הנקראות ביותר

גברי בנאי: "מיצג הנעליים על תמונת לפיד - גימיק נחמד"

גברי בנאי, הגשש החיוור, בראיון גלוי לב לראש השנה: ההסתגרות בבית ("קיבלתי כבר את כל ליטופי האגו שיש"), הבנאים שחוזרים בתשובה ("חומר לא טוב, הם מיסיונרים"), מצבו הכלכלי ("אין לי בעיה לטוס ביזנס לניו יורק"), והאיחוד שכבר לא יקרה

עד היום, כשגברי בנאי מסתובב בשוק הכרמל, ניגשים אליו ושואלים, "מה, הגעת עד לכאן לקניות מירושלים?". בנאי מחייך וחושב, איזה אבסורד זה. הרי הוא גר בתל אביב מגיל 18 ועדיין נדמה לאנשים שהוא חי באיזו סמטה ירושלמית קרירה מול מואיז הקטן. האבסורד היותר גדול הוא שגם בתל אביב הוא לא ממש חי, זאת אומרת, הוא גר ברמת אביב, אבל כמעט לא יוצא מהבית.

בבית הקפה השכונתי שבו קבענו, מכירים אותו כי הוא גברי מהגשש, ולא כי הוא גברי השכן שקופץ לקפה מדי פעם. בגיל 74, אחרי חשיפה מסיבית של שנים, בנאי בוחר להסתגר. לא יוצא לקולנוע, לא לתיאטרון, לא לאירועים. "פה ושם אני מוזמן", הוא נראה שלם עם הבחירה בחיי פרישות כאלה, "ואני הולך אם אני חייב. אני קורא עיתונים, רואה הרבה טלוויזיה, יודע מה קורה, אבל אני לא נכנס לתל אביב. זה סיפור עם החניה, פקקים. הבנק שלי בלב דיזנגוף, את יודעת מה זה להיכנס שם לחניון, פנימה? לאריק איינשטיין יש שיר, 'אוהב להיות בבית'. הוא כנראה נכתב עליי".

לבנאי יש שני בתים, השני בעין הוד, והוא מחלק ביניהם את הזמן: אמצע השבוע בתל אביב, סוף השבוע בעין הוד. כשהוא נכנס למוד העין הודי, כאילו מתקלף ממנו השריון, והוא הופך להרבה יותר קומוניקטיבי, בזמן שהאחרים שמגיעים לשם, דווקא נהנים להתבודד. בעין הוד הוא אוכל צהריים עם חברים, פעם הוא מוזמן, פעם באים אליו, מחליף ספרים בספרייה, משתתף במועדון הסרט הטוב ובערבי תרבות משותפים.

לעין הוד הוא הגיע בגלל יוסי בנאי, אחיו, שהיה חבר קרוב של איצ'ה ממבוש - אמן וממייסדי כפר האמנים הפסטורלי שממוקם בכרמל. שניהם היו עולים אליו לרגל עם הילדים, יוסי עם יובל בן ה-8, וגברי עם אורי בן ה-4, יושבים על המרפסת שלו ומתענגים על הנוף. "ויוסי אמר לו שהוא נורא אוהב את חיק הטבע, ואיצ'ה ענה, עם ההומור הענק שלו, גם טבע זה חיק, ושאל, למה לא תבנה פה בית? מה אכפת לך? כשיהיה לך רגע, תקפוץ לפה, תשב קצת.

"יוסי בחר מגרש, וברגע האחרון נבהל ונסוג. אז איצ'ה בא אליי ואמר, למה לא תיקח אותו אתה? שאלתי את דפנה, כי האישה הרי קובעת. היה לנו ידיד משותף, אברהם סורמלו, שהיה אומר שגבר שלא פוחד מאשתו הוא לא גבר. והיא אמרה, בכיף. ב-1985 קיבלנו את המגרש של יוסי ובנינו משהו צנוע, ככה לאט-לאט הבית התפתח".

לא מזמן החליף את הטלוויזיה הישנה שיש לו שם בחדשה. הבחור שהביא אותה מתל אביב הסתכל החוצה מהחלון ואמר לו, "תגיד, איך אתה חי בשקט הזה?". "עניתי לו שמצוין. זה לא הרעש שמפריע לי בתל אביב, זה אורח החיים. חם יותר, צפוף, יותר סואן, יותר רועש. אני מחפש את השלווה".

- אתה כמעט לא עובד. העשייה האמנותית לא חסרה לך? אמנים מדברים על אש שבוערת להם מבפנים; שלך כבתה?

"יש אליי פניות להשתתף בהצגות ובדברים, אבל אם יש לי סיוט, זה לקבל את לוח ההצגות של החודש הקרוב. חלק מהסיוט הזה הן הנסיעות. וזה נעשה יותר ויותר גרוע עם השנים בגלל הפקקים. אם ההצגה בתשע, צריך לצאת בחמש כדי להגיע בזמן, כי רק לצאת מתל אביב לוקח שעה".

- נראה לי שהגשש אשם בטראומה הזאת. עבדתם כמו משוגעים, לפעמים שתיים-שלוש הצגות בערב.

"שתי הצגות בערב זה עונש. הממוצע היה 32-30 הצגות בחודש. בתרנגולים השיא היה 46 הצגות בחודש ובגשש 42, וזה שוחק מאוד. בשלב מסוים, כשהיינו בשיא ההצלחה, אמרנו לפשנל (אברהם דשא, האמרגן המיתולוגי, ל' ר'), אם אתה רוצה להמשיך חייבים להאט קצת, והוא הוריד את העומס ל-15 הצגות בחודש. ואת יודעת מה? הרווחנו יותר. הביקוש עלה והמחירים עלו יחד איתו. זה כאילו עשינו שלושים הצגות, כולם רצו גשש".

- ואם היו פונים אליך למספר הצגות מצומצם, היית מסכים?

"כן, למה לא. לפני שנתיים השתתפתי בהצגה על עפרה חזה. אמרו ארבעים הצגות, לא יותר, אז הלכתי על זה".

- "עפרה" לא הצליח, בלשון המעטה.

"התפקיד שלי היה טוב" (גילם את דמותו של בצלאל אלוני, ל' ר').

- פונים אליך מהתיאטראות הגדולים?

"לא בהיסטריה. לפעמים. הלכתי לתפקיד ב'עפרה' כי הוא לא היה קומי. מאז לא קיבלתי משהו שפיתה אותי. לא מזמן הופעתי בסרט 'פלאות'".

- שתיין בבר שבו הגיבור, צייר קומיקס, עובד. לא תפקיד ראשי.

"ממש לא".

- איפה האגו? לא מתסכל לקבל תפקידים כאלה?

"קיבלתי כבר את כל ליטופי האגו שיש".

"הי, הכול בפרופורציה"

בני ה-40 פלוס שמסביבנו מגניבים לעברו מבטים מעריצים, ומבטיהם כאילו עוברים מעליו. אולי הוא מורגל בהם, אולי לא מרגיש. הוא נשען על שולחן העץ, קטן קומה, רזה, ואני שמה לב שמתחת לגבות העבות, העיניים שלו מודגשות במין קו כהה תחתון, כאילו איפר אותן. והקול, הקול הכל-כך מזוהה עם "הו, לא, זה בלומשטיין", שעושה איזו צביטה בלב למי שגדל על השלישייה הגדולה ההיא, שזכתה השנה בפרס מפעל חיים גם במסגרת פרסי אופיר, על הסרטים שבהם השתתפה והפכו לאבני דרך תרבותיות, "גבעת חלפון אינה עונה", "שלאגר", "הקרב על הוועד" ו"משה ונטילטור".

שאלתי אם זה לא פוגע שאת פרס ישראל קיבלו על "תרומה למדינה ולחברה" ואת פרס אופיר על "מפעל חיים" ולא על האמנות שעשו, על משחק או על שירה. "לא נעלבתי", הוא אומר, "אני לא צריך שיגידו לי שאני שחקן טוב".

- כל אחד צריך חיזוקים.

"כמה סרטים עשינו? חמישה? שישה? 'התרוממות' היה חרא של סרט. אין להם כנראה למי לתת את הפרס. למנחם גולן, שהיה כל חייו במאניה של סרטים, מגיע פרס מפעל חיים, אנחנו לא מפעל. פשנל זה מפעל חיים".

- והוא לא זכה באף פרס.

"בזמנו הוא נורא נפגע שנתנו לנו את הפרס בלעדיו. באתי אז לוועדת הפרס ואמרתי, אם אתם נותנים אותו על תרומה לחברה, מגיע לו בדיוק כמו לנו. אם אתם נותנים אותו על משחק, זה משהו אחר. למה לא לתת לו כדי שיהיה איתנו על הבמה?".

בנאי הוא ההיפוך של פשנל. לא מתלהב מפרסים, לא מכיבודים ולא משואו אוף, אפילו סולד מהם. כשאיצ'ה ממבוש הציע לו להיות בהנהלת מוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, האינסטינקט הראשוני שלו היה לסרב. "איצ'ה הוא כמו אבא שלי. הייתי שם ממש בן בית. כשהייתי נוסע לחו"ל ומצלצל לשאול מה נשמע, אביבה, אשתו, הייתה אומרת, שהוא שואל מתי גברי חוזר. האהבה בינינו הייתה מיוחדת. היה איזה אירוע של איסוף תרומות, הרי הכול עניין של שנור. המדינה לא תומכת, ואם היא תומכת ב-100 אלף, היא מורידה בשנה הבאה 30%. אז איצ'ה אמר, 'חשוב שתהיה שם. אני לא הולך לישיבות, לפגישות מאזנים'. אמרתי לרעיה, המנהלת, זה לא בשבילי הדברים האלה".

- גם בגשש זה היה ככה?

"בגשש היינו ילדים מפונקים. כמו שפולי היה אומר, חוץ מלנגב לנו את התחת עשו לנו הכול".

- היו לא מעט אמנים גדולים שפונקו, ואחרי שנים גילו שתוך כדי גם גנבו אותם בהרבה מאוד כסף.

"אני לא יודע אם גנבו אותי או לא. אני מסודר, הילדים שלי מסודרים, יש לנו איפה לגור, שתי מכוניות, ואני כבר לא עובד עשר שנים. בקיצור, סיכמתי עם מנהלת המוזיאון שאני יועץ לתפקידים מיוחדים. היא מצלצלת אליי, אתה מכיר את מנהלי הפיס? אמרתי, 'לא, אבל אני מתאר לעצמי שהם מכירים אותי'. קבעתי פגישה עם כ"ץ-עוז (לשעבר יו"ר מפעל הפיס, ל' ר'). באתי אליו לפגישה ואמרתי שאנחנו רוצים להקים מעבדאדא במוזיאון - תערוכה מיוחדת לילדים. הוא נתן לי את ספר היישובים שהפיס תורם להם, ושאל, 'עין הוד שם?'. אני מדפדף ואומר, לא, למה? 'כי אנחנו נותנים רק למועצות ולעיריות. אני אעביר להם כסף ייעודי למועצה שלהם, והוא יעבור אליכם'".

- בקיצור, הפכת לשנורר מקצועי.

"אם זה עובד בוודאי שאני נהנה. רצו מעלית. הגעתי לבוז'י הרצוג, שאמר, גברי אל תדאג, אבל אז התחלף השלטון. קשה לי עם השנורר. יותר קל לי לעשות קריינות לסרטים כשהם מבקשים ממני. השנה הכפר חוגג 60 והמוזיאון 30. פעם הבאתי את שלמה ארצי כי יש לו בית בכפר; את בועז, הבן שלי".

- ראית את המיצג שהעלה בינקו דאדא האמן דוד קרטה, שבמחאה על העלאת מחיר הערק קרא לצופים להשליך נעליים על תמונתו של יאיר לפיד?

"בטח שראיתי, ואהבתי. יופי של דבר. כל אחד רוצה להתבטא באיזושהי צורה, אז לו הפריע שהעלו את מחירי הערק, אז הוא החליט לזרוק נעל. אם זה היה ערפאת או היטלר היו חושבים שמגיע להם לקבל בראש. האמן עצמו לקח את זה בהומור, ולא יזיק שיפסיקו להיות כבדים כאלה. הוא רצה פרסום וקיבל אותו, ועשה גם פרסום למוזיאון. אפילו נתתי לו במתנה ערסל".

- מיצגים כאלה נותנים לגיטימציה אחר כך להציג את לפיד בדמותו של היטלר.

"הי, הכול בפרופורציה. קצת הומור. אני בכלל לא בעניין של 'עומק היין' ו'מרגישים את העפיצות שלו', אצלי זה טעים או לא טעים. יש פה גימיק, זה נחמד ומשעשע, למה לוקחים הכול כל-כך כבד?".

"הפחיד אותי להיות פתטי"

בשנת 2000, אחרי ארבעים שנה אינטנסיביות, שבהן הפכו חברי הגשש החיוור למיתוס, הם החליטו לפרק את החבילה. עם פרס ישראל בכיס ועם אהבה עצומה מהקהל, כל אחד מהם הלך לדרכו, אבל אף אחד מהם לא הצליח לשחזר את ההצלחה הענקית ההיא. שייקה לוי, שמככב בפרסומות של "אדום אדום", הופיע פה ושם בהופעות אורח, העלה מופע יחיד, הוציא קלטת ילדים וניהל את אמ"י. ישראל פולי פוליאקוב שיחק קצת בתיאטרון, התארח פה ושם בסדרות, ועשה סוג של קאמבק בסדרה "הכול דבש" בזכות יעל פוליאקוב, בתו, שכתבה אותה וליהקה אותו לתפקיד אביה בסדרה, לפני שנפטר ממחלה והוא בן 66. פשנל הלך לעולמו ב-2004 לאחר מאבק במחלת הסרטן.

וגברי? ב-1999 הוא יצא עם מופע יחיד שלא המריא, בשם "אחלה מדינה", שכתב לו יוסי בנאי; השתתף ב"דרך האוכל", תוכנית בישול מצליחה עם ישראל אהרוני בערוץ 2, בטייפ קאסט של העממי לצדו של השף המדופלם; ובשנתיים האחרונות הוא מעלה מופע משותף עם בנו, אורי, בשם "ירושלים של בנאי", שמשלב סיפורים ושירים בניחוח העיר הקדושה. הדור הצעיר מכיר אותו מקמפיין הפרסומות לנוזל הכלים פיירי שרץ כבר חמש שנים.

על רקע האיחוד של כוורת, שהביאה מאות אלפי צופים למסע ההופעות שלה, אפשר לדמיין איך היה נראה איחוד של הגשש החיוור. סביר להניח שגם הם היו מפוצצים פארקים בקלות ומככבים במהדורות החדשות בלי הפסק. אבל פולי נפטר ב-2007, ואיחוד כזה לא יקרה לעולם. באיזשהו שלב היה דיבור על מופע עם הולוגרמה של פולי על הבמה. אופציה אחרת היא ששייקה וגברי יהיו מוכנים שמישהו אחר יעלה במקומו על הבמה.

"הפירוק של הגשש הוא אחד הצעדים המבריקים שעשינו", פוסק בנאי בנחרצות. "ארבעים שנה עבדנו יחד, אין דבר כזה בעולם. תמיד הפחיד אותי להיות פתטי. היה עדיף שלא נגיע למקום הזה".

- אילו פולי היה בחיים, הייתם עושים איחוד?

"אולי כן היינו עושים, אני מתאר לעצמי שכן".

- דיברתם על זה?

"דיברנו, אבל זה לא יצא".

- בדיעבד, אתה מצטער שזה לא קרה?

"לא. אבל הייתי רוצה שעכשיו זה כן יקרה. בשנה הבאה נחגוג 50 לגשש. הציעו לי לעשות הולוגרמה. במערכונים קצביים זה לא יעבוד".

- אפשר לנסות, ולראות איך זה עובד.

"אפשר שיר. ערב שלם עם הולוגרמה - לא. מה יהיה אם הקהל ימחא פתאום כפיים ונצטרך להפסיק? אולי לבנות צוות שיעשה שירי גשש, או להקרין קטעי קישור עם מערכונים, ובסוף אני ושייקה נעלה ונשיר עם הולוגרמה".

- ואני עדיין מתעקשת למצוא בך את האש.

"האש היו יוסי ופולי. פולי היה בחרדה כל הזמן שלא תהיה לו פרנסה. הייתי מדבר איתו פעמיים-שלוש בשבוע והוא היה שואל, 'איפה אתה?', אני באיטליה, הייתי עונה. הוא היה אומר, 'אתה, כל הכבוד לך'. ושאלתי, למה אתה לא נוסע? במקום זה, הוא היה נוסע לתיאטרון באר שבע, משתתף בהצגות ילדים, בשביל מה הוא היה צריך את זה? יוסי לא חיפש פרנסה. הוא היה אמן".

- ולך אף פעם לא היה לא את זה ולא את זה.

"לא".

- אז למה עשית את הגשש?

"קודם כול כי זה הצליח. נהניתי מהשכר, מההופעות, קיבלתי פידבקים. אבל אף פעם לא רדפתי אחרי זה. לפעמים אני מאוד מקנא באנשים אמביציוזיים. לפעמים אני מצטער שאני לא כזה, אבל בגדול, אני יותר עושה ויותר פעלתן משייקה".

- זאת אומרת שלולא פשנל, אילו זה היה תלוי בשלושתכם, הגשש לא היה קורה.

"זה לא היה קורה".

- בכל זאת ניסית לעשות כמה דברים, ביניהם המופע שכתב לך יוסי.

"הוא לא הצליח. זה היה עניין של טיימינג. אולי עכשיו זה כן היה מצליח. רציתי להוציא תקליט, 'גברי שר בנאי'. רציתי שיובל יכתוב שיר, אהוד, אביתר, מאיר, אורי, דיברתי עם כולם והתחלתי לקבל חומרים. פתאום נבהלתי. אמרתי, לא נעים לי להגיד, זה לא טוב, צריך לתקן, לא רציתי לפגוע".

- יכול להיות שהם היו מקבלים את זה באהבה, עצה ממנטור.

"אני יודע שיש אנשים שאני מדבר איתם, והם נורא מתרגשים שהם מדברים איתי. מישהו ראיין אותי לרדיו ואמר למיקרופון, יושב מולי מישהו שאני מראיין, ומסתכל לצדדים".

- גם אני גדלתי עליכם. הייתם הגיבורים של אבא שלי, ואני לא מצליחה להבין איך לא השכלת למנף את האהבה העצומה הזו כלפיך.

"כשיש דבר כמו הגשש, קשה אחריו לעשות דברים".

- כי כל דבר ייחשב לכישלון?

"כי יש את ההילה, הזיכרונות".

- והם מעקרים את העשייה האמנותית?

"ג'ון לנון, כששר לבד, או פול מקרטני, כל השירים שכתבו אחרי הביטלס, לא הצליחו באותה מידה. מקרטני עדיין שר ביטלס".

- אתה אומר שאי-אפשר להתחיל מחדש.

"אפשר, אבל מאוד קשה. לפני חצי שנה ביקשו ממני להנחות ערב שירי גשש שהעלתה להקת המבוגרים במתנ"ס של עין הוד. תוכנית של שעה. ביקשתי את רשימת השירים וסיפרתי סיפורים על למה השיר הזה נכתב, ובסוף הם שרו את 'יש לי חג' ושרתי איתם. היה מוזר לי שבאו אליי אנשים ואמרו לי כמה זה היה מרגש".

- מתגעגעים אליך.

"אי-אפשר לבנות על זה קריירה. אתה יכול לבוא לשיר בית אחד".

- הוצאת ספר, "אז מה היה לנו שם".

"בועז עשה עבודת דוקטורט, אסף משפטי מחץ וחילק אותם לנושאים. יופי של ספר של בתי שימוש. הלוואי שכולם יחזיקו אותו בבית השימוש".

- אתה כותב?

"לא. כתיבה זה יוסי, ואני קינאתי בו על זה. סך-הכול אני בר מזל. אולי לא עשיתי הרבה דברים, אבל כל מה שעשיתי הפך לאבן דרך. להקת הנח"ל הביאה לתרנגולים, התרנגולים הפכו לאבן דרך, ואז הגשש".

"זו אמנות גדולה לספר סיפורים"

גברי איבד שלושה מאחיו - יוסי, חיים ויעקב - שלושה מתוך שמונת ילדיהם של מאיר אליהו ובכורה מלכה. חלק מהילדים, שקיבלו חינוך דתי ולמדו בחדר, הפכו ברבות הימים לאמנים בעלי שם בעצמם ולמייסדי שושלת של אמנים ומוזיקאים, בהם יוסי, אביו של יובל ממשינה, שזכה לנכד אלישע, מוזיקאי גם הוא; חיים, שהיה שדרן, שחקן קולנוע ותיאטרון ואביו של הזמר אהוד בנאי; יצחק, שופט בדימוס, אביהם של המוזיקאים אביתר ומאיר ושל הקומיקאית אורנה בנאי; יעקב, שחקן קולנוע ותיאטרון; וגברי, אביהם של המוזיקאים אורי ובועז. כולם פילסו לעצמם דרך בכוחות עצמם.

נראה שרק לגברי, בן הזקונים שפונק על-ידי כולם, חסר הרעב הבלתי נגמר להוכיח את עצמו. "רעב זה לא אני. אני עושה עם אורי את 'ירושלים של בנאי'. יבואו ויגידו, שלושים הצגות בחודש? לא בא לי. אנחנו עושים את זה פעם בשבוע בכיף. אני מספר על הילדות שלי, על זה שגדלתי בשוק מחנה יהודה, אבא ירקן, שבעה אחים ואחות, ואני בן הזקונים.

"שלחו אותי ללמוד בבית הכרם, בית ספר יוקרתי, שנוסעים אליו באוטובוס, כשכל השאר למדו בחדר. והיה לי חבר בכיתה, דני. אימא ואבא שלו היו רופאים, הוא היה בן יחיד. לפנות ערב אימא שלו אומרת, אולי תישאר לאכול ארוחת ערב? וראיתי על השולחן דברים שלא ידעתי שהם קיימים - לחם לבן, חמאה, ביצה - ואיך אתה רוצה את הביצה שלך? מקושקשת? עין? ונקניקיות. לא היו לנו דברים כאלה בבית. בשלב מסוים אמרתי, כבר חושך, אני חייב ללכת הביתה, ואימא שלו אמרה, אולי תבוא מחר? כי כשאתה בא דני אוכל".

- אתה נהנה לעשות את זה, אף שזו לא האמנות שעשית בגשש.

"זו אמנות גדולה לספר סיפורים. בגשש עסקנו יותר ביצירה, היינו עובדים שנה על תוכנית".

- הייתם שותפים לכתיבה.

"בוודאי, וזה חסר לי. בכיף הייתי עושה משהו כזה היום".

- אז למה אתה לא עושה?

"אני עצלן. החיים שלי השתנו. אני נוסע לחו"ל, מטייל הרבה, יש לי נכדים".

- ידעת לחסוך? להשקיע נכון?

"לא הייתי בעניין של בורסה, אבל כל פעם שהיה קצת כסף, קניתי דירה. יש לנו שלוש דירות, לכל ילד יש דירה. אני לא איש עשיר. אני עושה את הפרסומות לפיירי, מקבל תמלוגים מהגשש, אין לי בעיה לנסוע לחו"ל, או לטוס ביזנס לניו יורק".

- לא הרבה אמנים יכולים להרשות לעצמם את זה.

"שייקה היה מספר לי, כשהיה באמ"י, שיש אמנים שאין להם מה לאכול, שאמנים מבקשים הלוואה כדי להתקיים איכשהו. לא מפרגנים במדינה הזאת. אני רואה את היחס לספורטאים, ואני לא משתגע על ספורט - בית"ר ירושלים בכלל מעצבנת אותי, אני לא סובל את האוהדים שלהם. השחקנים ששיחקו בחו"ל, עושים להם משחקי הצדעה לכבוד הפרישה, ובקושי באים 5,000 איש. לא יודעים לתת כבוד. ככה זה גם בתיאטרון".

- מה זה אומר עלינו כחברה?

"בחו"ל זו מסורת של שנים. יכול להיות שזה עניין של זמן עד שזה יבשיל אצלנו".

- מי סגר את החוזה עם פיירי?

"אהרוני. פונים אליי ואני אומר, מה שהוא סוגר מקובל עליי. הוא הסוחר הכי טוב בארץ. פרנסה טובה".

- חמש שנים אתם עושים את זה.

"זה מאוד הצליח לפי דעתי. הם לקחו אותנו כשנכנסו לארץ. אנחנו עושים כמה ימי צילום בשנה, שטויות. אני עושה גם את הקריינות".

- למה לא המשכתם עם "דרך האוכל"? הסדרה הצליחה.

"עשינו ארבעים תוכניות, ומיצינו. היום אהרוני עושה את זה עם גידי גוב, ואני די מקנא בהם, אני חייב להגיד. אני ואהרוני בקשר מצוין, אני מצלצל אליו. יום אחד היינו בחו"ל, באיטליה, בשוק, וראינו פרחי קישואים. דפנה אמרה לי, בוא נקנה. אתה יודע מה לעשות איתם? צלצלתי אליו. אהרוני, מה אני עושה עם פרחי קישואים? תרשום, הוא אמר".

"כולם שמות של רחובות היום"

בשנים האחרונות נמצא חלק מהדור הצעיר למשפחת בנאי המפוארת בתהליך של חזרה בתשובה. אביתר, מאיר ואהוד חובשים כיפה ולובשים ציציות. שלושת ילדיו של גברי מנישואיו הראשונים והשניים, לדפנה - אורי, יסמין ובועז - שומרים על חילוניות גמורה, לשמחתו של אביהם.

- מה קרה פתאום?

"חומר לא טוב. אני מקווה ששלי לא יחזרו בתשובה".

- זה מכביד על הקשר המשפחתי?

"מאוד. זה נורא פשוט, הם מיסיונרים, אבל לחרדים מותר. הם באים ואומרים לך, 'בוא, תעשה אצלנו שבת, תביא את הילדים'. אבל אני אומר, בוא אליי, תעשה אצלי שבת. אני רוצה לקחת אותך לים, לאכול שרימפס. אבל זה? לא. פעם זה היה מעצבן אותי. היום כבר אין לי כוח לדברים האלה. ואני אגיד לך משהו, אני בא מבית דתי והם רק יכולים לקנא בי על זה שאני יודע את התפילות בעל-פה, ואני שואל אם הם, ששרים בעצמם, מסכימים למשפט 'קול באישה ערווה'. יש לי תחושה שבמקום להתקדם קדימה אנחנו הולכים אחורה. לעשות אוטובוס שנשים ישבו מאחור? כוס אמק, שב אתה מאחור! כמה הן סובלות הנשים החרדיות, שיש להן 16-15 ילדים".

- זה לא היה אותו הדבר כשאתם הייתם ילדים עם כיפה בירושלים?

"אני לא זוכר את המשפט הזה 'קול באישה ערווה'. היינו בחתונה של אח של אהוד, מרצה באוניברסיטה שחזר בתשובה, שהתחתן עם חוזרת בתשובה, ראינו נשים לחוד וגברים לחוד, אז הלכנו".

יחסית למי שכמעט לא עובד, גברי בנאי עסוק מאוד. כל הזמן בסידורים. עכשיו הוא משפץ את הבית בעין הוד, אז הוא בוחר קרמיקה, קופץ לקנות אסלה, פרקט, עץ, מדבר עם בעלי מקצוע, מתכון לראש השנה, הוא ודפנה יארחו 14 איש סביב השולחן. "אני איש של עבודה, של לקום בבוקר ולעשות, אבל אני לא רוצה להיות כבול יותר. את יודעת, אצלנו, הפרסים, יש ברכות בראש השנה, 12 ברכות. אחת מהן, 'שיהיו עוונותינו קלים כריאה', אז דפנה עושה ריאות בכוסברה".

- תגיד, השריפה בכרמל פגעה בבית שלכם?

"השריפה האחרונה פגעה בשכונה לידנו, אצלנו זה פגע לפני 13 שנה. בחלק העליון יש לי בית מעץ. באורח פלא הוא לא נפגע, ואני זוכר שאיצ'ה אמר לי, בוא תברך אותי, אתה קדוש. הדבר הכי נורא בשריפות האלה זה העלייה לרגל של האנשים שבאים לראות את הבתים השרופים. אחד מהכפר מספר ששבת אחת הוא שומע פתאום רעש מהחצר שלו. הוא יוצא החוצה ורואה שעושים על האש בגינה. זה בית פרטי, הוא אמר להם, והם, 'עזוב אותך, נו, באנו מתל אביב'".

- עצוב, אבל מצחיק.

"נזכרתי במשהו", הוא קופץ. "בערב ההנחיה של הגשש בעין הוד, אמרתי לקהל שהתמזל מזלי לעבוד עם סשה ארגוב, שכתב לתרנגולים תוכנית שלמה, עם וילנסקי, שייקה אופיר, ניסים אלוני, נעמי שמר ועם יוסי בנאי - כולם שמות של רחובות היום. פעם הייתי נוסע בז'בוטינסקי ובדיזנגוף, וזה לא היה מדבר אליי. היום אומרים לי, אני גר בסשה ארגוב, ברחוב נסים אלוני".

- וזה עצוב.

"בוודאי. סך-הכול אלה אנשים שהייתי איתם בקשר קרוב, ואני לא מדבר על יוסי. ועכשיו הם רחוב".

- לפחות בהנצחה אנחנו טובים.

"המשפחה של משה וחצי (הרמטכ"ל משה לוי, ל' ר') לא מרוצה, כי רוצים לקרוא על-שמו כיכר ולא רחוב, כי הוא תרם הרבה למדינה. אני חושב על זה שתהיה סמטת הגשש".

- מה עם "גברי בנאי בולווארד"?

"בולווארד זה יפה. מה אכפת לי בכלל? זה משנה אולי לילדים".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות