מתגלגל ממשבר למשבר

המשבר הנוכחי של ערוץ 10, זה שמלווה באיומי קיצוצים ובישיבות חירום בדירקטוריון, הוא משבר אחר לחלוטין מאלה שהכרנו עד כה. אין פה כשל רגולטורי, אין התערבות פוליטית (אם מתעלמים מתיאוריית הקונספירציה הקושרות את מהלכיו של ארנון מילצ'ן עם רצונותיו של ראש הממשלה), ואין הפעם ניסיון חיסול שלטוני הקשור בתחקיר כזה או אחר.

בהיעדר כל אלה, גם אין שום סיבה למדינה בשלב זה לעזור לערוץ 10. זו לא שנת בחירות, וראשו של אף פוליטיקאי לא עשוי להיערף אם לא יתערב להציל כלי תקשורת.

מעבר לזה, חלפה שנה שלמה מאז ניצל הערוץ בפעם האחרונה בחסדי הכנסת. מאז התחזקו מאוד שידורי החדשות באתרי האינטרנט המובילים, קם עיתון נוסף בישראל, ולצדו ממשיכים להתקיים בנשימות עמוקות גופי התקשורת האחרים.

שר התקשורת גלעד ארדן גם מדבר על הקמת שני ערוצי חדשות חדשים שיוחזקו על-ידי הכבלים והלוויין ויקיימו את החדשות המקומיות, וערוץ חדשות בינלאומי משדר מישראל.

קיומה או אי-קיומה של חדשות 10, שנתוני הצפייה שלה חלשים יחסית, לא מגלמים יותר את ההבדל בין תקשורת פלורליסטית ובין הגמוניה מוחלטת של חדשות 2.

דווקא מסיבות אלה, עשוי להיחשב מצבו של הערוץ גרוע מתמיד. זאת משום שעם הקושי הנוכחי שלו, אין לאיש מוטיבציה להתמודד - לא בטוח שאפילו לאנשי הערוץ עצמו.

אם בסערה הקודמת ההחלטות הדרמטיות על קיצוצים והשימוש בחרדות העובדים קידמו את מטרות הנהלת הערוץ להמשיך ולשרוד בו, הפעם אין בזה תועלת. נראה כי גם העובדים מבינים היום שבעוד הם נלחמו על מקום העבודה שלהם, יש מעליהם מי שנלחם על ריפוד כיסיו. לא דמוקרטיה, לא חופש הביטוי ולא פרנסה של מאות עובדים.

המאבק הנוכחי - יותר מהקודם - על ערוץ 10 הוא על כמה מיליונים שעשויים לשבת בארנקו של ארנון מילצ'ן או לחילופין בארנקיהם של רון לאודר ויוסי מימן.

יחד עם מיליוני הדולרים הבודדים האלה, שאותם האדונים הנכבדים מכלים בחופשה אחת, גם הסיפור הזה עוסק בראש ובראשונה באגו השמור לאילי הון שלא רוצים לסיים בצד המפסיד. כל ניסיון של בעלי המניות להחזיק שוב את עובדי ערוץ 10 כבני-ערובה ולשלוח אותם לרחובות להפגין, וכל שיתוף-פעולה של ועד עובדי הערוץ עם כוונה כזו יהיה ציני וראוי לגינוי.

אחריותו של בעל ההון

השאלה הגדולה, אם כן, היא האם ערוץ 10 ייסגר. ובכן, מרבית הסיכויים שגם הפעם לא. שעון החול אכן אוזל, ונותרו חודשיים עד לסוף השנה - המועד האסטרטגי בו אמור הערוץ לעבור לשדר ברישיון. כדי שזה יקרה, כל שלושת בעלי המניות צריכים לחתום על הבקשה, ומישהו צריך להשביע את רצונו של מילצ'ן עד אז, כדי שיואיל לצרף את שמו למסמך - בין אם הוא נשאר ובין אם ייצא מהערוץ.

ללא רישיון, אף משקיע חדש לא יבוא להחליף את מילצ'ן (או את מימן), ואז באמת סיכויי הישרדות הערוץ קלושים. אבל ההערכה היא כי המגעים בין הצדדים דווקא יבשילו להסכמות כלשהן, ולו רק בגלל המוטיבציה של לאודר ואנשיו, שלא הגיעו לחינם עד הלום ומבינים שעכשיו אי-אפשר לגלגל את הכדור לפתחה של ועדת הכלכלה בכנסת.

השורה התחתונה של הפרשה היא שאחרי שנגמרת האחריות הציבורית של המחוקק כלפי גוף תקשורת ועובדיו, נותרת רק אחריותו של בעל ההון שמחזיק אותו. אחריות זו היא רופפת ושרירותית. המגבלות המוטלות על בעלי מניות המחזיקים במדיה - ואשר מוחרפות בימים אלה עם חוק הריכוזיות - משאירות את הזירה לשכבה מאוד ספציפית של אנשי עסקים, כאלה שעסוקים במגוון תחומים אחרים או לא בהכרח גרים פה.

מחויבותם של בעלי מניות אלה כלפי העסק שלהם תלויה במצב הרוח שבו הם מתעוררים בבוקר, ולא ברצון אמיתי בתשואה כלכלית או בהישגים תוכניים. היום זה ערוץ 10, מחר זו יכולה להיות כל אחת מזכייניות 2, שגם בפניהן עוד עומד רישיון.

מעבר למבנה, באשר לבעלי המניות הספציפיים בהם מדובר הפעם - אם ערוץ 10 אכן ייסגר בגלל אי-הסכמות עם מילצ'ן, כנראה שלא הייתה לו זכות קיום אמתית מלכתחילה. אם יינצל, זה רק עניין של זמן עד המשבר הבא.