פסיקת ביה"ד: הנתבים בנמל אשדוד ניצחו, העובדים הפסידו

בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע קיבל אתמול (א') את עמדתם המשותפת של הנהלת נמל אשדוד ושל איגוד קציני הים שמייצג את הנתבים, וקבע כי פסק הבוררות המתוקן שביטל את הרגלי העבודה הייחודיים של הנתבים אינו בתוקף.

מדובר בפסיקה נכונה מבחינה משפטית, ולא ניתן היה לפסוק אחרת על סמך המסכת העובדתית שנחשפה בהליך, אולם מדובר בניצחון פרוצדורלי שאיש אינו צריך לשמוח עליו במיוחד.

נתחיל במעט היסטוריה: הנהלת נמל אשדוד התעקשה בשלהי 2009 לשנות את הנוהג הקיים, שלפיו מתוך שני נתבים שאמורים להתייצב במשמרת, רק נתב אחד מגיע בפועל לעבודה, ואילו השני מקבל שכר מלא, כולל פרמיה.

הנתב הוא איש מקצוע עם ניסיון של שנים כרב-חובל בצי הסוחר, שאמור לטפס על סיפון האוניות שנכנסות לנמל ולפקד עליהן עד לעגינה. "כמו לתמרן פיל בסופרמרקט", אומרים על זה באיגוד קציני הים. ישנם רק 10 נתבים כאלה בנמל, ובהנהלה חשבו - בצדק - שמדובר בנוהג לא ראוי, לא מוסרי ובטח לא יעיל.

דרישת הנהלת נמל אשדוד הביאה לשיבושים קשים במשך שנתיים וחצי, שנמשכו גם לאחר התערבות של בתי הדין לעבודה. בשלב מסוים עבר ההליך למוסד לבוררות מוסכמת, המשותף למדינה ולהסתדרות, וזה קבע כי מדובר בנוהג פסול וחייב את שני הנתבים במשמרת להתייצב לעבודה.

הנתבים לא נשמעו לפסק הבוררות, והנהלת הנמל עמדה בפני שוקת שבורה. תשאלו את עו"ד יעקב מלישקביץ ממשרדו של נחום פינברג שמייצג את ההנהלה, ותשמעו סיפורי אלף לילה ולילה. שום הליך משפטי לא עזר, כי גם כשמוציאים צו שמורה על חזרה לעבודה תמיד אפשר לנקוט ב"האטה". המצאה איטלקית ידועה שמאומצת מפעם לפעם בכל נמל בעולם, בין אם הוא פרטי או ממשלתי.

אל מול השוקת השבורה הזאת נכנסו נציגי ההנהלה והנתבים להליך גישור ממושך בראשות פרופ' יצחק זמיר, ובסופו חתמו על הסכם קיבוצי ששני הצדדים יכולים לחיות אתו: שני הנתבים במשמרת יחויבו להתייצב בראשיתה של כל משמרת, ולפי עומס העבודה והצפי לכניסת אוניות לנמל יורשה אחד הנתבים להיעדר למשך 6 שעות מתוך משמרת של 12 שעות.

בגין היעדרות שכזו, כך נקבע, לא תשולם הפרמיה שמעל שכר היסוד. בנוסף, הסכימו הנתבים לשפר את התפוקות ו"לשקול בחיוב" תמרון של אוניות ענק גם בשעות החשיכה ובכפוף להתקנת אביזרי בטיחות הולמים.

אלא שהממונה על השכר במשרד האוצר, עו"ד קובי אמסלם, זעם על ההסכם הזה. מבחינתו הייתה זו כניעה לעובדים, מסלול עוקף לפסק בוררות חלוט וחד-משמעי.

אמסלם, כך לפי הפסיקה מאתמול, ביקש מהנהלת הנמל לפנות אל המוסד לבוררות כדי שזה יתקן את פסיקתו בעקבות ההסכם, ובמקביל פנה בעצמו למוסד לבוררות וביקש ממנו דבר אחר - לא "לתקן" את הפסיקה בעקבות ההסכם, אלא להכריע בשאלה האם ההסכם ראוי ותקף.

לפי פסיקת בית הדין, למוסד לבוררות לא הייתה סמכות לעסוק בדרישתו של הממונה על השכר, משום ששני הצדדים לסכסוך הם הנהלת הנמל והנתבים בנמל - כאשר אלה הבהירו יחד בלשון שלא משתמעת לשתי פנים כי הם אינם מצויים עוד בסכסוך, ולכן ודאי לא מעוניינים בשינוי הסכם קיבוצי שעליו חתמו במשותף.

עוצמת השאלטר

ומהיסטוריה לפרקטיקה: בית הדין לעבודה אמנם פסק נכון לאור המסכת העובדתית, אבל בזירה הציבורית - להבדיל מזו המשפטית - מדובר בניצחון מפוקפק מאוד.

במגזר הציבורי אין תקדים לכך שעובדים זוכים לשכר אף שאינם עובדים בפועל (אין הכוונה לתוספת כוננות), וההסכם בין הצדדים שב ומחדד את הפריבילגיות שניתן לקבל בזכות עוצמת השאלטר.

הנתבים בנמל יכולים להיות מרוצים, אבל בדרך הם מעניקים רוח גבית לכל אלה שעושים ימים כלילות כדי להשחיר את העבודה המאורגנת. הם מעודדים את המעסיקים וחבריהם בעיתונות לנפנף מול עובדי מקדונלד'ס ויתר המתאגדים החדשים בסיפורים מהנמל ומהרכבת, במין ניסיון ליצור משוואה דמגוגית בין עבודה מאורגנת לפשע מאורגן.

היופי בעבודה מאורגנת זה שיש לה כללים, בלמים ואיזונים: עובדים שמתנגדים למהלכי המעסיק יכולים להכריז על סכסוך עבודה ואף לנקוט בעיצומים, אבל מנגד עליהם להישמע לבית הדין לעבודה ולנהוג בתום-לב.

במקרה של הנתבים, לא עזרו כל ההליכים עד שהנתבים קיבלו פחות או יותר את מה שהם רצו. מכאן הדרך לחקיקה שתגביל את זכות השביתה בשירותים חיוניים קצרה, ודיון בעניין כבר התקיים ביום רביעי האחרון בהובלת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובברכת נתניהו. וכשמגבילים את זכות השביתה בחלק ממקומות העבודה - המדרון כבר חלקלק.

לפי נתונים שפרסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עובדים מאוגדים מרוויחים יותר מעובדים שאינם מאוגדים. 43% מהמאוגדים מרוויחים 10-14 אלף שקל ברוטו בחודש, ואילו 33% מהם מרוויחים מעל ל-21 אלף שקל בחודש.

העובדים המאוגדים צריכים להיות גאים בנתון הזה, וציבור העובדים שאינו מאוגד צריך להתקנא בנתון הזה. אבל בשביל שזה יקרה, העובדים המאוגדים והוועדים שמייצגים אותם צריכים לברוח בעצמם מכל מודל שמתגמל חוסר עבודה. עליהם לשאת בעצמם את דגל המוסר, היעילות, השירותיות - לא פחות ואפילו יותר מהמעסיקים שלהם.

הציבור צריך להכיר את הנתב כרב-חובל מנוסה שנהנה ממשכורת גבוהה על עבודה באיכות גבוהה, ולא על "עבודה מהבית".