פרצופו האמיתי של השד

הפצע מעולם לא נרפא. הוא שותת ומדמם. צרוב בנפשנו, מנהל את חיינו. הוא לא ייתן לנו מנוח גם אם נגיד שאין קיפוח, ואין אפליה, ואין דיכוי, ואין גזענות כלפי בעלי צבע עור כהה או שמות מזרחיים או מיקום גיאוגרפי בפריפריה. היינו צריכים תזכורת. קריאת השכמה. סטירת לחי מצלצלת. היינו צריכים את אמנון לוי.

אבל "הפנים האמיתיות של השד העדתי", יצירת המופת המטלטלת של לוי בערוץ 10, היא רק הפרומו. היא אינה הנושא, אינה העניין עצמו. העניין הוא אנחנו. איך אנחנו נראים. מה משקפות התגובות שלנו; ואלה הגיעו בהמוניהן. שטפו את האינטרנט בזרם זועף וגועש.

עצבניות, מבוהלות, חיוורות פנים. ולמרבה הצער, לא מפתיעות. התגובות נעו בין התבכיינות ("גם אנחנו היינו במעברות"), דרך תוקפנות ("אמנון לוי עושה טלוויזיה צהובה"), גזענות בוטה ("הם ערבים"), זלזול ולעג ("נמאס כבר לעסוק בזה, תתקדמו") - ועד להכחשה ("נישואי התערובת יחסלו את הבעיה"). יש גם האשמה עצמית, תתארו לעצמכם. מזרחיים שהפנימו שהם האשמים במצב העגום ועליהם מוטל לתקן את עצמם.

אשכנזים, משכילים, נינוחים, מסודרים, אליטה, בוהמה, תרבות, תקשורת, פוחדים מ"השד העדתי". הם מסרבים לעכל את מה שניבט אליהם מן המסך. נערים אומרים להם בפרצוף שלעולם לא יתחתנו עם אשכנזייה. והם נעלבים, עד שורשי נשמתם הצחה והמנומסת. אז הם תוקפים בכל הכוח. בכל כוח המחשבה והניסוח והזיכרון וההנמקה הלבנה, המערבית, המתרפסת בפני האירופאיות.

הם מוצאים באריה דרעי, זה מהמשפט, זה עם הכיפה, זה מש"ס, טרף קל. וגם באורלי לוי, הבת של דוד לוי מבית-שאן. אבל זה רק שקר, זו רק העמדת פנים, זה רק פחד. והפחד מונע מהם לחמול על המזרחיים שחושפים את כאבם, את בשרם, את עורם. שמודים בהסתרה. בהכחשה. בסבל. מי שלא מאפשר לאחר לבטא את סבלו, להקל על סבלו, לשחרר את סבלו, מונע זאת, בסופו של יום, גם מעצמו.

החמלה, תכונה שנחשבת ליהודית, נעדרת מכל התגובות הללו. חמלה על האחר, על השונה, על המוכה, על האומלל, על הפליט, על המהגר, על זה שחש שנעשה לו עוול. אנו, כישראלים, מתקשים להעניק אמפתיה. והמזרחיים לא לבד. גם הפלסטינים, האפריקנים, הרוסים, החרדים, וכל מיעוט שהוא.

אנחנו חברה קשה, זועפת, מרירה ונקמנית. קשה לנו לחמול, וקשה לנו להקשיב, וקשה לנו להבין. ואם אנחנו כבר מבינים, קשה לנו להודות. כל-כך קשה. כל-כך מעציב.

אם כן, אלה לא "הפנים האמיתיות של השד העדתי" אלא הפנים האמיתיות שלנו, של כולנו. בואו נביט במראה במקום לנסות ולכסות, להעלים או לנפץ. בואו נפסיק להיתמם. ולהתווכח. ולהטיח. ולהאשים. ולהתחמק מאחריות. בואו נדבר, נתרועע, נכיר, נתקרב באמת. כי עד שלא נדבר, זה לא ייגמר.