאתה אינו מי שאתה, ומתרחקים ממך בסופו של דבר. הרושם עליך מתהפך לגמרי".

המחקר של ד"ר עוזיאל מראה כי אנשים שחשוב להם מאוד שיקבלו אותם מייפים את דמותם, ומספרים על עצמם דברים טובים תוך הכחשת כל מידע שלילי. הם מציגים את עצמם כאנשים נטולי חולשות אנושיות בסיסיות, ומרצים חברתית. הבעיה היא שההגנות שלהם נשברות כשמעמידים אותם במבחן אמיתי.

"המחקר שלי עוסק באופן שבו אנחנו מגיבים כשאנשים נמצאים אתנו בחדר. יש אנשים עם כישורים חברתיים יותר טובים, שמייחסים יותר משקל לאחרים, ויש טיפוסים מניפולטיביים או אינסטרומנטליים, שמחשבה על אחרים לא קיימת אצלם, או קיימת במינון נמוך.

"על ציר אחד אנחנו בודקים דומיננטיות, ובציר השני - נעימות בינאישית. שילוב של דומיננטי ונעים זה להיות מוחצן, שילוב של דומיננטי ולא נעים מייצר נרקיסיסט או מקיאווליסט. אלה אנשים שכוח מאוד חשוב להם, ופחות אכפת להם מה יגידו עליהם או אם יאהבו אותם. פחות אכפת להם מאחרים באופן כללי. הם מעוניינים לשלוט באחרים, לנהל אותם. הטיפוס השלישי, שנמוך בנעימות וגם בדומיננטיות, הוא נסוג חברתית, מנותק. יש אנשים לא מודעים, שלא ערים לרושם שהם משאירים. הם פחות רגישים לזה שלא מקבלים אותם, כל עוד הם מקבלים מה שהם רוצים.

להצטייר כקדושים

במכוני מיון נהוג לבדוק בדרך כלל רצייה חברתית. אנשים שמקבלים ציונים גבוהים בסקאלה בתחום הזה נתפסים כשקרנים ("תמיד מציית לחוק, לא מקלל לעולם, מעולם לא זרקתי זבל לרחוב"). הם מנסים להצטייר כקדושים מתוך אוריינטציה פרו חברתית, אבל זה לגמרי עובד לרעתם. זה יוסיף לממד האמינות שלך אם תדע להגיד גם דברים שאינם חיוביים על עצמך, ולהציג את החולשות שלך. זה יתרום לתדמיתך כאדם כן ופתוח".

ואם לא, אתה חוטא לעצמך.

"בשביל להתיישר עם קו תרבותי חברתי מקובל, זה לא רע. זה מה שמלמדים אותנו בגיל מאוד צעיר: שחלק מהחיים החברתיים זה לעדן את ה'אני' למען האחרים".

בפייסבוק, המ*ר*צ*ה חברתית יתיישר עם דעת הרוב.

"הוא לא ירצה להכניס את הראש הבריא למסגרת קונטרוברסיאלית. הוא לא יהיה מקורי בדבריו, ולא יפעל נגד דעת הכלל".

מתי יש מקום להונאה עצמית?

"המחקרים מראים שאם אינך מאדיר את עצמך במקום העבודה, יש סיכוי שלא יקדמו אותך. לכן, במקרה הזה, להיות אדם שמאמין שהוא טוב יותר מאחרים יכול לעזור לך, כי גם אם כישוריך פחות טובים, ההונאה העצמית מיטיבה עם הקידום שלך, גם אם לא בהכרח עם הארגון".

במה מתאפיינים אנשי ההונאה העצמית?

"אנשים שחיים עם הונאה עצמית גבוהה מנכסים לעצמם הישגים שהם לא אחראים להם. הם דומיננטיים ונעימים, למרות שבפועל לא אכפת להם מאחרים. הם טובים בלהתחבב, אבל זה בגלל שהם פוליטיקאים טובים. הם ידעו להשאיר רושם טוב על האחרים, לדעת למנף את הסיטואציה לטובתם. הם חזקים בניהול רושם. בגלל שהם מכווני מטרה, הם ידעו להתעלם ממידע שלילי אודות עצמם".

לצאת מגניבה

כשאבא שלי ביקר את האחרים הוא בעצם דיבר על עצמו, כמו כולנו

עד לפני זמן לא רב, נקודת ההשקפה שלי הייתה שפסגת המודעות העצמית מבצבצת כשמפסיק להיות לנו אכפת מה יגידו, כשאנחנו נאמנים לעצמנו ולמצפון הקטן שלנו מבלי להיכנע ללחץ חברתי. המציאות העגומה היא, כמובן, אחרת, שהרי אנחנו לא רואים את הפרצוף האמיתי שלנו ממטר. דווקא הצופים בנו מבחוץ הם אלו שמצליחים לראות אותנו בגובה הנכון ולשקף לנו אותו. לכולנו אכפת ממה שאומרים עלינו. אחרת מרק צוקרברג לא היה הופך למיליארדר רק מלהפוך את המילה "מחבב" לפיצ'ר לחיץ, משקפיים מכוערים עם מסגרת שחורה ועבה לא היו מספקים תו תקן היפסטרי, ודב קליין היה הולך יחף.

את השיעורים החשובים בתחום משחק הנראות והפוזיציה אנחנו לומדים מהאנשים הגרעיניים סביבנו, עוד בעידן התמימות. הנה קצת ממה שאני למדתי מהוריי על מה יגידו.

מה אבא שלי היה אומר

אבא שלי לימד אותי הרבה על פוזות והחשיבות שלהן. למדתי, למשל, שלפעמים אנשים עושים דברים כדי שיגידו עליהם משהו, ובסוף אומרים עליהם בדיוק את ההפך. אבא שלי נהג להצביע על אנשים שנסעו במכוניות כמו פלימות פיורי או קדילק אלדורדו, ואמר: "ההוא? שם את כל מה שיש לו על הכביש", ובעברית: זה שנוסע במכונית האמריקאית המפוארת, שחושב שאנחנו מסתכלים עליו עכשיו וחושבים שהוא מיליונר, הוא בעצם עני מרוד שאת מעט הכסף שהיה לו, פלוס הלוואה מהבנק, הוא השכיב על הכביש.

אבא שלי דיבר על האנשים האלה כאילו יש לו היכרות עמוקה איתם ועם חשבון הבנק שלהם. הוא אהב להגיד עליהם את ההפך ממה שהם רצו שיגידו עליהם, הוא אמר שהם עניים. איך הוא ידע? הוא לא ידע. אבא שלי דיבר על עצמו כשהוא בחן אחרים, כמו כולנו.

עמוק בפנים אבא שלי היה שוויצר גדול, אבל ללא הכסף הנחוץ כדי להצטרף למועדון בעלי המכוניות האמריקאיות הנחשק. מה שהוא כן הצליח לרכוש היה חצי ג'יפ ירוק. את החצי השני רכש השכן שלנו מהדלת ממול. ג'יפ ברוטציה: יום שלנו, ויום ברשות השכנים. זה היה שיעור ההישרדות הראשון שלי בתחום הנראות והשוויצים, כי בזכות הג'יפ הזה אפשר היה להגיד שאנחנו משפחה מגניבה.

מה אמא שלי הייתה אומרת

בכל פעם שאמי נתקלה באישה שהצליחה להגשים את עצמה דרך הבעל שלה, היא כינתה אותה 'פראו דוקטור'. אמי לעגה לנשים כאלה, כי לה לא כל כך הצליח להגשים את עצמה דרך אף אחד אחר - לא ילדיה (תלמידים גרועים) ולא בעלה (חבר אגד), ובעיקר לא דרך עצמה. בשנים ההן במחיצתה, אימצתי מנהג עקום, להפוך על פיו את כל מה שניסתה ללמד אותי, ואת המושג פראו דוקטור הפכתי לפתרון קסם מואץ לחיי החורקים. במקביל לחיים המטושטשים והכאוטיים שניהלתי אז (כשסקס וסמים נחשבו לסטריליים), הצמדתי לעצמי באופן קבוע בחור סחי, ארוז היטב בתוך מבחר קלישאות, שרובן נאספו במסדרונות צה"ל. התרמית הקטנה הזו הצליחה טוב מאוד, כי אנשים התחילו לחשוב ולהגיד שאני בסדר גמור אם מסתובב איתי איזה לוחם קומנדו.

בכל פעם שעדכנתי את אמי לגבי היכולות הביוניות של הבחורים הצמודים אליי, היא עשתה תנועה עם הרגל, כאילו שהיא מנפחת מזרן ים דמיוני: 'איך שאת (אני) מנפחת אותם, את הבחורים'. וזה היה מאוד נכון מצדה לומר, כי באמת פיארתי אותם ואת שמם. שהרי אי אפשר לחיות עם מישהו מבלי להכפילו בזכוכית המגדלת הפרטית שלנו.

כשבגרתי, הבנתי שאמי ציידה אותי באחד מהג'וקרים שהצילו את חיי. העצה העקיפה שהנחילה לי - לעמוד על רגליי ולא להישען על אף אחד - התבררה כמועילה ביותר. בצומת שבו נקראתי לבחור בין חיים מקצועיים משל עצמי, לבין נסיעה בעקבות הקריירה של אב ילדיי, בחרתי בהמלצה של אמי, ולמרות הפיתוי העז שבחיי פראו מישהו, הזעתי על ההתפרנסות העצמאית.

ומה אני אומרת?

די קל לשים לב למה אנשים אומרים עליך, או חושבים עליך. קל לא פחות לשגע אנשים שיחשבו עליך שטויות. אותי, למשל, לא תתפסו מתה במכנסיים של גוצ'י, לא כי לא אכפת לי מה אתם אומרים עליי, אלא כי אני לא רוצה לצאת אחת שיש לה בעיה מהותית בסדרי העדיפויות. בעמל רב הרמתי מלתחה המכילה בעיקר בגדים שנראים כאילו נאספו מחדר לוסט אנד פאונד בקמפ צופים במאליבו, כי כשאני מתלבשת ככה, אתם בטח אומרים עליי שאני מגניבה (בדמיוני).

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988