לפני זמן מה פנתה אליי עובדת מלאת מרמור על "יום הכיף" שעורכים אצלם בהנהלה. מדובר במפגש בריכה שמוּתג תחת צמד המילים הסקסי "נפרדים מהקיץ".
כך סיפרה: "לא מספיק שאני צריכה להציג את עצמי ארוזה היטב בבגד ים בקרב רוב מוחץ של גברים מהמשרד, הם גם החליטו שזה יום כיף בלי בני זוג ומשפחות, ובשעות אחר הצהריים. וכמובן - נוכחות חובה. יש לי שני ילדים קטנים, וזה פשוט תיק שרחוק מלהיות באמת 'כיף' כמו שהוא מוגדר".
בהמשך שיחתנו הסתבר לי שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה בחברה הזאת, ושזו ממש לא העובדת היחידה שמתלוננת על המנהג הזה. אולם עד היום לאף אחד עוד לא היה אומץ לא להגיע לאירועים המפוקפקים, וגם לא להביע את מורת רוחו בעניין, במיוחד על רקע אחד המנהלים שדואג להזכיר לכולם שוב ושוב כמה כיף יהיה, וכמה "חסר להם אם לא יגיעו".
התוצאה היא עובדים שמובלים בלי חשק, שנה אחר שנה, לפעילות שאמורה להסב להם הנאה או לפחות להועיל להם באיזושהי צורה, אבל עושה את ההיפך. במקום לגבש ולהועיל לקשר בין העובדים למנהלים - היא מקצינה את שני המחנות "עובדים" ו"הנהלה". ובמקום ליצור אווירה טובה יותר בארגון - היא גורמת לתסכול ולתחושה שעושים להם טובה ש"מוציאים אותם לאיזשהו מקום", משל היו עציצים שזקוקים לאוויר ולשמש. ובמקום לייעל את העבודה כאפקט נלווה - היא רק גורמת לשיחות מסדרון רכילותיות שבהן העובדים משתפים זה את זה בגורלם המר.
ארגונים צריכים להפסיק להתייחס כך לעובדים שלהם, ולהבין כמה עקרונות חשובים בנוגע לימי "כיף" ארגוניים:
יום גיבוש ויום כיף - שניים הם
הכרחי להפריד בין השניים. יום כיף יכול להיות מוגדר כבילוי - ולא יותר מכך. ככזה, הוא בהחלט יכול להיות יום בילוי בבריכה ונטול כל תכנית עמוקה, אם הרעיון מתאים לתרבות הארגונית ולהלך הרוח והיחסים במשרד. יום כזה - הגיוני גם שיהיה פתוח גם לבני זוג ומשפחות לטובת מי שמעוניין לצרפם כדי ליהנות.
אולם יום כיף הוא לא פעילות גיבוש. בריכה פעם בשנה לא תקנה לארגון את הערך המוסף שבימי גיבוש טובים, ולא תפטור את ההנהלה מגיבושונים אמיתיים - שכלל לא נועדו למטרת כיוף. כאלה הכוללים תכנית מסודרת, רצוי שתונחה על ידי איש מקצוע, עם מטרות ברורות והתאמה לצרכי השעה של הארגון (וגם אותם יש לתכנן בקפידה).
פעילות שמתאימה לכולם
בארגון שעליו סיפרה לי אותה עובדת לא היו הרבה אנשי משפחה. רוב העובדים היו צעירים, ורק כשליש היו בוגרים. זו אולי הסיבה שבגללה הוחלט על סגנון יום הכיף השנתי. אולם זו לא חוכמה להתאים את סגנון הבילוי רק לחלק מהעובדים.
הפעילות - אם היא אמורה לגרום להנאת העובדים - חייבת להתאים לכולם, צעירים, מבוגרים, חדשים וותיקים. החוכמה היא ליצור מכנה משותף שיחבר את כולם, ולא רעיון שיענה על צורך של חלק מהעובדים, ויהווה לא פחות מעונש לחלק האחר.
אל תתקמצנו, תעשו את זה על חשבון שעות עבודה
אני יודעת כמה זה יקר, אבל פעם בשנה אפשר לעשות את זה על חשבון שעות העבודה. אמנם עם הרבה תיאומים ועבודה קשה לקראת ובדיעבד, אבל אפשר.
יום כיף שנעשה על חשבון הזמן הפרטי של העובדים פשוט לא מהנה. ולא חשוב כמה משקיעים בקייטרינג ובפלייליסט. מבחינת העובדים - גם אם פוטנציאלית הם יכולים ליהנות מהתכנית - הדבר שקול לעוד ישיבה שנערכת אחרי שעות העבודה. ברוב המקרים הם יגיעו עם אנטגוניזם מובנה, והכל ירד לטמיון.
אז במקום להפציץ בהפקות גרנדיוזיות, אפשר להשקיע בהפקה גרנדיוזית אחרת - בסגירת שערי החברה ליום פעילות אחד, למרות המשמעויות הכלכליות הכבדות. העובדים יזכרו זאת, יעריכו ויודו על כך למשך זמן רב, יהנו הרבה יותר מיום הכיף, והמסרים החשובים מיום הגיבוש "ייכנסו להם טוב טוב לראש".
במקום נוכחות חובה, תגרמו להם לרצות להגיע
אם זה בכל זאת לא אפשרי להוציא את כולם - או לפחות חלק נכבד מהעובדים - ליום כיף על חשבון שעות העבודה, אפשר לעשות זאת על חשבון הזמן הפרטי של העובדים, אך בתנאי אחד - מבלי שהדבר יוגדר כאירוע מחייב באופן רשמי.
אני מבינה את החשש מנוכחות דלילה, שתלך ותידלדל משנה לשנה, אבל "יום כיף" ו"חובה" הם שני ניגודים. חובה זה לא כיף. במקום להכריח, את תחושת המחויבות לנכוח באירועים הללו צריך לנסות לנטוע בעובדים בזכות יצירת מוניטין של מארגני ימי כיף מדהימים (וגם כאן - זה לא חייב להיות גרנדיוזי כדי להיות כיף). כאלה שהעובדים אחר כך מחייכים שבוע שלם בזכותם, ושהם בבחינת "מי שלא שם לא קיים".
בנוסף לכך, כדי להגביר מחויבות ולספק להם סיבות לרצות להיות שם, אפשר לרתום את העובדים עצמם להכנות למאורע (למשל - עזרה בצילום האירוע), ולנצל גם את התכונות הוויראליות של הרשת (למשל: העלאת התמונות לקבוצת הפייסבוק של המשרד, תיוג המצולמים, או למגדילים לעשות - הדפסת התמונות ותלייתם בצורה אמנותית על קירות הארגון).
יעל מהודר היא יועצת ארגונית. מאמריה מבוססים על הידע והניסיון שרכשה בתהליכי ייעוץ ופיתוח מנהלים בארגוני הייטק ותעשייה, ולאנשים פרטיים. המאמרים מיועדים להעשרה, אינם תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליהם ככאלה. פרטי הסיפורים האישיים טושטשו לשמירת פרטיות מושאיהם. פניות ליעל מהודר יש לשלוח לדוא"ל yaelmehoudar@gmail.com ואפשר לפנות אליה גם בפייסבוק.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.