הקרב לוזון-לבנת: זה לא סיקור תקשורתי, זה אובססיה

רק מעטות מהשיחות הספורטיביות בקיר הפייסבוק שלי עסקו בימים האחרונים בסוגיית המאבק המתיש בין ההתאחדות לכדורגל לבין מועצת ההימורים והשרה לימור לבנת. נראה שלא רבים מבין אוהדי הכדורגל מבינים בשלב זה על מה בעצם ניטשת המלחמה. הם סתם רוצים שאבי לוזון יעוף להם מהעיניים. אוהד הספורט הישראלי, לפחות כפי שעלה מהמדגם הבלתי מייצג שלי, הפנה את מבטו ללונדון, לברצלונה ולמדריד: לגלג על ארסן ונגר, תהה מדוע קסיאס מסופסל גם אצל אנצ'לוטי וקיווה שהניצחון הגדול על לבנטה מבשר על חזרת עידן המחץ של ברצלונה. הם במזרח, ולבם בסוף מערב. אירופה.

יש קשר ישיר בין החשיפה האינטנסיבית לכדורגל בינלאומי לבין הקריאה הציבורית להדחתו של אבי לוזון מראשות ההתאחדות לכדורגל הישראלי. הרי ספק אם אפילו ירון זליכה מאמין שהבעיה האמיתית של הענף היא ניגוד עניינים בין תפקידו כיו"ר ההתאחדות לכדורגל לבין זיקתו למכבי פ"ת הקטנה והרק-קצת-מזיקה. הבעיה האמיתית של לוזון היא שפרצופו, התנהגותו ושחצנותו מזכירים לנו בכל פעם מחדש את מיקומנו הגיאוגרפי האמיתי ועד כמה אנחנו רחוקים ממחוז חפצנו, היבשת הישנה. בהתבטאויותיו המגוחכות על הליגה השישית בטיבה באירופה, בהשתוללויות במשחקי קבוצתו ובכך שבניגוד לאחרים הוא משתין מהמקפצה ולא בתוך הבריכה, מציב היו"ר מראה בפני האוהד המקומי ומתעקש להזכיר לו: אתה תקוע באסיה, אבל לתמיד.

היחס ללוזון הוא רק מסווה לשנאה המתפתחת בשנים האחרונות לליגת העל בכדורגל. גם היא מתפקדת כתזכורת לא נעימה למי אנחנו באמת ואיפה אנחנו חיים. הבלגן של הפועל ת"א, החוצפה של ישראל זגורי, הפוזה של אייל גולסה, סיפורי אלי טביב, הגזענות של בית"ר ירושלים, הבחישות של אבי נמני ושלמה שרף, השחקנים העצלים, היו"רים האינטרסנטים, האוהדים האלימים. כמעט בכל יום ראשון תקראו בעיתונים טקסט רווי שנאה על המוסד הרקוב הזה, על הידרדרותו ועל כמיהה לימים יפים יותר בעבר (שבהם לא יכולנו להשוות בכל יום ובכל שעה את סיני ומלמיליאן לרובסון או למיצ'ל) או ליבשות אחרות בהווה.

***

השנאה העצמית היא גם הסיבה המרכזית לעיסוק הבלתי נגמר של תקשורת הספורט בשבועות האחרונים בתתי-סעיפים משמימים של חוזים משפטיים מסובכים, במיוחד בתוכניות הרדיו. את אחת מהן פתח איל ברקוביץ' בתחינה להפסיק לעסוק בנושא המאוס, אלא שמיד קשקש ביחד עם אופירה אסייג שעה שלמה על ענייני מנהלת ליגה, מועצת ההימורים וזכויות שידור, שבהן כמובן לאתר ONE אין כל עניין. הכל למען טובתו של אוהד הכדורגל. מעל הכל, העיסוק בעסקנים מבטל את הצורך לדבר באמת על כדורגל, כי נקודת המוצא היא שהוא מחורבן. אין מה לדבר על טקטיקה כשברור שכל הדרכים מובילות למפח נפש. מוטב לחלום שמתוך הכאוס הנוכחי יצמח כדורגל ישראלי חדש, בהנהגת דמויות מופת כנדחפת הפודיומים, לימור לבנת, או ג'קי בן זקן, שנגדו תלוי ועומד כתב אישום, בכפוף לשימוע, על הרצת מניות. הקדושים האלו יצילו אותנו ויגדלו כאן ליגה אירופית אמיתית, עם אוהדים אירופים, מאמנים אירופים, נימוסים אירופים ותקשורת אירופית. ממש כמו בליגות האמיתיות שלנו, באנגליה ובספרד.

אלא שהכדורגל הישראלי לא ייוולד מחדש כשלוזון ייעלם מהאופק, והתסכול הציבורי רק יגדל כשיתברר שאין תרופות פלא. הבעיה היא לא לוזון, אלא אנחנו. המצוקות של הכדורגל הישראלי עמוקות הרבה יותר מאדם אחד, ונוגעות בהיעדר מתקנים לאימון נוער, בראשי עיריות ומנהלי קבוצות שמנופפים בהשקעה בספורט לצרכים יחצ"ניים ולא מסיבות אידיאולוגיות, ובחוסר סבלנות פתולוגי של האוהד, העסקן והעיתונאי המקומי. בחלק מהנקודות האלו נגעה גם ועדת זליכה, אבל באופן טבעי העיסוק במסקנותיה היה פרסונלי בלבד.

***

הנקודה הראשונה והמשמעותית ביותר בדרך למהפכה בכדורגל הישראלי היא מהפך תפיסתי: ההבנה שכל הג'יפה הזאת - האלימות והעליבות, אבל גם התשוקה והרומנטיקה - זה אנחנו וזה שלנו. שאנחנו יותר קרובים לאוהדים של בית"ר ירושלים ממה שנרצה להודות, רק שאצלנו מקללים בגזענות בשקט ובלב ולא מהיציע (לחילופין, עושים זאת נבחרי הציבור שלנו מעל במת הכנסת), שגם מקום העבודה שלנו מתנהל בצורה לא טובה בהרבה מההתאחדות לכדורגל, ושהילד שלנו יוכל אולי להיות שחקן ברעננה ולא בצ'לסי. רק שכדי לעשות זאת עלינו להפנים היכן אנחנו חיים. כולנו כלואים במזרח התיכון, עם אבי לוזון ועם מחליפיו הפוטנציאליים, שספק אם יהיו טובים ממנו.