לכתבה הקודמתקרקס המינויים בשוק ההון לכתבה הבאההשקיפות של בדש נעצרת בבית

תנועת האחים המוסדיים

כשאנטרופי נדרשת להגן על שמנת מפני חתולים שהם לקוחותיה שלה

25/08/2013, 12:38
ליטל איסטמטי

1. יד רוחצת יד. בתקופה הנוכחית המנהלים בחברות הציבוריות מתחלקים לשני סוגים: אלה שמודאגים מתיקון 20 ומחפשים בקדחתנות דרך שתכשיר את תנאי השכר הנוכחיים שלהם (או לפחות תמזער את הפגיעה בחבילות התגמול השמנות), והשאננים, שיודעים שלמרות ששכרם הנדיב אינו משקף תמיד את הביצועים שלהם - אישורו מובטח. לאלה האחרונים משתייכים מנהלים בחברות הביטוח ובתי ההשקעות, הגופים המוסדיים, שנהנים מהפרקטיקה של יד רוחצת יד.

רוב חברות הביטוח ובתי ההשקעות הן חברות ציבוריות. בהתאם לתיקון 20, עליהן להביא את תוכניות התגמול של המנהלים הבכירים לאסיפה הכללית לצורך אישורה ברוב מקרב בעלי מניות המיעוט. ומיהם בעלי המניות שנדרשים לאשר את שכר בכירי הגופים המוסדיים? גופים מוסדיים אחרים, שמחזיקים במניות באמצעות כספי חסכונות הציבור שהם מנהלים.

הברית של תנועת האחים המוסדיים פשוטה, ומבוססת על עיקרון ההדדיות: אתה תדאג לאשר את שכרי המנופח, ואני אדאג לאישור שכרך. שמור לי ואשמור לך. לכן, כשגוף מוסדי כמו הפניקס מבקש לאשר למנכ"ל שלו, אייל לפידות, שכר שיכול להגיע עד 12.5 מיליון שקל בשנה (כולל מענק חריג למרות שהמנכ"ל לא עמד ביעדים), מוסדי אחר - כמו הראל, למשל, שמבקש בעצמו לאשר לזוג המנכ"לים שלו שכר בעלות מצרפית של כ-16 מיליון שקל בשנה - לא באמת יכול להתנגד.

גם מגוף מוסדי אחר, כמו כלל ביטוח למשל, אל תצפו להרים יד - או לפחות גבה - כלפי תוכנית תגמול כזאת. שם הרי זוכרים היטב כיצד אחיה המוסדיים אישרו ליו"ר החדש שלהם, דני נוה, חבילת תגמול של עד 4.3 מיליון שקל בשנה עבור 85% משרה. זאת, למרות חוסר הניסיון הניהולי של נוה בתחומי הביטוח והפיננסים, והעובדה שהוא מונה על ידי מקורבו, נוחי דנקנר, בעל השליטה בכלל ביטוח (שנמצאת לפני מכירה).

ובאמת, האם מישהו יכול היה לצפות ממנהלי האחים המוסדיים לא לתמוך בחבילת השכר של נוה, בעייתית ככל שתהיה, בידיעה שאוטוטו יידרש כלל ביטוח להצביע על חבילת התגמול שלהם?

וכך, בעוד שמדיניות התגמול של חברות ציבוריות אחרות זוכות לקיתונות של ביקורת (ראו, למשל, החברה לישראל) שכרם של המנהלים בחברות הביטוח ובתי ההשקעות מאושר בקלות ובמהירות. רף השכר הגבוה למנהלים בכירים בענף הפיננסים נשמר, למרות שבחלק מהמקרים מדיניות התגמול שלהם מנותקת מהביצועים, והרף לקבלת הבונוס נמוך במיוחד. במילים אחרות, המוסדיים מצליחים לשמור על הסטטוס קוו שהרגולטור ביקש לשנות, והכל בהתאם לתקנות החדשות, ובאמצעות מימון שחלקו מגיע מציבור החוסכים.

2. המוסר הכפול של אנטרופי. מי שאמורה לשמור על השמנת מפני החתולים היא חברת הייעוץ אנטרופי, הגוף שמספק המלצות למוסדיים לגבי אופן הצבעתם באסיפות הכלליות. אנטרופי, שמנוהלת על ידי גל סטאל, היא חברה המתהדרת ביושרה מקצועית ובהיותה "גוף בלתי תלוי".

ואכן, בתקופה האחרונה זוכה החברה לכותרות אוהדות בעיתונות הכלכלית, על רקע המלצותיה, הנתפסות כאמיצות, להתנגד למדיניות התגמול של בכירי החברה לישראל והחברה הבת כיל. אבל מה קורה כשאנטרופי נדרשת לספק חוות דעת לגבי תנאי התגמול של מנהלי הגופים המוסדיים, שהם גם הלקוחות העיקריים שלה?

לכאורה, הרי לא יעלה על הדעת שאנטרופי תמליץ לאשר את תוכנית התגמול של אחד משיאני השכר במשק, אייל לפידות מהפניקס (למרות שלא עמד ביעדים), רק כי חברת הביטוח היא לקוח שלה. גם לא סביר שהיא תמליץ לאשר את שכרם המדהים של שמעון אלקבץ ומישל סיבוני, המנכ"לים המשותפים בהראל, שעלות העסקתם השנתית צפויה לעמוד על כ-7.4 מיליון שקל ו-8.4 מיליון שקל, בהתאמה, רק בגלל שהם עומדים בראש גוף שמשתמש בקביעות בשירותיה. הרי אנטרופי מדגישה שוב ושוב כי היא "גוף בלתי תלוי אל מול הלחצים אותם מפעילות החברות לצורך אישור של החלטות שונות באסיפה הכללית".

יהיו הסיבות אשר יהיו, אנטרופי אכן המליצה לאשר את תוכניות התגמול הללו. וגם כשבשוק נשמעה ביקורת נגד "מצנח הזהב" שביקשה כלל ביטוח להעניק ליו"ר הנכנס נוה - שכלל תקופת הודעה מוקדמת של שלושה חודשים ודמי הסתגלות של חצי שנה נוספת - קבעה אנטרופי כי מדובר בתנאי סביר. בכל זאת, זה הרי מה שמקובל אצל האחים המוסדיים.

בסוגריים אפשר לתהות גם לגבי תפקידו בסיפור של יו"ר רשות ניירות ערך, פרופ' שמואל האוזר. מדוע שנתיים אחרי שהרשות הצהירה שיש בעייתיות בכך שאנטרופי היא מונופול שקובע את נורמות שכר הבכירים מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד - שום דבר לא השתנה?

בינתיים בכל אופן, כל עוד הדברים נשארים כפי שהם, גם אצל הגופים המוסדיים הכל ממשיך להישאר במשפחה. הם הצליחו לשמור על המשכורת המנופחות שלהם, ואם מישהו יתלונן, הם תמיד יוכלו לנופף בחותמת הכשרות שקיבלו מאנטרופי. "הגוף הבלתי תלוי" שלא רואה בעיה בלתת המלצות לגבי מדיניות התגמול של לקוחותיו העיקריים.

דני נווה אייל לפידות מישל סיבוני / צילום: איל יצהר תמר מצפי יחצ

גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>