חוויית תיאטרון מעולה

יש משהו כמעט לא הוגן באיתי טיראן, שכמו היה השמש גורם לכל כוכבי הלכת לנוע סביבו בקצב שיכתיב. ירצה יאיר, ירצה יאפיל, ירצה יחמם, ירצה ישרוף. הדומיננטיות שלו על הבמה, הכריזמה, היא חוויה יוצאת דופן שרק מתעצמת והולכת מתפקיד לתפקיד. האינטליגנציה, לרבות זו הרגשית, לבנות דמות כל-כך מורכבת ומרובדת, צעד אחד צעד בביטחון ובתבונה - תוך תשומת לב לדקים שבניואסים - עד שזו גדלה ותופסת מאסה משל עצמה, גוף ונפש, היא נדירה.

סיראנו דה ברז'ראק שאותו הוא מגלם, אינה דמות ששובה בקלות. ההפך. דקות ארוכות היא מעוררת שאט נפש. אולי זה הכיעור המוקצן, אולי היוהרה המוקצנת אף יותר וכנראה שזה השילוב של השניים, אבל סיראנו אינו גיבור רומנטי שמתאהבים בו במבט ראשון. גם לא בשני ובשלישי. אט-אט לומדים להעריך אותו, לתת למתק שפתיו להתנחל בלבבות, ממש כפי שמילותיו עושות בליבה של רוקסאן כבשלהן. אט-אט לומדים לחבב אותו, ורק בסוף גם לאהוב. אהבה קשה, תובענית, אבל כזו שיש בה אמת, וטיראן לוקח את הקהל שלו למסע שבסופו הוא, הקהל, מקבל מושג על החמקמקה שבשאלות האנושות (אחרי האם יש אלוהים), והיא - מהי אהבה.

זהו מחזהו המפורסם של אדמון רוסטאן, בן המאה ה-19, שחוזר בעלילתו אל ימיו של לואי ה-13 בראשית המאה ה-17. זוהי צרפת ההירואית של המוסקיטרים, הקרבות והחרבות, אבל גם זו שגדושה בתשוקה אינטלקטואלית ושבה נטמן לו זרע המהפכנות, וסיראנו, לוחם כעור-צורה ומשורר יפה-נפש, מגלם את השניות הזו בצורה מושלמת. הוא מתאהב ברוקסאן (כנרת לימוני), אבל אומץ ליבו בשדה הקרב לא עומד לו כאשר הוא ניצב מולה. היא, מצדה, מתאהבת בכריסטיאן (עידו רוזנברג), יפה תואר אבל דל בניסוח שמות תואר. סיראנו כה אוהב את רוסקאן עד שהוא מוכן לחוות אותה באמצעות כריסטיאן. הוא מכניס מילים לפיו וגורם לרוקסאן להתאהב עד כלות, בכריסטיאן. או אז העלילה מתפתלת והולכת, ובלי להסגירה נאמר רק שלסיראנו המילה האחרונה.

לצד תצוגת המשחק של טיראן, מי שרושם את ההישג המרשים ביותר בהצגה הזאת הוא המתרגם דורי פרנס. לא אלאה בהסברים על המשקל הלאכסנדריני וגם לא על הקצב והחריזה, רק אומר שמדובר בתרגום גאוני, לא פחות. שפה נהדרת, מעודכנת וחכמה, ושלל של משחקי מילים שמוגשים לשחקנים כמו שרביט ללהטט בה. מי שאמון על הלהטוט הוא הבמאי גלעד קמחי, שזו לבטח המורכבת והאיכותית שבעבודותיו עד כה. לצד כמה וכמה רעיונות בימתיים אסתטיים ומוצלחים, טביעת האצבע של קמחי ניכרת בעיקר בקצב שהוא מצליח לייצר במחזה הלא קצר הזה (למעלה משעתיים וחצי), ובתנועתיות של הצוות שנע בהרמוניה ראויה לציון.

קצרה היריעה מלציין כל אחד ואחד, אז אסתפק באלה שהותירו עליי רושם מיוחד: את יוסי צברי בדמות הפייטן הזקן; את גיל וינברג ואת גלעד שמואלי; שמגישים כל אחד כמה תפקידי נשים מעולים; את עידו רוזנברג בתפקיד היפה שהוא גם שוטה; את דודו ניב שמעצב את הפריזאית שבדמויות, ראגנו האופה טוב הלב; וכנרת לימוני, האישה היחידה על הבמה - בביצוע כן ומרגש.

לסיכום, חוויית תיאטרון עשויה לעילא.

"סיראנו דה ברז'ראק" מאת אדמון רוסטאן, בימוי: גלעד קמחי, הקאמרי