בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע חייב באחרונה גבר שקילל וגידף את גרושתו בפייסבוק בפיצויים תחת חוק איסור לשון הרע, וקבע כי הרשת החברתית "יצרה מציאות אינטראקטיבית ודינמית חסרת מגבלות", והפרסום בה עומד בהגדרה של לשון הרע לפי החוק.
התובעת דרשה פיצויים בהיקף 100 אלף שקל, אך השופטת רותם קודלר עיאש חייבה את הגרוש לשלם לגרושתו פיצוי בסך 25 אלף שקל, ועוד 12 אלף שקל הוצאות משפט.
הזוג התגרש ב-2002 לאחר 5 שנות נישואים שבמהלכן נולדו להם שתי בנות. האירוע המדובר היה ב-2011 - 8.5 שנים לאחר הגירושים. התובעת, הגרושה, טענה בתביעה כי כבר מאז שהתגרשו היא ספגה מהגרוש שלה השמצות, ויחס משפיל ובוטה ממנו ומאשתו שלה נישא לאחר הגירושים.
לטענתה, הוא נהג לקלל ולגדף אותה, לאיים עליה ולכנותה בשמות גנאי - פנים מול פנים, באמצעות הטלפון, באמצעות מסרונים וכן ברשת החברתית פייסבוק.
לטענת התובעת, ביוני 2011 היא קיבלה מסרון מהנתבע ובו נכתב: "יא חתיכת פח אשפה, יא קנאית, עוד לא ראיתי אמא שמקנאה בבנות שלה. כל החיים שלך את סמרטוט רצפה מלוכלך, יא פצועה דומה למייקל ג'קסון יא גוש חרא יא ליידי בוי לכי להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי יא קנאית חולנית".
ב-14 ביולי 2011 האם חגגה לבתם המשותפת של הצדדים בת מצווה באולם אירועים, ולאחר האירוע היא פירסמה בפייסבוק פוסט שמודה לכל מי שהשתתף באירוע. לפוסט הגיב הגרוש שלה (תחת פרופיל של חברה שבה הוא עובד ושרשומה ע"ש אשתו) וכתב:
"כלבה היית ונשארת את נראית כמו ליידי בוי עלובת נפש קנאית וחולנית. אני מרחם עליך עשית מעצמך צחוק כל העיר מצלצלת אלי מקיאה עליך בושה לך ולחינוך הזול שאת נותנת אבל בעצם אין ולא היתה לך בושה אפעם. אלוהים בשמיים יתן לך את המכה שמגיעה לך...11 שנים אחרי נשארת עם אותם סמרטוטים עצובים עלובים שהם כל חייך יא פרחה זה מה שמעניין אותך בחיים רק בגדים יא מסכנה.....צוחק מי שצוחק אחרון את תקבלי את המכה של החיים שלך חכי ותראי....ערימת פחים".
התובעת טוענת כי הגישה נגד הגרוש תלונה במשטרה ב-18 ביולי בגין איומים ולשון הרע, ולטענתה התלונה נגנזה עקב "חוסר עניין לציבור". היא טוענת בתביעה כי חשה מושפלת ומבוזה בעקבות ההתקפה שלו בפייסבוק, כמו גם הבנות שלה שאחת מהן ניתקה קשר עם אביה.
התובע, מצידו, טען בדיון כי במשך שנים נהגה בו התובעת באלימות מילולית ופיזית, הכוללת מהומות וקללות, כגון: "יא זבל", "יא חרא", חולה נפש", "משוגע", "כלב מסריח", "נבלה", "הלוואי שתמות", "אני ארקוד על הקבר שלך וירק עליו" וכד'. לטענת הנתבע, התנהגותה האלימה של התובעת נעשתה לעיתים גם ליד בנותיהם של בני הזוג. זאת ועוד, התובעת נהגה לקלל ולהכות אף את בת זוגו, שלימים הפכה רעייתו.
עוצמת הכלי הנקרא 'פייסבוק'
הנתבע אינו מכחיש את שכתב בפייסבוק, וטען כי הדברים נאמרו בשעת כעס ואינם מהווים לשון הרע, שכן הם פורסמו "רק" בפייסבוק. השופטת קודלר עיאש קבעה בפסק הדין כי המאפיינים של הרשת החברתית - האפשרות לפרסם כל דבר ללא מגבלות, ושהדברים נחשפים לכל הגולשים - מעמידים את הפרסום בה כלשון הרע.
"חזקה על משתמשי הפייסבוק כי הם יודעים כי תוכן אשר שלחו לחלל הרשת החברתית, מופץ מיידית הן לחבריהם והן לחבריו של מי שפרסמו על ה'קיר' שלו את התגובה או הפוסט,, כתבה השופטת. "אין מסקנה אחרת, אלא כי המדובר בפרסום לשון הרע".
עוד כתבה השופטת, כי "במציאות הישראלית הנוכחית, אין אדם בר דעת שאינו מכיר את עוצמת הכלי הנקרא 'פייסבוק'. פוליטיקאים בוחרים לעשות בו שימוש יומיומי, במדינות ערב התארגנה מהפיכה של ממש שיש המייחסים את עוצמתה לעידן האינטרנטי בכלל והרשתות החברתיות בפרט, ושלטון נפל והוחלף ביותר ממדינה אחת, בשל עוצמת התאגדות ההמונים באמצעות כלי זה.
"יש לעשות כל שניתן על מנת שהציבור יעשה שימוש בכלי זה למטרות טובות, יש לעשות כל שניתן על מנת שילדינו יקבלו המסר כי אין לפגוע בבריות באמצעות כלי זה או באמצעות כל כלי אחר. ה'פייסבוק' יכול להיות אמצעי קטלני של ממש, כבר נמצאנו כמדינה מלווים בכאב, הורים לנער צעיר שנפל קורבן לפגיעה ע"י חבריו לכיתה באמצעות ה'פייסבוק' ושם קץ לחייו בעקבות חרם שאורגן באמצעות הרשת. נורות האזהרה דולקות וכעת יש לחדול את התופעה. אין זה ה'פייסבוק' שאשם, כשם שאקדח אינו יורה אלא אם יורים בו. האחריות וחובת הזהירות מוטלת על ציבור המשתמשים".
לדברי השופטת בפסק הדין, הדברים שכתב הנתבע הם "אמירות מכוערות ומרושעות, וללא כל ספק יש בהן כדי להשפיל את התובעת בעיני הבריות, לעשותה מטרה לבוז ולעג. אמירות אלו יש בהן כדי לבזות, לגרום למבוכה ולפגוע... סבורני כי הגיעה השעה לזעוק חמס על התופעה המכוערת של התנהלות בלתי תרבותית מסוג זה...
"אמנם התרבות המילולית במדינת ישראל אינה אידיאלית, אמנם תרבות הגידוף בין בני זוג המתגרשים זה מזה מתאפיינת בהפקרות של ממש וכמעט הכל מותר, ואולם במקרה זה התיר הנתבע לעצמו מעבר לגבולות המותר והמקובל", היא כתבה.
התובע אף אמר כי "אני יודע שהדברים לא כל כך יפים, כתבתי אותם כי זו דעתי עליה". השופטת קבעה כי לאור זאת שהתובע מוכן להגן על דבריו, אין מדובר ב"עידנא דריתחא", אלא בדברים שנכתבו במחשבה תחילה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
