קוראים לזה 'פיתוח' אך השכונות החדשות פוגעות בעיר

"כאיש מקצוע מתחיל עבדתי תחת האדריכל מוטי בן חורין. זה היה בראשית שנות ה-70, כשתכננו את הסביבה שבה הוקמו לימים בית IBM, בית אסיה ובית אירופה. כל אחד מהם - פנינה אדריכלית בפני עצמו. ראיתי את ידו של אברהם יסקי משרטטת את בית IBM. בית אסיה, שהייתי בין מתכנניו הוא קונטרה לבניינים הגבוהים שמתנשאים לצדו. הטרגדיה של הסביבה הזו היא שמה שמחבר בין הבניינים הוא חניון תת קרקעי. התוצאה היא שממה אורבנית. העובדים עולים היישר מהחניה למשרד והולכי הרגל בסביבה לא עוברים בכיכר שלפני הבניינים, כי אינה מחוברת לרחוב. האחראי על הפיתוח מטעם העירייה היה האדריכל יעקב רכטר. מעניין היה לשאול אותו מה הוא חושב שהעיר תל אביב הרוויחה מהבניינים היפים האלה".

קוריוז אדריכלי

"בניין הוא החוליה המחברת בין הציבורי לפרטי, לבניין יפה לכשעצמו אין הצדקה. זה קוריוז. כדי שהבניין יהיה טוב הוא צריך להיות מחובר לסביבתו ולתרום למרחב שבו הוא ניצב. במובן הזה - בניינים באותו רחוב לא צריכים להתחרות ביניהם על תשומת הלב, הם צריכים לדבר באותה שפה - ואני לא מדבר רק על 'בנה ביתך' בשכונות של צמודי קרקע פרטיים, אלא גם ולא פחות מכך על בניינים בכל המרחב העירוני".

הדם לא מגיע ללב

"הבעיה הקלאסית של תכנון בישראל היא בניית השכונות החדשות בשולי העיר. קוראים לשכונות החדשות פיתוח - הלכה למעשה זה מנוון את העיר. השכונות החדשות מרוקנות את המרכז העירוני מהתושבים, כי מי שיכול להרשות לעצמו, מי שנמצא ברמה כלכלית-חברתית גבוהה, עוזב לדירה חדשה שם. כך נשארים במרכז רק החלשים, המרכז מתמלא באנשים שאין להם יכולת לעזוב והעסקים הם אלה שלא יכולים לעבור למיקומים אטרקטיביים יותר מצד אחד, ואין מי שיקנה בהם מצד שני. הדם - אנשים - לא מגיעים ללב העיר וככה ממיתים אותה".

להפתיע לקוחות

"אי אפשר להיות אדריכל טוב, בלי לאהוב אנשים. בסופו של דבר התכנון יורד לרמת המשתמש הבודד. אם לא מתחברים לצרכים שלו - המוצר יוצא פחות מוצלח. בתחילת הקריירה שלי, כמו כל אדריכל צעיר, תכננתי צמודי קרקע. הייתי מפתיע את הלקוחות שלי, מגיע לפגישות בזמן לא מתוכנן, כדי לראות איך הם חיים באמת - כי לא תמיד מה שאנשים מצהירים עליו כדבר שרצוי להם, הוא באמת מה שהם צריכים".

האנומליה של המטבח הישראלי

"מי מבשל היום בבית? פעם בישלו המון, משפחה לעצמה ולאורחיה. כיום הרוב אוכלים מזון שנשלף משקית מהמקפיא ומחומם במיקרווייב, ואירוח מבוסס על מזון שהוזמן מקייטרינג. אבל - ראו זה פלא, ככל שאנשים מבשלים פחות, כך הולך וגדל שטח המטבחים בדירות המגורים, וזאת לפני שנזכיר את הכסף המושקע בעיצוב שלהם. אלה מטבחים לתצוגה. כמוהם גם 'מרפסות השמש', שאנשים בדרך כלל לא ממש מנצלים, כי בסוף הם מעדיפים את המזגן. מטבח פתוח וגדול ומרפסת שמש הן אופנה תכנונית. צורכים ומשווקים אותם. בעיני היזמים אלה הם האלמנטים ש'מוכרים' פרויקט מגורים".

קורס לילה בעיצוב פנים

"רוב המשרדים עוסקים בתכנון למגורים, אך השחיקה המקצועית גורמת לירידה באיכותו. את מה שתכננו פעם, מתכננים היום בשליש זמן וכוח אדם. תכנון הפנים של הדירות בישראל אינו מוצלח. אדריכלים יודעים שממילא בתום הבנייה ועם מכירת הדירה, יגיע 'מעצב פנים' שעשה קורס בלילה, והקונים ישתמשו בשירותיו. עיצוב הפנים שעושים האדריכלים בדירות הוא שטאנץ שמשכפלים והוא בזבזני מאוד ותכליתו - שיווק. יש דברים שצריך שיהיו: 'יחידת הורים', מרפסת שמש ומטבח פתוח לסלון".

אדריכלי הדמיות

"זה לא מקרה שהרבה אדריכלים עובדים - הלכה למעשה - ביצירת הדמיות. זה כלי חשוב בשוק הנדל"ן. זה אמצעי השיווק. יש משרדי הדמיות שכל העובדים בהם הם אדריכלים. אחת ההשפעות של תופעת שכיחות ההדמיות היא הדמיון העצום בין הבניינים שמתוכננים. בסוף פשוט עושים 'קאט ופייסט' של חזיתות כדי להציג פרויקט לקהל הרוכשים הפוטנציאלי. זה קל כשמדובר בקובץ מחשב".

מפחדים מהצבע

"כשמתכננים מבנה בהדמיה שוכחים את האור. לא מפתיע שרוב הבתים בישראל נבנים פתאום רק בהמון גוונים של אפור. מתכננים מפחדים מהצבע, והרי פעם צבעו פה בטיח בכל הצבעים. מאוד מצער שכך הוא המצב בארץ שיש בה כל כך הרבה אור. שרידים של הסגנון המגוון נותרו בשכונות 'העיר הלבנה' ובבניינים לשימור בשטחה. היום מתכננים חזיתות בעיקר בצבעים לבן ואפור, שהרבה פעמים הוא מתכתי. זה יוצר בוהק - החזר אור - שפחות מתאים לאקלים של הסביבה שלנו".

הלכה אדריכלית בישראל

"בית התרבות בעפולה הוא מבנה שהיה יקר ללבי. אני בן העיר, ועל אף שאיני גר בה מאז, תכנון בית התרבות עבורה היה אבן דרך מקצועית מבחינתי. בית התרבות נמצא על ציר תנועה ראשי, כמצופה מבית ציבור חשוב בעיר. הוא היה סמל של המקום, הופיע בכל הפרסומים של העירייה. כשהסתיים השיפוץ, אי אפשר היה שלא להבחין בשינוי. אנשים הפנו את תשומת לבי, אמרו לי 'מה קרה לבניין שלך?' והתעניינו אם 'ראיתי מה עשו לו'. לא אטען שאין לשנות בניינים, יש כאלה שהשינוי בהם מחויב ויכול אף לשכלל ולשפר אותם בצורה בלתי רגילה. כך הדבר לגבי בניינים בכלל, ועל אחת כמה וכמה במבני ציבור שמטרתם לשרת קהל רחב. אני מאמין שהלקח מהמקרה שלי (עיריית עפולה אולצה בצו בית משפט להרוס ולהחזיר מבנה למצבו הקודם מלפני השיפוץ בטענה שפגעו בזכויות היוצרים של המתכנן - מ.מ).הוא שאי אפשר לעשות שיפוץ במבנה בלי להביא בחשבון את היוצר - האדריכל המתכנן. צריך תמיד לשתף אותו, אם הוא עדין בחיים".

צבי מוססקו

גיל: 69

מצב משפחתי: נשוי 3 נכדה

מגורים: בית פרטי בתכנונו בהרצליה (על שטח שנקנה עם שותפים בקבוצת רכישה בשנת 1982)

השכלה: בוגר אדריכלות ותכנון ערים בטכניון

משרד: 26 אדריכלים, באזור התעשייה בהרצליה (הוקם ב-1972)

פרויקטים ניצבים נבחרים: היכל התרבות בעפולה (בתמונה), קרית חינוך באור עקיבא, בניין שידורי קשת בת"א, מרכז לוגיסטי בנתב"ג 2000, תב"ע לשכונת כוכב הים בנתניה, מבנה משטרת נהריה

פרויקטים בתכנון: מפעל מחזור בפארק אריאל שרון (חירייה), תוכנית בינוי למעונות סטודנטים במכללת ספיר, מרכז קהילתי בשכונת עיר ימים