אל תאשימו את הטכנולוגיה

א.

אז נכון שאמרתי שאקח לי חופשה קטנה מאקטואליה, לנקות את הראש מהבלגן, ואכתוב על המשפחה. אמנם עברו סך הכול שבועיים, אך חוששני שעכשיו אני כבר צריך לקחת חופש קצר גם מהמשפחה. בחיי שלא תיארתי לי כמה אנרגיות הדבר הזה ייקח ממני - פתאום כל מה שאני חושב עליו זה המשפחה והילדות. מה היה, מה לא היה, מה יכול היה להיות אחרת ואיך היה עם ההוא ולמה ככה ולא ככה, ומה לכתוב על מי קודם; ופתאום אני נגרר לכל מיני חשבונות נפש: איזה ילד הייתי ואיזה מבוגר נהיה ממני. דברים ששקעו צפים, דברים שדהו נצבעים מחדש, פצעים ישנים שוב מגרדים, כעסים מבעבעים כאילו לא חלפו שנים וגעגועים שנדמו, הומים. אפילו חלומות נחלמים להם לפתע.

מוזר מדי בשבילי כל הסיפור הזה. משפחה זה אמנם נחמד, אבל כמה אפשר, רוצים הביתה. מה בסך הכול ביקשתי? לנוח קצת מטרדות היומיום. והנה אני, מתגעגע אליהן. צריך להיזהר גם במשאלות, אולי במיוחד בהן. אברח לי שוב, אמרתי. לאן? למקום שבו טרם הייתי. העתיד. מעניין איך שם.

ב.

לא משהו, מסתבר. בשבוע שעבר פורסם ב"הארץ" מאמר ארוך תחת הכותרת: "אחרי מעמד הפועלים, הטכנולוגיה מחסלת את מעמד הביניים", ובו נטען בפירוט רב, מלווה בשלל מחקרים וחוות דעת של מיטב המומחים, כי העתיד לא משהו. המהפכה הטכנולוגית אמנם הביאה עמה שלל יתרונות ברורים שאנו נהנים מהם, אבל על הדרך גם מגדילה את אי השוויון, מעלימה משרות וסוללת את הדרך לעולם של רוב העובד בעבודות קבלן כאלה ואחרות ומיעוט עשיר במיוחד. האמצע, כלומר עמוד השדרה של החברה כפי שאנו מכירים אותה, נשחק. לא שום דבר שלא שמענו מקודם. מדובר במין טרנד מחקרי ששוטף את האקדמיה בשנתיים האחרונות. ולא רק. לפעמים זה בכלל נשמע קצת כמו המהום שמלווה כל התפתחות היסטורית, כי אין לך דבר שאין לו צד אפל.

זה לא אומר שההוכחות אינן שם: השבוע פורסם מחקר בינלאומי ענק שיזם האיחוד האירופי במסגרת פרויקט "ג'יני", שבמסגרתו נבדק אי השוויון החברתי ב-30 מדינות לאורך שלושה עשורים. הממצאים חד משמעיים: אי-השוויון אכן מזנק.

והדוגמאות גם הן בכל מקום. בספרו "מי הבעלים של העתיד?" מביא ג'רון לנייר את סיפורה של קודאק, שבשיא כוחה העסיקה כ-140 אלף עובדים, שוויה הוערך ב-28 מיליארד דולר ואילו כיום נמצאת בפשיטת רגל. מולה הוא מעמיד את אינסטגרם שנמכרה לפייסבוק בשווי של מיליארד דולר עם צוות של 13 עובדים סך הכול. לאן, הוא שואל, "נעלמו" כל מאה שלושים ותשע אלף תשע מאות שמונים ושבע משרות?

לאלה אפשר לצרף את כל הפועלים במפעלי הרכב שהוחלפו על-ידי רובוטים, את עובדי הטקסטיל שהוחלפו בידי מכונות, הפקידים שתוכנות מילאו את תפקידם, הסבלים שמנופים תפסו את מקומם ועוד, ועוד. מחשבים עם בינה מלאכותית ויכולות חישוב ועיבוד שעד לפני כמה שנים נחשבו למדע בדיוני, הם כיום מציאות בנאלית, והם עושים את העבודה שפעם עשו אנשים כמוכם וכמוני.

יש כיום אפילו תוכנות שכותבות ידיעות עיתונאיות. מה שקרה לנהגי הכרכרות קרה למפתחי התמונות, ומה שקרה למפתחי התמונות קורה למוזיקאים ומה שקורה למוזיקאים יקרה לכולם.

מי אשם, שואלים החוקרים, ועונים מיד: הטכנולוגיה. היא הופכת אותנו מיותרים. ועוד מעט תתפוס גם את המשרות ה"נמוכות" יותר, שעדיין נעשות על-ידי אדם: כל הרובוטים האלה שמנקים חרישית את המרצפות יחליפו את עובדי הניקיון ממש כמו שהמשאבות החליפו את שואבי המים ומדיחי הכלים את, ובכן, שוטפי הכלים.

האדם, הם מאיימים, הפסיד במירוץ נגד המכונה. העתיד הוא עושר אגדי אם אתה אחד מנערי הזהב של העתיד, עבודת קבלן חסרת ביטחון אם יש לך טיפה יותר מזל ואבטלה משפילה אם אתה אחד מכל השאר. הוסיפו לזה את התארכות החיים ואת הידלדלות קופות הפנסיה ותתחילו להבין במה מדובר.

נכון, הם אומרים, משרות חדשות גם נוצרות כל הזמן, אבל לא באותה המהירות, לא באותה הכמות, ובעיקר - לא באותו השכר. יותר מהכול, מייצרת הטכנולוגיה יותר מובטלים והרבה יותר עובדים עניים. חלק מהמומחים, נציין, אופטימיים יותר מאחרים - הם טוענים שנלמד להסתדר עם זה, איכשהו. אחרים צופים מהפכה חברתית. והכול בגלל הטכנולוגיה.

ג.

עכשיו, אפשר להתווכח עם כל עץ בנפרד ביער הטכנולוגי המדכדך הזה, להאשים את הרובוטים ואת המחשבים ואת המנופים ואת האפליקציות. אפשר לשרוף סמארטפונים ולבזוז חוות שרתים. אבל לכל בר דעת צריך להיות ברור שהבעיה לא בעצים - הבעיה ביער. זו לא הטכנולוגיה מחסלת את מעמד הביניים. מי כן עושה את זה? שני רמזים דקים כירכי פיל.

מחקר אמריקאי שפורסם לפני כחודש בגלובס הצביע על כך שאחוז אחד -אחד! - מבעלי ההכנסות הגבוהות נהנו מ-95% מכלל ההכנסות במדינה מאז תום המשבר הכלכלי. בינתיים, השכר של שאר האוכלוסייה בארצות הברית צמח באחוז אחד בלבד - אחד! שיא אמריקאי של מאה שנה, מאז שהחלו לאסוף נתונים בנושא.

השבוע, בתזמון טוב, פרסם מי שכונה "מלך האג"ח", ברנש בשם ביל גרוס, את המזכר החודשי שלו למשקיעים: "התעשרתי על חשבון מעמד הביניים", אמר, והוסיף: "אני מרגיש אשם". לא יודע מה אתכם, אני הזלתי דמעה (ולא כל-כך בגלל גרוס כמו בגלל המחשבה המדכדכת על העשירים שלנו). גרוס סיפר כי גרף את הונו, כמו כל חבריו, בגלל שרכבו "על גל של אשראי נמוך" וכמובן - בזכות מדיניות של מינימום מסים. אנחנו לא יצרנו כלום, אמר לחבריו, אנחנו רק ניצלנו את ההזדמנות. כמו גייטס ובאפט עבר גם גרוס לצד של הטובים והמליץ לעשירים לשלם יותר מסים.

ולא, לא היינו צריכים את גרוס בשביל לדעת את זה. להפך, אדם היה צריך לתקוע את ראשו עמוק מאוד בחול למשך הרבה מאוד זמן כדי לא לראות את מה שמתרחש.

ד.

ולא, זו לא הטכנולוגיה. אלה לא תוכנות המסחר האוטומטיות שהעשירו את גרוס ואת חבריו לאחוזון ולאחוזות. זה לא האינטרנט וזו לא שום תוכנה לעיבוד תמונה שעודדה אותם להשתמש במקלטי מס. אלה לא היו רובוטים שסיפקו אשראי זול.

להאשים את הטכנולוגיה - בדיחה אומללה. אפילו גרוס לא העז לספר אותה. וזו גם לא שחיתות נקודתית של מנהלי השקעות, בנקאים או בעלי הון. זו, סלחו לי, השיטה. זו המערכת - התרסקות מעמד הביניים, חוסר הביטחון התעסוקתי והפערים הבלתי נסבלים הם לא תקלה נוראית שקרתה, זה ברור. הם חלק בלתי נפרד. זה מה שמאפשר את גרוס ואת דומיו.

ואתם יודעים מה, גם זה לא מה שבאמת מרגיז, ההתעלמות מהגורם הגדול. מה שבאמת מרגיז ועצוב זו המסקנה: הטכנולוגיה הופכת את העתיד לגרוע. זו לא היא. אם כבר, ההפך המוחלט יכול היה להיות הנכון: הטכנולוגיה היא האמצעי המושלם אל המטרה האולטימטיבית: חברה צודקת יותר. כמה יותר, אתם שואלים? ובכן, צודקת יותר ויותר. כזו שתאפשר ביל גרוס, אין לי בעיה עם שכמותו, אבל עד לגבול מסוים. שתדאג לכלל. אפילו הוא הבין את זה.

לכל מהפכה יש את אחרי המהפכה. גם האבק של המהפכה הטכנולוגית ישקע, והעניינים יחזרו להיות כשהיו פחות או יותר, כמו ששקע האבק מעל המהפכה התעשייתית. לפניה היו מנצלים ומנוצלים וגם אחריה. טכנולוגיית המידע מאפשרת את זה לא פחות ממכונת הטווייה, מהגלגל (תמיד יש מישהו שסוחב ת'עגלה) ומהאש (תמיד יש מישהו שנשרף). אבל בגדול - ממהפכה למהפכה כוחנו עולה.

העתיד לא חייב להיות קודר כל-כך, בכלל לא. חברה צודקת היא רק כמה צעדים מפה, צעד אחד בכל פעם.