חודש לתוך עונת ה-NBA, קשה למצוא מישהו שמשחק כדורסל יותר טוב מכוכב מינסוטה טימברוולבס בעל השם הנהדר קווין לאב. לאב, בן 25, פאוור פורוורד בגובה 2.08 מטרים על 110 קילוגרמים, מייצר נכון לעכשיו 26.7 נקודות, 13.4 ריבאונדים ו-4.5 אסיסטים למשחק; נבחר לשחקן השבוע הראשון בליגה, מככב בפרסומת מצחיקה של רשת ESPN, שבה הוא מוצג על שלטי חוצות בפוזות סקסיות תחת הכיתוב LOVE DIAL, ובתקשורת בארצות הברית אפילו התחילו לדבר עליו כעל מועמד, בהנחה שהוא ישמור על הרמה הנוכחית כמובן, לתואר ה-MVP.
הסיפור של לאב, שכבר נבחר פעמיים למשחק האולסטאר ונחשב אחד השחקנים הטובים ב-NBA בשנים האחרונות, הוא אקזוטי בגלל פרט אחד בלבד, אבל מהותי מאין כמוהו: לאב הוא אמריקאי לבן. זאת משום שהימים שבהם שחקנים אמריקאים לבנים היו גורם דומיננטי ב-NBA - מג'ורג' מייקן, הסנטר הממושקף של מיניאפוליס לייקרס בשנות ה-50, שהיה הסופרסטאר הראשון של הליגה; דרך ג'ון האבליצ'ק, שכיכב בבוסטון סלטיקס בשנות ה-60 וה-70, וג'רי ווסט, כוכב לוס אנג'לס לייקרס באותה תקופה, שהלוגו של ה-NBA מתבסס על דמותו; ועד לארי בירד, כריס מאלין וג'ון סטוקטון בשנות ה-80 וה-90 - נראים כמו היסטוריה עתיקה.
באוקטובר 1996, כחלק מחגיגות יום ההולדת החמישים של ה-NBA, פאנל מיוחד שהקימה הליגה בחר את 50 השחקנים הגדולים בכל הזמנים נכון לאותה נקודת זמן. 18 מהם היו אמריקאים לבנים. מאז, עד לאב, לא צמח אפילו כוכב אמריקאי לבן אחד. לפני שלאב נבחר לראשונה לאולסטאר (2011), עברו שבע שנים מאז שאמריקאי לבן - הסנטר בראד מילר - קיבל את הכבוד להשתתף במשחק, ובמקרה של מילר זה היה בעיקר כי חייבים לבחור סנטרים מחליפים, ובאותם ימים היו מעט מאוד סנטרים סבירים ב-NBA. האמריקאי הלבן האחרון שפתח בחמישייה של משחק האולסטאר היה סטוקטון. זה היה ב-1997.
האמריקאי הלבן, חשוב להדגיש, התאייד לא רק מהרמות הכי גבוהות של ה-NBA, אלא מהליגה כולה. בעונת 1980/81, שיעור האמריקאים הלבנים הכולל ב-NBA עמד על 24.3%. בעונת 2009/10, המספר ירד ל-9.9%, ומאז הוא לא השתנה משמעותית. למעשה, אמר ברנט בארי, ששיחק 14 שנים בליגה ומגיע ממשפחת אצולה כדורסלנית שכוללת את אביו ריק בארי, שחקן היכל התהילה, ושני בנים נוספים שהמשיכו את דרכו (אם כי בהצלחה פחותה), השחקן האמריקאי הלבן ב-NBA נעשה "זן נכחד".
את מקומו של האמריקאי הלבן בדמוגרפיה של ה-NBA תפס השחקן הבינלאומי; בשנים 1980-2010 שיעור השחקנים הבינלאומיים בליגה קפץ מ-1.6% ל-18.3%. חלק גדול מהשחקנים הבינלאומיים שהגיעו ל-NBA היו כמובן לבנים, וכמה מהם - דירק נוביצקי מגרמניה, סטיב נאש מקנדה, מאנו ג'ינובילי מארגנטינה, פאו גאסול מספרד - הצליחו להתגבר על נחיתות אתלטית והגיעו לשפיץ של המשחק מבחינת הישגים אינדיבידואליים (נאש זכה פעמיים ב-MVP, נוביצקי פעם אחת) וקבוצתיים (נוביצקי הוביל את דאלאס מאבריקס לאליפות, ג'ינובילי וגאסול היו תורמים משמעותיים לאליפויות של סן אנטוניו ספרס ולוס אנג'לס לייקרס בהתאמה).
הכוכבים הבינלאומיים אפשרו ל-NBA להפוך לליגה גלובלית משגשגת ולהגשים את החזון של הקומישינר דייוויד סטרן, שיפרוש בפברואר הקרוב אחרי 30 שנים בתפקיד. אבל בתוך ארצות הברית הכדורסל המקצועני מעולם לא הצליח באמת להתחרות בפוטבול ובבייסבול ברמת הפופולריות; ולהיעלמותו של השחקן האמריקאי הלבן בפרט, ולנרטיב הגזעי המורכב ב-NBA בכלל - עניין שהליגה מאוד מקפידה להכחיש את קיומו - היה ויש תפקיד חשוב בסטגנציה שלה במובן הזה.
או כמו שהציג את זה לארי בירד האגדי: "כשאני שיחקתי, היינו אני וקווין מקהייל ועוד שחקנים ברחבי הליגה. אני חושב שזה טוב לבסיס אוהדים שהוא, כמו שכולנו יודעים, ברובו לבן. ואם רק היו לך כמה בחורים לבנים שם, אולי היית מצליח קצת לרגש אותם. אבל זה משחק של האדם השחור, והוא תמיד יהיה כזה".
"ליגה יותר מדי שחורה"
כדורסל מקצועני בוודאי לא תמיד היה משחק של האדם השחור בארצות הברית. למעשה, ה-NBA הייתה הליגה המקצוענית האחרונה ששברה את מחסום הצבע. השחקן השחור הראשון הוחתם ב-1950, שלוש שנים אחרי שזה קרה בבייסבול וארבע שנים אחרי שהמחסום נשבר בפוטבול - ובשנת 1957, 97% משחקני הכדורסל המקצועניים עדיין היו לבנים. בשנות ה-60 מספר השחורים ב-NBA גדל בעקביות, אבל באותה תקופה בעלי הקבוצות הנהיגו שיטת מכסה לא רשמית, שביל ראסל, הסנטר המיתולוגי שהוביל את בוסטון סלטיקס ל-11 אליפויות בשנות ה-50 וה-60 ובהמשך מונה למאמן השחור הראשון ב-NBA, תיאר כך: "מותר לך לשחק עם שני שחורים בחמישייה במשחקי בית, שלושה במשחקי חוץ וחמישה כשאתה בפיגור".
שיטת המכסה של בעלי הקבוצות בשנות ה-60 היא משהו שכמעט אף פעם לא מוזכר בהקשר של ה-NBA. בעיקר כי ה-NBA, כותב הפוסט-דוקטורנט מתיו שניידר-מאיירסון מאוניברסיטת רייס במחקר Too Black: Race in the 'Dark Ages of the NBA'"" "הייתה יעילה באופן יוצא דופן בשליטה בתדמית שלה ובהבניה של ההיסטוריה שלה מאז הנסיקה שלה לפופולריות ולוויזואליות בתחילת שנות ה-80. פקטור שאחראי באופן חלקי להצלחה שלה".
התקופה ההיסטורית ששניידר-מאיירסון מכנה באירוניה מסוימת Dark Ages הייתה שנות ה-70, שבהן "היה שינוי תרבותי איכותני בכדורסל המקצועני ששיקף את הפוליטיקה הגזעית בארצות הברית". הדור החדש של השחקנים השחורים, שאז כבר היו כ-75% מה-NBA ומהליגה המתחרה, ה-ABA (נוסדה ב-1967 והייתה פעילה עד האיחוד עם ה-NBA ב-1976), אימץ במופגן סגנון שחור, שהתבטא בתסרוקות אפרו, שרשראות זהב, וברמה המקצועית - בפרוליפרציה של ההטבעות (דאנקים), שעד אז נחשבו סימן לאגואיזם והיו כמעט בגדר טאבו בכדורסל האמריקאי.
השינויים האלה קרו בזמן שבארצות הברית נוצרה רתיעה מחודשת מתנועת זכויות האזרח וההשלכות הפוליטיות שלה. התפיסה המתהווה של הכדורסל המקצועני כספורט שחור, לא רק דמוגרפית אלא גם (בצורה סטריאוטיפית) תרבותית, הרחיקה את הקהל הלבן מאולמות ה-NBA בשנות ה-70. בתחילת שנות ה-80 נוספה עוד בעיה: הלוס אנג'לס טיימס פרסם ש-75% משחקני הליגה משתמשים בסמים, בעיקר קוקאין, בעיצומו של קמפיין לאומי שקיבל את השם War on Drugs. הכתבה פגעה קשות בתדמית של הליגה, בעיקר "מכיווון שאמריקאים לבנים", כותב שניידר-מאיירסון, "הבנו את השחורים כיותר מועדים לשימוש יתר בסמים במשך מאה שנים, אם לא יותר".
לתוך המציאות הזאת נכנס דייויד סטרן. סטרן, שהתחיל לעבוד ב-NBA ב-1978 ומונה לקומישינר ב-1984, אמר לימים שבאותה תקופה הליגה נתפסה "כיותר מדי שחורה". למזלו, השנים הראשונות שלו בתפקיד היו שנות השיא של היריבות הנהדרת בין בוסטון סלטיקס ולוס אנג'לס לייקרס, שנפגשו בסדרת גמר הפלייאוף שלוש פעמים בארבע שנים וסיפקו טוויסט אטרקטיבי במיוחד לסוגיית הגזע: הסלטיקס הלבנים ברובם (שמונה מתוך 11 שחקנים בסגל באותו זמן) בראשות בירד, שתויגו כקבוצת צווארון כחול, נגד הלייקרס השחורים בראשות מג'יק ג'ונסון הכריזמטי, קבוצה שנודעה בסגנון המרהיב שלה, שקיבל את הכינוי "שואו-טיים".
ההצגה של ה-NBA הגיעה לשיאי פופולריות בשנות ה-90 בזכות מייקל ג'ורדן, ספורטאי שהיכולת והאסתטיקה שלו התעלו מעל כל נרטיב גזעי, ואפשרו לאמירה הנדושה של סטרן על "ליגה עיוורת צבעים" להישמע רצינית. בתחילת שנות האלפיים, אחרי שג'ורדן פרש סופית, האשליה הזאת התנפצה, והליגה של סטרן מצאה את עצמה בסיטואציה חדשה: דור צעיר של כוכבים שחורים, שהושפע עמוקות מתרבות ההיפ-הופ והשפיע עליה לא מעט בעצמו, התייצב בראשה, והשאלה הגדולה הייתה איך לשווק אותו לציבור הלבן.
מי יהיה גיבור התרבות
האסטרטגיה הראשונית של ה-NBA הייתה לנסות לרתום את תרבות ההיפ-הופ, באמצעות שימוש במייצגים המתונים שלה. הדמות שנבחרה לשמש כפנים של הליגה בעידן שאחרי ג'ורדן הייתה הסנטר שאקיל אוניל - ענק עם חיוך מקסים שהוציא אלבומי ראפ רכים ושיחק בסרטים הוליוודים לילדים. במקביל, המייצגים האותנטיים של הדור החדש, כמו הגארד הנפלא אלן אייברסון, בעל תסרוקת הצמות והגוף המכוסה קעקועים, הורחקו ממסעות השיווק של ה-NBA. בשנת 2000, כשהמגזין הרשמי של הליגה, Hoop, פרסם כתבת שער על אייברסון, הקעקועים שלו נמחקו מהצילום באמצעות תוכנת עריכה.
אייברסון, שהודיע על פרישה רשמית מכדורסל בתחילת העונה הנוכחית (אחרי שבשלוש השנים האחרונות הוא לא שיחק ב-NBA), היה בהרבה מובנים הסיוט של סטרן: גבר שחור עם צלקות מאמריקה הלבנה (בגיל 17 הוא הורשע בתקיפה ונידון לחמש שנות מאסר; הוא ריצה שישה חודשים, קיבל חנינה ובהמשך ההאשמות נגדו הוכחו כשקריות ובוטלו), שביטא בהתנהלותו את תרבות הנגד השחורה של התקופה. אייברסון, ה-MVP של הליגה בשנת 2001, סירב להתיישר לפי הצרכים של אמריקה התאגידית, וצבר יותר ויותר פופולריות, בציבור השחור ובקרב השחקנים השחורים ב-NBA, כשהוא נשאר נאמן לאורך כל הדרך למוטו Keepin' It Real.
בסוף 2004, בעקבות אירוע חריג שלאייברסון לא היה שום קשר אליו, ה-NBA הכריזה מלחמה על המוטו הזה. ב-19 בנובמבר, לקראת סיום משחק בין דטרויט פיסטונס לאינדיאנה פייסרס באובורן הילס, מישיגן, התפתחה קטטה על המגרש בין שחקני הקבוצות. הקטטה גלשה אל היציעים אחרי שאוהד השליך כוס בירה על רון ארטסט, שחקן אינדיאנה דאז. ארטסט, ששינה את שמו ל-Metta World Peace לפני שנתיים וחצי, הושעה מ-86 משחקים (בעונת משחקים יש 82 משחקים) בעקבות האירוע, שיא NBA, ובסך הכול תשעה שחקנים (כולם שחורים) שהיו מעורבים בקטטה הושעו מ-146 משחקים במצטבר.
לפי ד"ר דייוויד ג'יי. לאונרד, מרצה (לבן) לתרבות, מגדר וגזע באוניברסיטת וושינגטון סטייט, שכתב את הספר "After Artest: The NBA and the Assault on Blackness", התגובה חסרת התקדים של הליגה הייתה תוצאה של עימות תרבותי שרק חיכה לקרות. "בדמיון של העליונות הלבנה", כותב לאונרד, "הוא (ארטסט) היה חיה שהיה אפשר לכלוא ולשלוט בה רק לאורך זמן מסוים. הנושא של הקטטה היה לפיכך ארטסט, או באופן יותר רחב, שחקני ה-NBA והתרבות שלה".
התרבות של ה-NBA כל-כך הדאיגה את סטרן, שהוא נפגש עם היועץ הפוליטי הנודע מת'יו דאוד, האסטרטג הראשי בקמפיין של ג'ורג' בוש הבן לנשיאות בשנת 2004, כדי לדון באיך לתת ל-NBA יותר "אפיל של מדינות אדומות" (רפובליקניות). באוקטובר 2005, בעוד צעד בוטה נגד תרבות ההיפ-הופ, סטרן ייסד קוד לבוש בפעילויות של הליגה, הראשון מסוגו בספורט האמריקאי.
"במקרה הזה", כותב לאונרד, "כשהקומודיפיקציה והדמוניזציה הסימולטנית שה-NBA עשתה להיפ-הופ ולזכרים השחורים שמייצגים אותו נהייתה גלויה לעין, המאמצים לפקח על האסתטיקה השחורה החדשה של הליגה המחישו את התפקידים המורכבים והסותרים ששיחקו אסתטיקה, ערכים תרבותיים וגופות שנבנים גם כאופנתיים (נחשקים וקו*לים) וגם כחשודים (מסוכנים). קוד הלבוש ביקש להבהיר, אם לא להלבין, את השחקנים האלה בדמיון (הלבן) הלאומי.
"הוא ביקש ליצור מחדש את האילוזיה של התעלות מעל הגזע בקרב השחקנים האפריקאים-אמריקאים. הוא פועל כדי לנתק את הקשר בין לברון (ג'יימס), דוויין (ווייד) וקובי (בראיינט) לבין היפ-הופ, שחורו*ת (Blackness) והקרימניליזציה של הגוף השחור, לפחות בדמיון הלבן".
הסגל החיוור בליגה
באותו זמן, בתהליך שהמתח הגזעי הקבוע בוודאי תרם לו, יותר ויותר גופות לבנים נתקלו בשלט "אין כניסה" מטאפורי בבואם ל-NBA, כתוצאה מסטריאוטיפיזציה שפשתה גם בקרב בעלי מקצוע לבנים. דוגמה טובה לכך אפשר לראות בסקר השנתי שעורכת ה-NBA לפני כל פתיחת עונה בין הג'נרל מנג'רים בליגה, שיותר מ-70% מהם הם לבנים: מאז שנת 2008, בתשובה לשאלה "איזה שחקן עושה הכי הרבה עם הכי פחות יכולת טבעית?", 19 מ-25 השחקנים שהג'נרל מנג'רים בחרו היו לבנים.
היכולת הכי פחות מוערכת אצל השחקן הלבן, אמר מייק דאנליבי, אדם לבן ולשעבר מאמן וג'נרל מנג'ר בלוס אנג'לס קליפרס, ששיחק 11 שנים ב-NBA בשנות ה-70 וה-80, "מסתכמת בנקודה מרכזית אחת: על מי הוא יכול לשמור?". הנקודה הזאת הוכחה ב-16 השנים האחרונות, שבהן רק שני אמריקאים לבנים (סטוקטון שפרש וקירק היינריך, שעדיין משחק בשיקגו בולס) נבחרו לאחת משתי חמישיות ההגנה של העונה. "אתה יכול לעצור את השחקן שאתה שומר עליו תשע פעמים ברציפות", הסביר טים לגלר, שהתנדנד בין ה-NBA לבין ליגות המשנה שלה במהלך שנות ה-90 וכיום עובד כאנליסט ב-ESPN, "ואם בפעם העשירית הוא עובר אותך ומטביע עליך, אתה איטי מדי. זה סוג של תווית שמסתובבת בליגה".
לא מעט שחורים ברחבי ה-NBA מאמינים שההחלטה של הליגה (כלומר של בעלי הקבוצות) לאשר את השימוש בהגנה אזורית בשנת 2001, התקבלה במטרה להסיר מעל השחקן הלבן את התווית הזאת. וויין אמברי, אולסטאר בשנות ה-60 וכיום יועץ בכיר לענייני כדורסל בטורונטו ראפטורס, אמר במפורש שהאזורית נועדה "כדי לעזור לשחקן שלוקה במהירות וזריזות לשמור".
אפילו בירד, שכנשיא אינדיאנה פייסרס טען שהוא לא מסתכל על צבע, אמר שהדבר "האחד שתמיד הטריד אותי כששיחקתי זה שממש הרגיז אותי כשנתנו לשחקן לבן לשמור עליי. אני עדיין לא מבין למה. שחקן לבן היה מגיע לשמור עליי והייתי תמיד שואל אותו: 'מה, יש לך בעיה עם המאמן שלך? המאמן שלך עשה לך את זה?, והוא היה אומר, 'לא', והייתי אומר, 'באמת, אתה שחקן לבן שבא לשמור עליי; אין לך סיכוי'. לא היה אכפת לי מי שומר עליי - אדום, צהוב, שחור. רק לא רציתי ששחקן לבן ישמור עליי. כי זה חוסר כבוד למשחק שלי".
חוסר הכבוד לכדורסלן הלבן ב-NBA הגיע לרמה כזאת, שבמקרה שהוא כבר כן מקבל קרדיט, הדבר מיד מעלה תיאוריות קונספירציה. זה מה שקרה ערב פתיחת העונה הקודמת, כשהעיתון מיניאפוליס סטאר טריביון פרסם כתבה תחת הכותרת: "הטימברוולבס חיוורים ביחס לשאר קבוצות הליגה", מכיוון שעשרה מתוך 15 השחקנים בסגל של מינסוטה היו לבנים. הסגל הכי לבן בליגה מאז הקבוצה הגדולה של בוסטון בשנות ה-80.
"איך קיבלנו סגל שדומה ללייקרס של שנת 1955?", אמר טיירון טרל, יו"ר מועצת ההנהגה של האפריקאים-אמריקאים בסנט פול, מינסוטה. "אני חושב שהכול הוא אסטרטגיה. שום דבר לא קורה במקרה". רון אדוארדס, עו"ד לענייני זכויות אדם בעיר מיניאפוליס, טען שבניית הסגל של הטימברוולבס "מעלה שאלות אמיתיות על מה באמת הכוונה. אני חושב, באופן אישי, שזה היה מחושב. האם זה ניסיון להחזיר אוהדים ליציעים? מינסוטה, אחרי הכול, היא מדינה די לבנה".
לומר שמינסוטה, מדינה שבה רק 5.4% מהאוכלוסייה הם שחורים, היא "די לבנה" זה כמובן חתיכת אנדרסטייטמנט, ואותו דבר נכון גם לגבי ארצות הברית בכלל. עבור הסופר והעיתונאי השחור באז ביסינגר, חתן פרס פוליצר לעיתונות, התמונה הזאת מסבירה את הכול: "אוהדים לבנים רוצים סופרסטארים לבנים, או במקרה של ה-NBA, לפחות סופרסטאר אמריקאי לבן אחד. אלא אם הרוחות של לארי בירד וג'ון האבליצ'ק וג'רי ווסט יחזרו לפרקט, זה לא הולך לקרות. ומכיוון שזה לא הולך לקרות, ה-NBA תמשיך להתמודד עם משבר זהות שאף אחד לא רוצה להכיר בו בפומבי". ואת זה גם קווין לאב, טוב ככל שהוא יהיה, לא יוכל לשנות.
כתבות
ני"ע
