רוני וגילי מיילי כמשל

לפי דוח תלונות הציבור, הצופה הישראלי מוטרד בקלות. האמנם?

המקום המדויק בו עובר סף הרגישות הישראלי נחשב לאחת התעלומות הגדולות בתעשיית הטלוויזיה המקומית. אם לשפוט על-פי דוח נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה ודוח נציב קבילות הציבור של רשות השידור, שפורסמו באחרונה, ניתן לחשוב כי אנחנו מוטרדים בקלות. רק בפני הרשות השנייה הונח במהלך שנת 2012, מספר שיא של 3,179 תלונות - חלק ניכר מהן עסק בתכנים פוגעניים ובוטים בטלוויזיה וברדיו.

בכל הקשור לאמות-המידה המוסריות בטלוויזיה, תמיד יתקיים מתח בין אלה שמנהלים את המסך ובין אלה שצופים בו. מי מבין שני הצדדים באמת שולט על כפתור הווליום הערכי, מי מכתיב למי או קורא לאחר לסדר?

לאחרונה נדמה כי ערוצי הטלוויזיה בישראל דוחקים את הגבולות ומנסים לבחון את סבלנותו של הצופה. התלונות לרשות השנייה הן לכאורה ראיה לכך. אולם מבט מעמיק אל התלונות ואופן הטיפול בהן מגלה כי סף הרגישות של הצופה הישראלי גבוה הרבה יותר מזה של המשדר והרגולטור.

הנה למשל התוכנית "האח הגדול", המשודרת בערוץ 2 תחת שרביטה של הזכיינית קשת. בשנת 2012 הייתה הגרסה הבריטית של התוכנית שיאנית התלונות בטלוויזיה בממלכה. אל הגוף הרגולטורי הבריטי, אופקום, הגיעו 2,088 תלונות על הריאליטי ששודר ברשת צ'אנל 5.

הבריטים הם האומה המתלוננת ביותר על הטלוויזיה שלה, וכלי קבילות הציבור הוא ותיק ונפוץ שם. הקטע שגרף את עיקר התלונות היה כשמתמודד אחד בתוכנית איים בבוטות על מתמודדת אחרת. הוא איים להכות אותה ולפגוע בה מינית. המתמודדת נסערה, הציבור זעם, והרשת חשבה שאין צורך להדיחו מהתוכנית. הוא אף נפלט מהתוכנית עם סכום זכייה של 50 אלף ליש"ט.

גם בישראל "האח הגדול" עמדה למבחן ציבורי, כש-238 תלונות הגיעו כלפי התוכנית מהציבור (נכון לסוף חודש יולי 2013) מאז תחילת העונה הנוכחית. מרגע שהדיירים רוני וגילי מיילי (אב ובנו) תקפו מילולית דיירות אחרות בבית, על רקע מוצאן העדתי או העדפתן המינית, התרבו התגובות - אך גם הרייטינג. בניגוד לבריטים מיהרה קשת לפלוט את השניים מהבית, על-פי קוד אתי שניסחה, והרשות השנייה פתחה בתהליך הפרה.

מתוך התלונות שהגיעו, רק 39 תלונות התייחסו לאמירות הקשות. לעומתן, מספר כמעט כפול של תלונות הגיע נגד ההחלטה להוציא את מיילי הבן מהבית.

גזענות, הומופוביה ואלימות מילולית אינם מרתיעים את הציבור הישראלי. מי שיתלוננו בדרך-כלל נגד תופעות אלה יהיו קבוצות מאורגנות של בעלי עניין, ומעט מאוד צופים פרטיים.

פצצות חברתיות מתקתקות

גם בארה"ב הגיעו בחודש יולי תלונות אל הפקת "האח הגדול" המקומית, אולם שם הן היו הפוכות מאלה שבישראל ובבריטניה. הציבור, שראה התבטאויות גזעניות בין מתמודדי התוכנית ברשת - בשידורים לא ערוכים מתוך הבית - מחה על ההחלטה של רשת CBS לצנזר אותן משידור.

הטלוויזיה האמריקאית, שגם היא משדרת לציבור רווי מתחים תרבותיים, חשה במשך שנים חובה להסתיר מהציבור את פניו האמיתיות. בחסות תקינות-פוליטית, קברניטי הטלוויזיה הילכו בזהירות סביב פצצות חברתיות מתקתקות, ודאגו לצייר תמונה מושלמת ולא פוגענית, עד כמה שניתן. הסטריליות הזו אף פעם לא הייתה נחלתם של הישראלים. ועדיין הישראלי רוצה הרבה יותר.

המסך הישראלי לא מוכן לספוג הכול - אבל זה קורה בזכות מי שמנהלים אותו, ולא בזכות צופיו. הם אלה שמרסנים את חדוות הצופה הישראלי הצמא לעוד.

דוחות התלונות שמגיעים לפתחי הרגולטור צריכים להוות נורת אזהרה, בדיוק כמו תכניות הריאליטי או האחרות השנויות במחלוקת. כי אם נכונה האמירה שהטלוויזיה שלנו היא המראה של הרחוב, השאלה לא צריכה להיות מה קרה למסך שלנו שהוא כזה - אלא מה קרה לרחוב שלנו שהוא כזה.