הירידה בפריון העבודה - בגלל צמצום התמיכה בתעשייה

הסיבה המרכזית לפריון העבודה הנמוך בישראל היא צמצום תמיכת הממשלה בתעשייה וביצוא, עוד מאמצע שנות ה-90 ■‎‏ המעקב החודשי אחרי כלכלת ישראל ממשיך להצביע על גלישה למשבר

בגיליון ערב יום כיפור האחרון, לפני חודשיים, פרסם סגן עורך "גלובס" אלי ציפורי ניתוח שעשיתי וכותרתו "המשק הישראלי צועד למשבר כלכלי". בעקבות פניות רבות שקיבלתי, התחלתי לעקוב מדי חודש אחר מצב הכלכלה אל מול התחזית. במעקב הראשון, שפורסם ב"גלובס" לפני חודש, הדגשתי שאיני חושב שהבעיה של הכלכלה הישראלית צצה בחודשים האחרונים. מאמצע שנות ה-90' החל תהליך של שינוי במבנה המשק, שבמרכזו צמצום חלקו של המגזר היצרני והתרחבות מגזר הפיננסים והשירותים, הגורמים לכך שהמשק נחלש ומתקשה כיום להתמודד עם ההאטה העולמית ועם הפגיעה ברווחיות הייצוא.

בעקבות המאמר הגיעו אליי מאות תגובות מחברי כנסת, אנשים מהממשלה, מנהלי חברות, כלכלנים והרבה אנשים טובים שאכפת להם. מתברר שיותר ויותר אנשים מבינים שיש לנו בעיה מבנית אמיתית והם צמאים להבין ממה היא נובעת ומה צריך לעשות כדי לשנותה.

במאמר הקודם (8.10.2013) ניסיתי להצביע על חלק מהבעיות, וכעת אמשיך להציג את תמונת המצב של המשק ואת הגורמים לה, ואולי לסייע בכך להתעוררות לפעולה, לשינוי המגמה.

מפגרים בפריון העבודה

האינדיקטורים הכלכליים לחודש ספטמבר ולסיכום הרבעון השלישי, שהחלו להתפרסם בימים האחרונים, אינם מעודדים. כולם מצביעים על אותה מגמה - המשך גלישה למיתון כלכלי. לפני הצגת הנתונים העדכניים אני רוצה לגעת במדד כלכלי חשוב: פריון העבודה. אותו מדד בוחן את התפוקה הממוצעת של העובדים במשק ומחושב על ידי חלוקת סך התפוקה במשק במספר העובדים. זהו אינו "עוד מושג של כלכלנים", ולמעשה זהו המדד הטוב ביותר לאפקטיביות המשק.

פריון העבודה בישראל נמוך. בשנת 2011 הייתה ישראל בשליש התחתון של המדינות המפותחות, מדינות OECD, עם נתוני תוצר לשעה של 33.9 דולר לעומת 44.6 דולר בממוצע ב-OECD. דוח בנק ישראל האחרון מדגיש, בצדק, עובדה חמורה אף יותר ולפיה מאז שנת 1995 איננו מתקרבים לפריון של המדינות המפותחות, ולעומתנו קבוצה גדולה של מדינות שהיו אחרינו צמחו הרבה יותר מהר מאיתנו ומשיגות אותנו כיום.

כלכלני בנק ישראל, וגם צוות רחב של כלכלנים שבחן את הנושא לקראת "פורום קיסריה" המתכנס השבוע, מציבים זאת כחידה: מדוע נוצר פיגור בפריון העבודה למרות ה"רפורמות" שהנהיגה הממשלה מאמצע שנות התשעים - הורדת מכסים ביבוא, הרפורמה בבנקאות, הפרטת החיסכון הפנסיוני, תנועות הון חופשיות, משטר תקציבי, הגמשת הסכמי העבודה והפרטה רבתי של גופים ושירותים ציבוריים ועוד.

בימים אלה התפרסמו נתוני 2012 ומהם עולה שפריון העבודה שלנו ממשיך להידרדר: בעוד שהממוצע ב-OECD עלה בקרוב ל-3%, פריון העבודה בישראל ירד באחוז וחצי ל-33.4 דולר לשעה. המשמעות היא שהפער בינינו לבין המדינות המפותחות גדל, ואפילו כלכלות כושלות כמו פורטוגל, יוון וסלובקיה עברו אותנו. הירידה בתפוקה הממוצעת של העובדים במשק בשנתיים האחרונות היא תוצאה של צמיחה אטית בתוצר מצד אחד, וגידול במועסקים במשרות חלקיות וארעיות בשכר נמוך מצד אחר. שתי מגמות אלו משתקפות בנתוני פריון העבודה, ומכאן - גם בירידת השכר הריאלי ובתחולת העוני בקרב העובדים. כאשר המשק לא צומח והתפוקה לעובד יורדת - קשה יותר לספק משרות איכותיות בשכר ראוי.

מה השתנה במשק?

דבר אחד ברור: אי אפשר להטיל את האשמה בפריון הנמוך על שיעור ההשתתפות הנמוך של החרדים והערבים בכוח העבודה. מה גם שצוות הכלכלנים של "פורום קיסריה" מצא כי שיעורי התעסוקה של שני המגזרים הללו עלו בעשור האחרון באופן משמעותי. לצד זאת, גם הנטייה להאשים את השירות הציבורי, הביורוקרטיה והרגולציה בתחלואי המשק נתקלת בקושי אל מול ההשוואה הבינלאומית. כך למשל, במדד "קלות עשיית עסקים" של הבנק העולמי מדורגת ישראל במקום ה-23 בין מדינות OECD, גבוה יותר ממקומנו במדד פריון העבודה (מקום 26). אכן, הביורוקרטיה והרגולציה אצלנו בעייתית, אך אינה מסבירה את הפריון הנמוך בהשוואה עולמית. יותר מדי פעמים נוהגים אצלנו להשמיץ את עובדי השירות הציבורי במקום לטפל בבעיות האמיתיות.

כדי להבין את הגורמים לפריון הנמוך ביחס לעולם המפותח נכון לחפש במה אנחנו שונים ומה השתנה במשק מאז אמצע שנות ה-90'. דוח בנק ישראל האחרון נותן לנו שתי נקודות אחיזה אפשריות: האחת נוגעת לשיעור ההשקעה הנמוך במשק. ההשקעה הממוצעת בשנים 2000-2011 הייתה נמוכה ביחס למדינות המפותחות: 17% מהתמ"ג לעומת 22% בממוצע ב-OECD. הנקודה השנייה - משקל התעשייה במשק. הערך המוסף של התעשייה כשיעור מסך הערכים המוספים היה באותן שנים 18% לעומת 22% בממוצע ב-OECD ו-27% בקרב המדינות הצומחות.

בשנים האחרונות המשכנו לרדת וכיום אנו במקום ה-28 בין מדינות OECD. בפרט בולטת הירידה בהשקעות בתעשייה משיעור של 3.5% מהתמ"ג בשנת 1995, לממוצע של כ-2.8% במהלך העשור האחרון (גם אם כוללים את השקעות הענק בחברת אינטל). בעוד שבקרב המדינות הצומחות בפריון היה שיעור ההשקעה בתעשייה כפול ונע בין 4.5% ל-7.5%.

נכון גם להביט על המשק בחתך ענפי. פריון העבודה של המשק הוא שקלול של הפריון בכל ענף מענפי המשק, בהתאם לחלקו היחסי בתוצר. הענף עם פריון התפוקה לעובד הגבוה ביותר הוא החשמל והמים - 1.630 מיליון שקל לעובד במונחים שנתיים (נתוני 2010). אבל מדובר במונופול מקומי טבעי שכדי להגדיל את התפוקה שלו צריך, מן הסתם, להעלות את מחירי החשמל והמים, מה שיפגע בענפים אחרים. לכן הוא לא יביא לנו את הישועה.

הענף השני הוא התעשייה, שבה התפוקה לעובד היא כ-900 אלף שקל לשנה; לאחר מכן החקלאות עם כ-670 אלף שקל לעובד לשנה; הענפים הבאים הם פיננסים, בינוי, תחבורה ותקשורת, שבהם התפוקה לעובד נמוכה יותר - 560-660 אלף שקל בשנה. גם ענפים אלה ברובם אוליגופולים מקומיים שהדרך להעלות את הפריון שלהם היא להעלות מחירים או לצמצם את מספר העובדים, מה שיגדיל את שיעור המובטלים. בשאר ענפי המשק התפוקה לעובד נמוכה עוד יותר והיא פחות מ-300 אלף שקל לשנה.

כך שגם מההסתכלות הענפית נראה שהענף המרכזי שיכול להשפיע על סך פריון העבודה במשק הוא התעשייה. אך גם התעשייה עצמה אינה מקשה אחת. התפוקה השנתית לעובד בענפי הטכנולוגיה העילית בתעשייה עולה על מיליון ו-100 אלף שקל, ואילו התפוקה לעובד בענפי טכנולוגיה מסורתית היא כ-650 אלף שקל (נתוני 2010). מהי הסיבה להבדל? בעוד שבענפי הטכנולוגיה המסורתית קרוב ל-90% מהתפוקה מיועדת לשוק המקומי, בענפי הטכנולוגיה העילית כשני שלישים מהתפוקה הולכים ליצוא. באופן כללי, ניתן לראות מתאם גבוה בין שיעור היצוא של החברות בענף לפריון העובדים בענף בכלל ענפי התעשייה (וגם בחקלאות).

אם כן, כל הנתונים מצביעים על כיוון אחד: ענפי הייצוא התעשייתי הם התורמים המרכזיים להגדלת פריון העבודה. קיים קשר בין ירידת חלקה של התעשייה מאמצע שנות ה-90' לבין ירידת פריון העבודה, ואם אנחנו רוצים לחזור למסלול של צמיחה בפריון העבודה עלינו לטפח את האשכולות של ענפי היצוא.

החשיבות של היצוא לצמיחה ולפריון עומדת בבסיס התיאוריה הכלכלית עוד מימי אדם סמית. גם האסטרטג הידוע, פרופ' מייקל פורטר מהרווארד, שערך מחקר מקיף על מקורות היתרון התחרותי של מדינות, אומר כי "האשכולות הפונים כלפי חוץ במדינה הם המקור העיקרי לצמיחה כלכלית, לפריון ולשגשוג בטווח הארוך. הביקוש לענפים מקומיים מוגבל מעצם טבעו ונובע בראש ובראשונה, במישרין או בעקיפין, מהצלחתם של האשכולות הפונים כלפי חוץ". פורטר גם הראה שכדי לפתח את התחרותיות העולמית של האשכולות במדינה נדרש לטפל בכל המרכיבים שלהם ובאלה שסביבם, מתוך מטרה ליצור סביבה תומכת לחברות בענפי היצוא.

לא רק המנהלים מודאגים

ובכן, אנחנו מתחילים לראות את פתרון החידה: עד אמצע שנות התשעים הממשלה פעלה באופן אקטיבי ליצירת סביבה תומכת בתעשייה וביצוא, דרך השקעות במחקר אקדמי ובפיתוח, הכשרות מקצועיות וטכנולוגיות, סיוע מגוון ליצואנים והשקעות בהקמת וחידוש מפעלים וקווי ייצור. מאמצע שנות התשעים חל שינוי במדיניות לעבר "רפורמות" המיטיבות עם מגזרי הפיננסים והשירותים ולצמצום גדול בתמיכה בתעשייה ובייצוא. והתוצאה לא איחרה לבוא - ירידת חלקה של התעשייה ושל ענפי היצוא הביאו לירידה בפריון העבודה של המשק. נכון שירידת חלק התעשייה בתוצר היא תופעה משותפת לרוב המדינות המפותחות, אולם בישראל הירידה הייתה חריפה יותר מרוב המדינות והפער כיום בין התעשייה לפיננסים ולשירותים הוא הגדול ביותר ב-OECD. מה עוד שבאירופה ובארה"ב פועלים כיום לשינוי המגמה ולהגדלה מחדש של חלק התעשייה והייצוא בתוצר.

הפריון הנמוך והיחלשותם היחסית של ענפי התעשייה והיצוא מקשים על המשק להתמודד עם ההאטה העולמית. בימים האחרונים פורסמו נתוני ספטמבר (סוף הרבעון השלישי), ומתוכם בחרתי להתמקד בנתונים המצביעים יותר מכול על המגמות העתידיות: יצוא התעשייה, תחושות המנהלים, ההשקעות במשק והביקוש לעובדים.

ביצוא הסחורות נמשכת מגמת הירידה: בחודשים יולי-ספטמבר 2013, היה הממוצע החודשי במונחים שנתיים כ-150 מיליארד שקל, ואילו ברבעון המקביל ב-2012 הוא הסתכם ביותר מ-180 מיליארד שקל. הירידה קיימת גם במונחים דולריים והיא מתרחשת בכל הענפים, אך בעיקר בענפי התרופות, הציוד החשמלי והמתכות. בניתוח שהצגנו לפני חודש ציינו את הירידה בענף התרופות ואת מקומה המרכזי של חברת טבע בענף. הבענו חשש שאם תימשך ההאטה ביצוא, יבואו בעקבותיה פיטורים בחברות היצוא ובספקיהן. ואכן, יומיים לאחר שהטור שלנו פורסם, יצאה טבע בהודעה על הפיטורים בקבוצה.

לנתוני הירידה ביצוא הסחורות מתחברים עוד נתונים על מצב התעשייה. כך, שיעור המנהלים המדווחים בסקר "הערכת מגמות בעסקים" של הלמ"ס על מחסור בהזמנות ליצוא ושחיקה ברווחיות הייצוא עלה בכ-40% בשנה האחרונה. כיום, 20%-25% מהמנהלים בתעשייה מדווחים על מגבלות חמורות בהזמנות וברווחיות המקשות עליהם לייצא. המנהלים גם נערכים להפחתת הייצור בחודשים הקרובים - יבוא חומרי הגלם ברבעון השלישי היה נמוך בכ-13% מהרבעון המקביל בשנה שעברה, בפרט בענפי היצוא. מה שאומר שהמנהלים מצמצמים מלאים מתוך הערכה שייצרו פחות. והם גם משקיעים פחות - יבוא מוצרי השקעה לענפי הכלכלה ממשיך לרדת.

תחושת הדאגה אינה מצויה רק בתעשייה, היא מקיפה את כלל המשק. בשנתיים האחרונות יש מגמה מתמשכת של הרעה בתפיסת המנהלים את המצב הכללי במשק. בין הרבעון השני לשלישי השנה היה שיעור הירידה הגבוה ביותר בהערכת המנהלים את המצב העסקי הכולל במשק מאז תחילת 2011.

וזה מביא אותי לאינדיקטור האחרון למצב המשק - מה שמשפיע על האדם העובד - מספר המשרות הפנויות ואיכותן. בסקירה הקודמת הבאנו את נתוני סוף הרבעון השני, ולפיו היו במשק 66,500 משרות פנויות. ציינו שהעלייה בין הרבעון הראשון לשני הייתה בעיקר במשרות עונתיות, חלקיות ובשכר נמוך. ואכן, נתוני סוף הרבעון השלישי מראים שהמשרות העונתיות של מלצרים, ברמנים ועובדי מכירות אכן נעלמו ומספר המשרות הפנויות ירד מתחת ל--60 אלף לראשונה זה שנה. אינדיקטורים ראשונים לאוקטובר מראים שהדאגה לעתיד בקרב המנהלים מחלחלת גם לציבור ואנשים מצמצמים אפילו את שיעור ההוצאות על אוכל ושתייה במסעדות ובבתי הקפה.

תמונת המצב העולה מנתוני ספטמבר מעידה, לצערי, על המשך מגמת הגלישה למיתון. אולם חשוב להדגיש שהתמונה האמיתית תתבהר במהלך החודש, לאחר שיתפרסמו במלואן תוצאות פעילות המשק באוקטובר, שהיה החודש הראשון המלא אחרי שני חודשי הקיץ וחודש החגים. נמשיך לעקוב אחרי ההתפתחויות גם בחודשים הבאים, נעדכן אתכם במגמות וגם ננסה להצביע על הגורמים להן ועל המהלכים הנדרשים לשינוי שלהן. ברור לנו שללא פעולה אקטיבית וכוללת ליצירת סביבה תומכת בחברות, באשכולות של ענפי היצוא, המצב ילך ויחמיר.

ומילה גם במישור הערכי: אבות הציונות שבאו מהגולה לא חלמו שנהפוך למדינה של פיננסים ואקזיטים. עלינו לחזור לערכים האמיתיים שהוליכו אותנו בעבר - חברה יצרנית ויצואנית, כפי שהיינו וכמו המדינות המצליחות בעולם.

תפוקה לשעת עבודה
 תפוקה לשעת עבודה

השינוי בתפוקה
 השינוי בתפוקה

פריון העבודה
 פריון העבודה