הצווארון הכחול: סכנה, פיטורים

חולצה מכופתרת, מכל קרטון ועציץ, זו תמונת הפיטורים שנצרבה לרובנו בראש. ככה זה באמריקה, בסרטים, ואולי גם בבועת ההיי-טק הישראלית. אבל הפיטורים ברוב ישראל נראים אחרת לגמרי. בחינה של נתוני שירות התעסוקה, גם כשנודדים שנתיים לאחור, מגלה כי מתוך 10,000-14,000 עובדים שמפוטרים מדי חודש, ישנם לא יותר מ-2,000-2,500 אקדמאים. רוב המפוטרים הם בוגרי השכלה תיכונית לכל היותר, בעלי מקצועות תעשייתיים, מחסנאים, פקידים, טכנאים, הנדסאים, קופאים, אנשי מכירות ושירותים. 49% מהם מעל גיל 45, ויותר ממחציתם הם נשים.

נתוני שירות התעסוקה לא מגלים לנו היכן גרים המפוטרים, אבל הם כן מספרים לנו היכן גרים אלה שפחות מוטרדים מבעיית האבטלה. ברמת-השרון, למשל, שיעור האבטלה הוא רק 1.7%, לעומת 6.1% בכלל האוכלוסייה. בקיסריה, מקום מושבו השני של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם חשבון המים המפורסם, שיעור האבטלה הוא 2.3% - לעומת 8% באור-עקיבא הסמוכה. בשדרות ובנתיבות הדרומיות שיעור האבטלה עומד על 11.8%, בשלומי על 12.2%, בקריית-מלאכי 13.2% ובמצפה רמון 16.2%. בחלק מהיישובים במגזר הלא יהודי, שיעור האבטלה מזנק עד לכדי 42%.

אתרי החדשות מיהרו לדווח השבוע על "מכת אבטלה". זאת, בעקבות דוח שירות התעסוקה שהצביע על כ-14 אלף מפוטרים באוקטובר השנה. אולם בניכוי גורמי עונתיות מספר המפוטרים עמד בפועל על 12.9 אלף, והוא שיקף דווקא המשך של מגמת יציבות. מנגד, הדיווחים הרבים על עוד ועוד חברות ומקומות עבודה שמפטרים או מתכננים להוציא לפועל פיטורים, עשויים לקבל ביטוי בדוחות של ראשית 2014. גם הדיווחים האלה, בדומה לנתונים הסטטיסטיים שאספנו, עוסקים בעיקר במפעלים תעשייתיים. אם מחברים אותם לנתונים על ההאטה ביצוא ועל השחיקה של הדולר, מקבלים עוד ועוד עובדי צווארון-כחול שנמצאים בסכנת פיטורים.

המאפיינים האלה של המפוטר הישראלי צריכים להטות את אוזני הממשלה לדברים שזועק זה תקופה ארוכה נשיא התאחדות התעשיינים, צביקה אורן. עם הדולר אין לו יותר מדי מה לעשות; גם התסכול שהוא מביע מכמה פסיקות של בתי-הדין לעבודה או מחוקי העבודה החדשים הוא בגדר הוצאת קיטור. אבל כשאורן מדבר על עודף ביורוקרטיה, על סחבת בלתי-נגמרת בכל הקשור לחיבור המשק לגז טבעי ועל הארנונה שהולכת ומטפסת וחונקת את המפעלים - כל אלה ניתנים לפתרון עם קצת רצון טוב והפנמה של המצב.

לסביבה האנושית צריך לדאוג לא פחות מאשר לסביבה הירוקה

סוגיית הגז היא דוגמה קלאסית: עבור חלק ניכר ממפעלי התעשייה, החיבור לגז הטבעי עושה את ההבדל בין רווח להפסד, בין מקום שמעסיק כמה מאות עובדים לבין עוד מפעל בפריפריה שסוגר את שעריו ומפטר אנשים. הפער בין עלות הדלקים עבור חלק מהמפעלים לבין עלות הגז היא כמה מיליוני שקלים, ולעתים אפילו עשרות-מיליוני שקלים בשנה.

והנה, מדינת ישראל הייתה עסוקה במשך חודשים ארוכים בשאלה אם מתקני הטיפול והבקרה של צנרת הגז יעברו בים בלבד או גם ביבשה. לפני כשבועיים החליטה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה כי חלק קטן מהמתקנים יוקמו גם ביבשה למורת רוחם של הירוקים. אבל כל זה בכפוף לעוד 60 ימים שבהם הוועדות המחוזיות והציבור יוכלו להגיש השגות. כלומר, עד לאישור סופי של תוכנית המתאר, שלא לדבר על תחילת ביצוע, תחלוף לה לבטח שנה נוספת לפחות.

אז נכון, הסביבה חשובה לכולנו, אבל מדוע אי-אפשר לכנס את כל הגורמים בחדר סגור ולהגיע להכרעה בתוך שבועיים? ומה עם החשש שכמה אלפי עובדים יאבדו את סביבת העבודה שלהם? לסביבה האנושית הזו צריך לדאוג לא פחות מאשר לסביבה הירוקה.