הפועל שוב הפסידה

אל תתבייש, היה עצוב. גם אני. זו השעה שבה מותר לדבר בשורות של שירים. לחטוא בקלישאות נחמה. זו השעה שבה חוזרת מאי-שם תחושה של אחדות מרתקת, כמו העוצמה המפעמת בהמון במגרשי הכדורגל , שמצליחה להבקיע את חומות הציניות הישראלית, לצמצם את הפערים, לגשר על המחלוקות, לנסוך אחווה ורעות. ומכול אלה עולה קולו של אריק איינשטיין. צלול כמשכוכית המובילה את העדר למחוז מבטחים, מחוספס במידה הנכונה. בוהק ככוכב אך נחבא אל הצללים, בענני עשן סיגריה של שנות ה-60, במבוכת הביישן המסתגר מאז שנות ה-80.

שורות-שורות מתייצבים הזכרונות ומתדפקים על סף המקלדת. יופייה של סן פרנסיסקו על המים מבקש לדחוק את הלילה הזה, שאינו נותן סימן. ישוב טלה אל חיק האם ואדם אל אמא אדמה. לכל אחד יש רגע פרטי שבו הוא מאמין במילים של אריק איינשטיין. עם כל ילד שנולד מבטיחים ההורים זה לזה שאני ואתה נשנה את העולם, וכשהוא גדל ועף לדרכו מקווים מאוד שהכול יהיה בסדר.

הוא האיש שהפיח רוח חיים במילים של אלתרמן, של רחל, של לאה גולדברג, של אברהם חלפי, של שלום חנוך, של עלי מוהר, של נתן יונתן. הוא שמילא אותן באישיות, במשקל וברב-משמעות. הפך אותן לשלו והעניק לנו אותן, עד שהיו לשלנו. בלי פוזה, בלי התנשאות וגינוני סלבריטאות. הוא כמוני כמוך, כשהוא שר על עצב ועל אהבה שתנצח, כשהוא שר על יופי ועל בדידות, על ההרגלים הישנים ועל הסלים שנשא מהשוק. הוא האיש מהרחוב, שאינו חש בנוח על הבמה. שחי כפי שבחר, אוהד ואוהב לקבוצה הנושאת בגאווה את תחושת הלוזר הנצחי. ואיזה מסכנים האוהדים שנשארו לבד.