זו לא צמיחה, זו התאוששות

רבעון מוזר היה הרבעון השני של 2013, חריג באופטימיות שלו, לכאורה. צמיחה בקצב שנתי שמעל ל-5% היא סימן של התאוששות והתרחקות מתרחיש של מיתון. התחזיות, כזכור, מדברות על צמיחה של בערך 3%. לכן, צמיחה שמעל ל-5% אמורה לבשר דברים טובים למשק.

כדאי, בכל זאת, לצנן מעט את ההתלהבות האפשרית של הציבור, ובמיוחד של שר האוצר ורה"מ. כשמסתכלים על כל המחצית הראשונה של השנה, ולא רק על הרבעון השני, התמונה הרבה פחות אופטימית.

הצמיחה היא של 3.4%, לא הרבה יותר מהתחזיות, ובפרמטרים מסוימים, כמו השקעה או יצוא, התמונה אינה אופטימית כלל. למעשה יש ירידה של 6.5% בשיעור שנתי בהשקעות בנכסים קבועים, ועלייה של 3.9% בלבד ביצוא. אלה עדיין מספרים שמתאימים יותר ל"סיפור הקודר" שמאפיין את החודשים האחרונים.

יתר על כן, האופטימיות צריכה לרדת במיוחד כשבוחנים את הגורמים שמאחורי הצמיחה. על-פי הנתונים, ברבעון השני נרשמה קפיצה בצריכה הפרטית בשיעור 6.7% ועלייה חדה בצריכה הציבורית בשיעור 8.3%.

צריך לזכור כי היה זה הרבעון שבו החלו הדיבורים על "קיצוצים כואבים" ועל צעדי חירום, שבהם תיאלץ לנקוט הממשלה כדי לעמוד ביעדי הגירעון התקציבי שלה. דברים אלה מקבלים חיזוק מהעובדה שרוב העלייה בצריכה הפרטית נבע מעלייה חדה בצריכת מוצרי בני קיימא, מה שמחזק את הרושם שהייתה פה הקדמת קניות.

לכן, לא מן הנמנע שחלק מהעלייה החדה בהוצאה הציבורית ובצריכה הפרטית שיקף הקדמת רכישות בטרם יוגבלו על ידי תקציב חדש. חלק מתוכניות הממשלה, שנוסחו לאחר המחאה החברתית השתקפו בהוצאות הממשלה בתחילת 2013, וגם גורם זה יכול להסביר את העלייה החריגה בהוצאות הממשלה.

אם הסברים אלה משקפים את מה שאירע בפועל, אזי אין לצפות לשינוי דרמטי לעומת התחזית הפסימית של משרד האוצר ובנק ישראל.

המידע שיש בידינו מצביע על ירידה בסנטימנט הצרכני, ועל משמעת תקציבית מוחדשת במשרדי הממשלה. מכיוון שלא צפויה שום התאוששות ביצוא או בהשקעה, התוצאה חייבת להיות חזרה לתוואי של צמיחה נמוכה מ-3%, אם כל המשמעויות שיש לכך לגבי כלכלת ישראל ורמת החיים בה.