"אנשים מיואשים מהפוליטיקה, אז הם צופים בסדרות פוליטיות"

רגע לפני שידור סוף העונה השנייה של "veep", מתפנה ארמנדו יאנוצ'י לשיחה עם מיקי לוי על ג'וליה לואי דרייפוס, וודי אלן, צ'רלס דיקנס, אבל בעיקר על מיקי לוי

השעה 11:25 ביום שישי אביבי, ואני מתהלך בחדרי ומתכונן לריאיון עם ארמנדו יאנוצ'י שיתקיים בעוד כמה דקות. הוא זה שמתקשר אליי, ובתחקיר הקצר שערכתי גיליתי שהוא נוהג לכוון חלק מהשעונים בבית עשר דקות קדימה על מנת לדייק. יש משהו מלחיץ בציפייה לצלצול טלפון, וזה לא מוסיף להתרגשות הטבעית שלי. אז אני קם, לוקח נשימות עמוקות, והולך במעגלים תוך כדי תנועות שחרור, מלמול משפטים באנגלית כדי שלא אשמע כמו בוראט, ומתיחות שונות ומשונות של שרירי הפנים, שמאחר שלא השכלתי להגיף את התריסים בבית נראו לעוברים ושבים בחוץ כמו אדם שמשוכנע שהוא סוס באמצע התקף אפילפסיה.

11:29, לגימה אחרונה של כוס מים והתלבטות אם ללכת שוב לשירותים. הטלפון מצלצל ב-11:30 בול, כמו שנקבע. על הצג מופיעה חגיגית המילה: "סבתא". אני לא זוכר בדיוק מה נאמר באותה שיחת בזק. אני רק זוכר שהבהרתי לסבתא שלי די בתקיפות שעליי להשאיר את הקו פנוי, ושסבתא שלי הבהירה לי די בתקיפות כמה דברים בערבית שמפאת התחשבות ברגשות הקוראים לא נחזור עליהם כאן. יאנוצ'י התקשר ב-11:37. סיפרתי לו על סבתא והוא צחק וביקש שאתנצל בשמו. את הירושה שלי זה כבר לא יציל.

יש סיבה להתרגשות המיוחדת, משום שבריאיון הזה טמונה סגירת מעגל קטנה: לפני 4 שנים כתבתי טור שניסה - באופן מאוד לא אלגנטי, אני יודע היום - לנפץ את בועת התשבחות סביב הסדרה "פולישוק". בין היתר כתבתי שם שהקומדיה הישראלית קיבלה השראה די רצינית, בלשון המעטה, מהסדרה "the thick of it", שעוד נדבר עליה כאן בהרחבה. על הסדרה הזו, או כמו שאני קראתי לה בזמנו "in the thick of it" - טעות שתיזכר לי לעולמי עד - חתום יאנוצ'י.

הפעם הראשונה ששמעתי את שמו של יאנוצ'י הייתה בטור המושחז שכתב אז אמנון דנקנר המנוח, אחד מכוכבי "פולישוק". "מעניין", הוא כתב, "שבעוד שמיקי לוי מתלונן על כך שיש דמיון בין 'פולישוק' לבין סדרות כגון "the thick of it", יוצר הסדרה הבריטית ארמנדו יאנוצ'י הגדיר אותה בעצמו כ'יס מיניסטר' פוגש את 'לארי סאנדרס', ומכיוון שהוא משגשג בתרבות נטולת מיקי לוי, הוא לא היה צריך לחשוש שיאשימו אותו בפלגיאט". אאוץ'.

"אתה יודע", אגיד ליאנוצ'י בהמשך הריאיון, "בישראל אין לנו כל-כך יצירה טלוויזיונית שעוסקת בפוליטיקה, והיו אפילו כמה עיתונאים שהתייחסו לזה, לאור הפריחה של הז'אנר הפוליטי בטלוויזיה האמריקאית". אני מניח שהוא מהנהן בקו השני וממשיך: "בעצם, הדבר היחיד שיש לנו בז'אנר הזה היא קומדיה שבמידה רבה דומה מאוד ל'veep' ול'the thick of it'. קוראים לה 'פולישוק'. שמעת עליה?".

"הו! נשמע נחמד", הוא מביע התלהבות עניינית, "לא שמעתי על הסדרה הזו, אולי תשלח לי כמה פרקים".

"אני אשלח, ארמנדו", אני אומר בלבי, "אתה יכול להיות בטוח שאשלח".

"סליחה? לא הבנתי מה אמרת", הוא מתנצל. שוב חשבתי בקול רם.

התנהגותם של הברגים

יאנוצ'י, 49, סקוטי ממוצא איטלקי, הוא לא רק היוצר של הקומדיה הפוליטית "veep", שבמרכזה סגנית הנשיא סלינה מאייר (שעונתה השנייה משודרת בימים אלה בערוץ yes Oh HD וב-yes VOD, בימי רביעי), אלא גם כותב ושחקן קומי שהמנעד שלו נע מתוכניות רדיו פרועות, למערכונים סוריאליסטיים בסגנון וודי אלן המוקדם, דרך קומדיית מצבים כמו "אני אלן פרטריג'" ועד לסאטירה פוליטית מושחזת כמו "the thick of it" ולסדרה דוקומנטרית על צ'רלס דיקנס.

- איך מגיעים מוודי אלן ל-"veep"?

"זה נראה כאילו אין מכנה משותף, אבל את כל הקומדיות שלי מנחה קו אחד", הוא אומר, "כולן עוסקות באנשים בוגרים שמתנהגים כמו ילדים קטנים ועושים דברים מטופשים. תמיד עניין אותי לחקור את העולם של התנהגות בוגרת ואיך שזה תמיד נמצא על סף התמוטטות".

- אז למה דווקא קומדיה פוליטית?

"כי בפוליטיקה יש לך את זה בשפע. יש לך כאן חבורה של אנשים שמרגישים מאוד חשובים, כשלמעשה הם בסך הכול בורג במערכת מאוד משומנת, ומעניין לראות איך מתמודדים עם זה. בדרך כלל, גם במציאות, זה קורה באמצעות מעשים די טיפשיים וילדותיים. הסתירה הזאת, בין החשיבות העצמית והמעמד המאוד 'כבד' ובין המצבים האבסורדיים, הלא בוגרים וחסרי הרגישות, היא שהביאה אותי לקומדיה הפוליטית. בגלל זה גם היה חשוב לנו לעשות תחקיר מקיף על איך שדברים עובדים בפוליטיקה האמריקאית. היה חשוב לנו ליצור סביבה מאוד מדויקת, מאוד אמתית, מאוד אמינה ומעודכנת - כך שכשמגיעים הרגעים האבסורדיים, הם מועצמים ומצחיקים יותר.

"אגב, גם וודי אלן המאוחר היה מצחיק, ומה שיפה זה שהוא לא היה צריך את הסלפסטיק של 'בננות' ושל 'ישנוני' כדי לבדר. הוא עשה את זה מצוין בסרטים כמו 'הרומן שלי עם אנני' ו'מנהטן' - שחקרו בדיוק את העניין הזה, של מבוגרים שמתנהגים באופן ילדותי. ב'פשעים ועבירות קלות', למשל, היה נושא מאוד בסיסי, רצח של מאהבת, והיו המון שאלות מוסריות שעלו ממנו, אבל הוא לא ויתר על הבדיחות וידע לשלב אותן, וזאת דוגמה טובה לשילוב של נושאים גדולים ורציניים עם בידור טוב. אני מאוד מעריך את זה. זה מאוד אמיץ, לא לפחד ללכת על נושאים גדולים ובאותה מידה לדעת שהתפקיד שלך הוא קודם כל לבדר".

- ומה התפקיד של דיקנס בכל הסיפור? אמרת לא פעם שהוא הגיבור שלך.

"נכון. דיקנס הוא השפעה גדולה, ובהחלט אפשר לראות את זה ב-'veep'. אני מעריץ כותבים שמצליחים לבדר אותך ובאותו זמן להציב מראה מול החברה. דיקנס עשה את זה באופן מופלא. יש לו טווח גדול של דמויות וגיבורים - מכאלה שיש להם חשיבות חברתית, דרך כאלה שמנסים להשלות את עצמם שיש להם חשיבות חברתית ועד כאלה שהם קריקטורות של ממש. אני אוהב את היכולת שלו לבנות קווי עלילה שמשלבים את כולם בסיפור אחד, וזה גם מה שיש לנו ב-'veep'".

- תן דוגמה.

"קח, למשל, את רוג'ר פורלונג, המועמד למשרת המושל, אדם גס רוח וסדיסטי, שמנהל מערכת יחסית גרוטסקית עם העוזר שלו. זה מוזר לחלוטין, אבל גם מצחיק עד דמעות. הם מהווים תפנית פרועה יותר לסיטואציה הקומית. שניהם דמויות מאוד דיקנסיות".

התסכול לא נעשה יותר נוח

במובן מסוים, יאנוצ'י הוא אחד היוצרים החשובים בטלוויזיה של העשור האחרון שהסתובבו למיינסטרים מתחת לרדאר. "מתחת לרדאר", מפני שהוא מוכר פחות משתי הצלעות האחרות שהרכיבו את משולש הבידור בעשור הזה, ריקי ג'רווייס וארון סורקין. שלושתם יחד מהווים מהלך אבולוציוני שלם בהתפתחות הטלוויזיונית של העשור הקודם - סורקין עם "הבית הלבן" (1999-2003, השנה שבה פרש מהסדרה), ג'רווייס עם "המשרד" (2001-2003) ויאנוצ'י ששילב את שניהם ב"the thick of it" (2005-2012) שאחראית במידה רבה ל"veep".

גם כאן היה מהלך אבולוציוני מעניין: "the thick of it" הבריטית עסקה בשר לענייני כלום שמגיע למשרדו ומגלה שהוא בסך הכול בובה של כוחות גדולים ממנו, ובהם היועץ האסטרטגי מלקולם טאקר, אחת הדמויות המרושעות והשנונות שנראו אי-פעם על המסך. בשנת 2009 עובדה הסדרה לסרט שנקרא "in the loop" ("בסוד העניינים") שכלל את אותו מלקולם טאקר ודמויות אחרות מהסדרה הבריטית, המגיעים לארצות-הברית על מנת להתכונן למלחמה במזרח התיכון. כך, בעצם, יאנוצ'י עשה עלייה לאמריקה.

מאוחר יותר הוא ייקח את אנה צ'ומסקי הצעירה (הזכורה לילידי שנות ה-80 כילדה החמודה מ"החברה שלי") מהתפקיד הקטן שלה ב"in the loop" וייתן לה את התפקיד השני בחשיבותו ב"veep".

ההצלחה של "veep" אינה מובנת מאליה. לפני 4 שנים, כש"בסוד העניינים" הוקרן בארצות-הברית, רשם הצלחה יחסית בקופות וגרף מועמדות לאוסקר על תסריט מעובד, היה מי שאמר שהתזמון של סאטירה פוליטית הוא משהו שיצטרך לעמוד במבחן קשה, בתקופה שבה אמריקה רק סיימה קשר עם הנשיא הכי סאטירי שלה, ג'ורג' בוש, והתאהבה מעל הראש בברק אובמה. היום, בעידן שבו הנשיא (גם אם חבוט מדי פעם) מתלוצץ עם עיתונאיו, משחק כדורסל עם חייליו וממיס את בוחריו עם שירי אל גרין באירועי התרמה, אפשר היה לחשוב שלא יהיה קל לכתוב על פוליטיקה בטלוויזיה. והנה, אנחנו מוצאים את עצמנו לא רק עם "veep", אלא גם עם "בוס" ו"בית הקלפים" ו"האישה הטובה" ו"חיות פוליטיות", ועם "בורגן" הדנית וכן הלאה. אני מנסה לברר עם יאנוצ'י איך זה קרה והוא משיב ללא היסוס: "אני חושב שזה נובע מתחושת תסכול".

- תסכול?

"כן. בהחלט. ואני חושב שזו תחושה בינלאומית, שלא משנה למי אתה מצביע, שום דבר לא באמת משתנה. אם כבר, דברים אפילו הופכים לגרועים יותר. אנשים מאוד מיואשים ואחת הדרכים שלהם להתמודד עם זה היא להסתכל על העולם הפוליטי באמצעים בדיוניים. בדרמות אתה רואה איך הפוליטיקה עובדת, ב-'veep' אתה רואה איך היא נכשלת. אם הפוליטיקאים לא מצליחים לגרום לנו להבין איך העולם הפוליטי עובד, אולי התסריטאים והשחקנים יוכלו להסביר לנו. יש תיאבון לזה. הציבור רעב לרעיונות, לדיון ציבורי אמתי. ואני חושב שחלק מהתסכול נובע מכך שרעיונות אמתיים לא מגיעים לכדי דיון".

- בחדשות, למשל.

"בהחלט. יש מעט מאוד תוכן כי פוליטיקאים מפחדים לדבר. זאת האמנות של להגיד שום דבר ולהיראות כאילו אתה אומר הכול. אנשים רוצים לדעת מה לעזאזל קורה - הם רוצים שמישהו יספר להם, שיסביר להם, בין אם בדוקומנטרי, בדרמה או בקומדיה. אנשים גם מרגישים שהם לא מקבלים את זה בחדשות. חלק מזה נובע, כמובן, מעודף המידע של העידן הזה. אתה מקבל המון עובדות, אבל אין לך זמן לנתח אותן. ולכן אני חושב שאנשים פונים לכותבים וליוצרים דוקומנטריים. אתה יכול לעשות את זה טוב או רע, אבל אתה לפחות עושה שירות לציבור, ממלא את החלל".

*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988