לאלף דרקון

מה ראוי ונאה יותר: להגן על הפרטיות - או להעמידה בסיכון?

א. בקרוב אמור להתחיל הניסוי המקדים למאגר הביומטרי. במסגרתו יישאלו אזרחים שבאים לחדש תעודת זהות או דרכון אם ברצונם בתעודה ביומטרית - צילום פנים ולקיחת טביעות אצבעות.

הפיילוט אמור להימשך שנתיים, ובמהלכו ניתן לסרב להצעה. בסוף השנתיים יוחלט אם להפוך את המאגר לקבוע. אם כך יקרה, ישראל תהיה הדמוקרטיה הראשונה בעולם המחזיקה טביעות אצבעות וצילומי פנים של כל אזרחיה על-פי חוק מחייב.

המהלך לבניית המאגר הביומטרי והדיון בעניינו נמשכים כ-4 שנים. הטיעונים בעד המאגר הם שניים: הקלה נוספת על רשויות החוק בלחימה בפשע ומאבק בתופעת גניבת זהויות. בכל שנה אובדים או נגנבים כ-120 אלף תעודות זהות ולמעלה מ-20 אלף דרכונים - שאותם, נכון להיום, קל לזייף ולערוך בהם מניפולציות. חלקן (הקטנטן) של התעודות מוצא את דרכו לעולם הפשע ועוזר, למשל, להימלטות של חשודים לחו"ל. מיעוט עוד יותר מבוטל מוצא את עצמו בשירות הטרור. רוצחיו של רחבעם זאבי, לדוגמה, השתמשו בתעודות זהות גנובות.

אלה טיעונים שאין לזלזל בהם, אבל הם טיעונים טכניים במהותם, לא מהותיים בתוכנם. מה גם שבכלל לא ברור הקשר ביניהם לבין המאגר הביומטרי - תעודות זהות חכמות הן אכן צורך אמיתי, אבל אין הכרח לקשור אותן למאגר ביומטרי.

הטיעונים נגד המאגר גם הם שניים, אחד טכני ואחד מהותי. הטכני: כל מאגר נפרץ. במוקדם או במאוחר ידלפו הנתונים וייעשה בהם שימוש זדוני, בין אם על-ידי גורמי פשיעה וטרור ובין אם על-ידי רשויות החוק בעצמן (לדוגמה, תפירת תיק). המהותי: מדובר בהפרה גסה של זכות האדם לפרטיות, זכות יסוד.

ב. כולם אוהבים יותר להתעסק בטיעון המהותי, המוסרי. כולם אוהבים לדבר גבוהה-גבוהה על אותה זכות יסוד קדושה לפרטיות. ובצדק. לחשוב, לדבר ולהילחם על רעיונות ועל מקום האדם בחברה המודרנית זה גם כיף, גם חשוב וגם עושה טוב לעור הפנים. מההיכרות שלי עם הלוחמים הנועזים נגד המאגר אני יכול להעיד שהם נראים נהדר.

גם לי יש נאומים חוצבי להבות על חשיבותה של פרטיות ועל נזקי הפגיעה בה. אבל כמה אפשר. וחוץ מזה, לדידי הוויכוח הטכני מרתק הרבה יותר. כי כמו שאני תמיד נוהג לומר, במין גרסה אתאיסטית פרטית שלי ל"אלוהים נמצא בפרטים הקטנים": אין לך מהותי יותר מהטכני. כי הטכנולוגיה היא ביטוי לרוח האדם, לעוצמתו ולחולשותיו, לתשוקותיו ולפחדיו, לא פחות מאשר הפילוסופיה והאמנות. מכונות הן רעיונות ותוכנות הן יצירות לא פחות מפסל או משיר.

ותוכיח הסוגיה שלפנינו: אבטחת מידע. לכאורה, עניין מתיש למהנדסי תוכנה. אבל נקו את רעשי הרקע וראשי-התיבות, ותיווכחו שיש לנו פה ויכוח פילוסופי לעילא על מהו מידע, מהו אדם, מהן מגבלות כוחו.

בואו איתי ונצלול אל המעמקים הקרירים ונעפיל אל הפסגות הנישאות של הנפש האנושית.

ג. מתנגדי המאגר הביומטרי טוענים, כאמור, כי לטווח ארוך אין שום אפשרות לאבטח את המידע. ההיסטוריה מוכיחה שהם צודקים. לאן שלא תביט, המידע רוצה להתפזר: מרשם האוכלוסין של ישראל דלף פעמים רבות, כמו גם מאגרי נתונים של בנקים, תוכניות מסווגות של הצבא, התכתבויות (וויקיליקס), אלבומים של להקות, פרוטוקולים של ישיבות, תמונות מביכות, סרטי סקס, פסקי דין, ועוד, ועוד, לבלי סוף. צחוק הגורל: השבוע דלפה התכתבות סודית של משרד המשפטים בנושא המאגר הביומטרי וממנה למדנו על בעיות חמורות בתחום אבטחת המידע של תעודות הזהות החכמות - ראו כמה מקסימה וסימבולית יכולה להיות ידיעה חדשותית!

אנחנו לא יכולים לשלוט במידע כמו שאנחנו לא יכולים לשלוט בבני האדם - זה מה שאומרים המתנגדים למאגר. כמו שאמר סארטר: "החופש הוא גזירה שאין בכוח האדם לבטלה, אין לנו ברירה אלא להיות חופשיים".

הטכניקה והמהות אותו דבר. ניצול לרעה של מידע (או ניצול לטובה, לא משנה) הוא טבעי ובלתי נמנע עד כדי כך שאין סיכוי להילחם בו. גם אם תכתוב את תוכנת ההצפנה הטובה בעולם, יבוא האקר ויכתוב תוכנה טובה יותר. תמיד יהיה איזה מישהו שיתרשל, שידליף. זה מרדף שאינו נגמר ואנחנו נידונים להפסיד בו לנצח.

אל מולם טוענים חסידי המאגר הביומטרי (יש מעט מאוד כאלה) שהמאגר יאובטח ברמה הגבוהה ביותר - רמה 11! (חובבי סרט הרוקנרול האדיר "ספיינל טאפ" ודאי מחייכים עכשיו), שהמידע יאוכסן מחוץ לרשת, שבעלי הגישה אליו יהיו מעטים וייבחרו בקפידה, שצילומי הפנים יופרדו מהמידע על בעליהם, ועוד ועוד. זה בסדר, הם אומרים, תסמכו עלינו. אנחנו נעצור את השיטפון. אנחנו האצבע בסכר, אנחנו סופרמן, אנחנו כוח צביקה.

ההיסטוריה שפורטה לעיל מוכיחה שהם טועים. אבל רגע. אולי זה רק כיוון שזו ההיסטוריה שאנחנו מכירים. רוצה לומר: אנחנו יודעים על המאגרים שהודלפו רק בגלל שהם הודלפו. אנחנו לא יודעים על מה שאין לנו מושג לגביו, על מה שנותר מוחבא. אולי זה רק קצה הקרחון של המידע האפל בעולמנו (במאמר מוסגר ובלתי קשור, השבוע למדתי משהו מקסים: באפריקה, כידוע, אין קרחונים. התחליף שלהם לביטוי "קצה הקרחון" הוא "האוזן של ההיפופוטם"). הרי ברור שאף אחד לא ידווח בחדשות על מאגר שלא נפרץ.

אבל אף שהטענה שלהם - שהם יצליחו לעצור את המידע, לכלוא אותו בקופסה - שגויה בעיניי, אני פשוט מת עליה. טענה מקסימה, אפילו הירואית.

ד. ראוי לשאול: איזה צד מבטא את רוח האדם בצורה טובה ויפה יותר, אלה שמנסים להגן על הפרטיות שלו או אלה שמנסים להעמיד אותה בסיכון?

יש פה היפוך נהדר. מצד אחד, ברור לי שההתנגדות למאגר משרתת טוב יותר את האינטרסים של אזרחי ישראל. מצד שני, אנחנו לא רק אזרחי ישראל - אנחנו בני אדם, חלק מהמין האנושי המפואר, כל מה שאנחנו עושים בעולם הזה, זה לחלום את החלום הבלתי אפשרי ולנסות להגשים אותו.

חסידי הפרטיות והדמוקרטיה המתנגדים למאגר (אני גאה להימנות עימם, אגב) אומרים: זה קשה מדי, זה בלתי אפשרי, אתה לא יכול לעצור את זה. הפתרון שלהם: אז עזוב, בוא בכלל לא ניכנס לזה. מי צריך לנסות לאבטח מידע כשהמידע רוצה להיות חופשי.

אבל התומכים במאגר - שאנחנו נהנים לתאר אותם כמרושעים וכאטומים המזלזלים בנו כפרטים - מציגים עמדה אנושית נהדרת ותכונה נעלה בהרבה: כן, הם אומרים, זה קשה מדי. כן, כנראה שזה בלתי אפשרי ואולי אי אפשר לעשות את זה. אבל הפתרון שלהם הוא: אז יאללה, בואו נתאמץ ונעשה את זה. יש פה אומץ לב קמיקזי כמעט, יש פה אמונה יוקדת. בעיניי זה ממש תנ"כי. הם קצת כמו כלב בן יפונה, שלמרות הענקים של ארץ כנען ולמרות הערים המבוצרות עמד מול העם והצהיר: "עלה נעלה... כי יכול נוכל לה" (במדבר י"ג, ד').

אפשר גם לשאול את זה אחרת: מי שחקן כדורגל טוב יותר? זה עם הנעליים שנשארו חדשות או זה שכבר שפשף כמה סוליות? מי מקדם יותר את אבטחת המידע, זה שמסרב להקים מאגר בגלל הפחד מפריצה או זה שמקים, מבצר, נלחם, מאתגר את הפורצים ומושך את כל התחום קדימה, גם אם תוך כדי יהיו נזקים?

תמיד אפשר לא לעשות, תמיד נחמד יותר להימנע, תמיד חכם יותר להיות זהיר. אבל בסופו של יום, יש רק דרך אחת לגלות בעצמך שכדור הארץ עגול - לשוט באומץ אל עבר הקצה. האנשים הגדולים באמת דופקים את הראש בקיר.

יוזמי המאגר הביומטרי ותומכיו לא מדברים על ערכי יסוד ועל מהות הדמוקרטיה, אבל מבטאים אידיאל נאצל. הם טועים בגדול: המאגר הוא אסון שמחכה להתרחש. אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להעריך אותם על זה שהם מזכירים לנו מה זה להיות אדם: לטעות, ליפול, להיכשל, אבל לקום כל פעם מחדש ולהמשיך לרוץ. ברכיים שרוטות זה הסיפור האנושי.