חורף של פטריארך

קר לארדואן. האיש החזק של טורקיה לוחם על חייו הפוליטיים

האם מישהו מצליח להיזכר בימים הלא-כל-כך רחוקים, שבהם שמענו עד כמה נורמלי ומתוקן בעצם הוא רג'פ טאייפ ארדואן? כל-כך הרבה מערביים עמדו בתוקף על המנטרה הזו, ושיווקו אותה, לפעמים תמורת בצע כסף, באמריקה, באירופה ובישראל.

הם ראו מהרהורי לבם. צריך להגיד בצער, שהם השתמטו מהבנת המכניזמים של מחשבה מהפכנית. הם היו להוטים להניח שטריבון הכיכרות, הדמגוג, המסית, הפוליטיקאי, הפרובינציאלי, הסמכותני (=אוטוריטרי) ימהר להתביית משעה שניתנה לו השררה באמצעים פחות-או-יותר, או פחות-מיותר, דמוקרטיים (מפלגתו קיבלה שני שלישים מן המושבים בפרלמנט בבחירות של 2002 מכוח שליש של קולות המצביעים. שיטת בחירות של 10% חסימה הניבה את המפלצת).

הוא איחז את עיניהם בעורמה. הוא נשבע אמונים לאירופה. הוא הבטיח שאין לו עניין אלא ב"דמוקרטיה מערבית". נו, טוב, הוא מאמין באלוהים, ואשתו מכסה את ערוות-ראשה, אז מה. מפלגת הצדק והפיתוח שלו אינה שונה ממפלגות נוצריות-דמוקרטיות באירופה. גם שם מאמינים באלוהים, אבל זו לוויית-חן, לא יותר מקצת סומק בלחיים החילוניות.

כמה שהוא נחמד, וכמה שהוא מחייך יפה, וכמה שהוא נראה נורמלי, אמר כל שוע אירופי שפגש בו. הוא אגב יצא בהול לבירות אירופה יום לאחר ניצחון מפלגתו, ממש יום. עוד לפני שהממשלה החילונית האחרונה של הרפובליקה פינתה את מקומה. עוד לפני שצירי הפרלמנט הושבעו. הוא אפילו לא נבחר, מפני שהיה מנוע חוקית מלהתמודד, מפני שישב זמן מה בבית הסוהר בעוון הסתה דתית. החוק שונה רק אחר כך.

מסע הפיתוי נחל הצלחה יוצאת מגדר הרגיל. מאחר שהיה צריך לשכנע את האמריקאים, היה צריך לשכנע גם את הישראלים, ובאמצעותם את הניצים היהודיים בוושינגטון, ה"ניאו-קונסרבטיבים" של ימי ג'ורג' דאבליו בוש הראשונים. אחדים מהם (יועץ-הסתרים ריצ'רד פרל, תת שר ההגנה דגלאס פיית') פיתחו קשרי-עסקים ענפים עם טורקיה בחייהם האזרחיים, ייצגו את האינטרסים שלה בוושינגטון, מכרו לה נשק, אפילו לחמו מטעמה נגד הכרה אמריקאית בהשמדת העם הארמני.

לשורה ארוכה מאוד של ישראלים היה עניין עסקי בהפחת האמון בכנותו של ארדואן. היו להם עסקים גלויים ועסקים סמויים עם טורקיה, עסקים אזרחיים ועסקים ביטחוניים (ביטחוניים כבר אמרתי?). בשנות ה-90, ישראל אפילו יצאה מחזקת פילגש והייתה לידידה ולבעלת ברית גלויה. זו הייתה אחת מני הברכות הרבות להפליא של הסכמי אוסלו בזירה הדיפלומטית הבין לאומית. המסר ש"טורקיה אבודה" היה קשה מנשוא. הצורך להאמין שארדואן רק "מאמין באלוהים, אז מה" קנה שביתה והיה חזק מכל ראיה ובוודאי מכל ספקולציה. אנשים פרגמטיים, בהם טובים וטהורי-כוונות, התקשו בכנות לבסס ניתוח של כוונות ארדואן על יסוד הנחת נאמנותו ליעד הסופי של אמונתו.

הוא היה איסלאמיסט, הוא שימש במפלגה שתכננה להשליט יום אחד "איסלאם מדעי" בטורקיה; נבער מדעת לשונות זרות, הוא ינק את ידיעותיו על העולם מהיסטוריוגרפיה טורקית ומתרגומים של ספרות האחים המוסלמים. בעיניו, הרפובליקה של אטאטורק הייתה אם כל חטאת. היא קשרה קשר נגד האיסלאם ונגד המסורת, וכפתה לאומנות טורקית חילונית וקונפורמיסטית. מה נלעגת הייתה משאלת-הלב, שארדואן אינו רוצה אלא דמוקרטיה ליברלית ומודרנית, עתירת זכויות אדם ורבת-מסחר; שהוא מוכן להיות עוד ראש-ממשלה אחד ברשימה ארוכה, שיכניס כמה תיקונים קוסמטיים באינרציה רבת שנים; שישאיר על מכונה את המורשת הכמאליסטית (על שם אטאטורק, שהיה רק כמאל פאשה לפני שהכריח את הטורקים לאמץ שמות משפחה, וקרא לעצמו "אבי הטורקים").

להרדים את המעמד הבינוני

הטקטיקה של ארדואן לשיכוך פחדיו של המעמד הבינוני דמתה להפליא לזו של עריצים מודרניים: מוסוליני, היטלר (אני מדבר רק על השיטות, לא על התוצאות), גמאל עבדל נאצר, האחים קסטרו, חואן פרון, אוגו צ'אווס. כולם היו מוכנים לשחק משחקים פרלמנטריים, לפעמים לאחר שלא עלה יפה ניסיונם לתפוס את השלטון באמצעים אלימים. חלקם היו מוכנים להוסיף ולדבוק בהעמדת הפנים של דמוקרטיה פרלמנטרית גם לאחר שריכזו את כל סמכויות השלטון בידיהם, והחניקו כל אופוזיציה אפקטיבית. אפילו סטאלין היה מוכן להשתתף במשחק פרלמנטרי. ב-1917 הוא הניח, בקול רם, ש"דמוקרטיה בורגנית" תשלוט ברוסיה ב-50 השנה הבאות. הוא, סטאלין, עמד להיות חבר פרלמנט.

משותפת לכולם הייתה הצלחתם להרדים חלקים גדולים מספיק של המעמד הבינוני לזמן ארוך מספיק, כדי להקל על מימוש תוכנית האב. איש מהם לא התכוון להסתפק בשלטון. כל אחד תכנן ללוש את העוגה הלאומית בצלמו ובדמותו, לאורך ימים. אחדים הבינו שיהיה עליהם לעקור משורש כל בסיס כוח עצמאי לפני שיוכלו להתפנות למהפכה. אחדים לא הספיקו לעקור.

ארדואן, בעורמה שלא הייתה נתונה לאיש מקודמיו בטורקיה, גמר אומר לסלק את הצבא מן הפוליטיקה. מי יוכל לגנות יעד כזה. המערב נהג לעקם חוטם כל אימת שהגנרלים הטורקיים תפסו את השלטון, או החליפו אותו (ארבע פעמים בין 1960 ל-1997). פעם אחת, הגנרלים תלו את ראש הממשלה; פעם אחרת הם הוציאו את כל המפלגות הפוליטיות אל מחוץ לחוק, ואסרו על מנהיגיהן להתמודד על כהונות פוליטיות במשך עשר שנים. כל המפלגות חזרו והופיעו, בשמות שונים. שלושה מן הפוליטיקאים המנודים נעשו ראשי ממשלה, לרעת טורקיה.

הצבא הטורקי אמנם מילא תפקיד לא-בריא בפוליטיקה, קודם כול מפני שמנע את התפתחותה האורגנית של מערכת רב-מפלגתית דמוקרטית. האלהתו של אטאטורק איבנה את טורקיה. היא הניבה דשדוש אינטלקטואלי, חוסר דינמיות, קרייריזם ופחד. התנגדות ל"כמאליזם" התפתחה בטורקיה דווקא ממקורות חילוניים עוד בשנות ה-80. אבל לפוליטיקאים לא היה החשק או האומץ להעמיד את הערעור על הכמאליזם במרכז סדר היום. כאשר ארדואן העז לקרוא תיגר על מעמדם של הגנרלים כשומרי-הגחלת של הכמאליזם, הוא נהנה מאהדה ניכרת גם בין חילונים. הם פשוט לא הבינו, או ביכרו שלא להבין, לאן נשואות פניו.

ארדואן התגלה כאיש בעל עצבי ברזל, שחקן פוקר מעולה, טקטיקן סבלני ונחוש. היו נחוצים לו שלושה ניצחונות אלקטורליים, כדי להנחית את המט במשחק השח שלו עם הגנרלים. הם חזרו והראו עד כמה הדור הרביעי של כל מהפכה אינו מסוגל להגן עליה, מפני שאין לו תכונות מהפכניות. הם התרגלו לכוח, וראו בו זכות טבעית. הרפובליקה של הגנרלים נפחה את נשמתה בסביבות 2010. גנרלים נשואי פנים נגררו מבתיהם באישון לילה, הושלכו לכלא, הושפלו, ונידונו לתקופות מאסר ארוכות. יוחס להם קשר עצום-ממדים לתפוס את השלטון. יוחסה להם מדינת-צללים ("המדינה העמוקה"), שפעלה מעבר למדינה הפורמלית, ומשכה בכל החוטים. לא עוד.

האימאם מפנסילבניה

הדרמה המתחוללת בטורקיה בשבועות האחרונים משקפת את השינוי הסייסמי במפה הפוליטית. קריאת התיגר רבת-הכוח על שלטונו הסמכותני של ארדואן אינה באה מצד החילונים, ובוודאי אינה באה מצד הגנרלים המפוחדים. היא באה מצד קבוצה דתית יריבה, שהיא, אולי, מתונה מארדואן (ואולי לא, מפני שמי יודע מה בנפש מנהיגה הגולה); ושאיפותיו האישיות של ארדואן לצנינים בעיניה.

שמה "היזמט" ("שירות"). היא קשורה באחד, פטולה גילן (Fethullah Gulen), אימאם לשעבר, בן 72, המתגורר בחווה בפנסילבניה, בארצות הברית. משם הוא מנהל אימפריה של נכסי נדל"ן ופיננסים, תקשורת ובתי ספר. הוא דמות-צללים. הוא מעורר רושם של מתינות ושל סובלנות, שוקד על מגעים עם דתות אחרות, מגנה טרור וקיצוניות, מתח ביקורת על משט עזה ועל התנהלות "מרמרה הכחולה". אבל הוא גם מבקר של החילוניות הטורקית מבית אטאטורק.

זרועותיה התמנוניות של תנועת גילן העמיקו חדור אל תוך מערכת המשפט והמשטרה בטורקיה. לנאמני גילן מיוחסת המערכה נגד שחיתות, שתובעים נועזים הביאו אל שיאה בחודש שעבר. חשדות של שחיתות אפפו את המפלגה, אשר נהגה להתפאר בניקיון כפיה ה"טבעי", מכוח יראת-השמיים שלה. החשדות נוגעים עכשיו למשפחת ארדואן בכבודה ובעצמה. שרים בכירים התפטרו או פוטרו, קריאות חסרות תקדים נגד ארדואן בוקעות משורות המפלגה שברא.

מהיותו דמגוג ואופורטוניסט, ארדואן מטיל את האחריות לבעיותיו על קשר בין לאומי נגדו ונגד גדולתה של טורקיה. הציפוי האינטלקטואלי מתקלף גם מפניו של שר החוץ שלו, פרופסור לשעבר, האיש שלו מיוחסת מדיניות החוץ ה"ניאו-עות'מאנית" של טורקיה במזרח התיכון. אחמד דאבוטואולו התראיין בטלוויזיה הטורקית ב-29 בדצמבר, ודיבר על "מלחמה פסיכולוגית", שמנהלים "חוגים מסוימים בזירה הבין לאומית" נגד טורקיה, מפני שהם רואים בעין רעה את עליית חשיבותה המדינית. דעתם הייתה נוחה מטורקיה של שנות ה-90, מפני שמשושיה הקצרצרים הגיעו לכל היותר אל חופי קפריסין. עכשיו, כאשר היא משפיעה על אזורים מרוחקים ממנה - הוא נתן את סומליה לדוגמה - היא מעוררת את מורת רוחם.

שר הכלכלה בממשלת ארדואן, שנאלץ להתפטר, הטיל את האחריות למשבר על "השדולה הבין לאומית של שערי הריבית", הרוקמת מזימות נגד טורקיה, מפני שהיא גמרה אומר להגן על מעמדה של הלירה הטורקית, בשעה שהיא, השדולה, רוצה להרוס את הלירה. אתם הרי מכירים את השדולה ההיא, הבין לאומית אתם יודעים, של שערי הריבית. מרכזה שוכן בקרן הרחובות היסטריה ופאניקה, סמוך לכיכר דמגוגיה, על שפת נהר הכזבים.

להמיר כמאליזם בטאייפיזם

על הפרק עומד עצם שיורו של טאייפ ארדואן. הוא מכשיר את הקרקע לשלב הבא בקריירה האוטוריטרית שלו. החוק אוסר עליו להיבחר פעם רביעית לראש הממשלה. הוא רוצה אפוא לכונן נשיאות ביצועית רבת-כוח, ולהיבחר אליה. לפי שעה הצליח רק להעביר את בחירת הנשיא מידי הפרלמנט לידי העם. הסמכויות הביצועיות עדיין לא הופקדו בכהונה. אם ייבחר לנשיא, הוא יהיה שם עוד עשר שנים, ויוכל להמיר כמאליזם בטאייפיזם. עד לאחרונה היה מקובל להניח ששאיפותיו יצטרכו לעמוד במבחן הבחירות העירוניות של חודש מארס הממשמש ובא. עכשיו נוספה פרשת השחיתות.

מאז נבחר בפעם השלישית, עצבי הברזל של ארדואן התחילו לבגוד בו. חום-המזג שלו חוזר ומכשיל אותו. הוא מתפרץ, הוא כועס, הוא משמיע הכרזות עוינות כלפי העולם כולו (הוא תקף לפני כמה ימים את השגריר האמריקאי, וקרא להסתלקותו). ההתיימרות לסגל פרופיל ידידותי ונעים לטורקיה במזרח התיכון התנפץ על סלעי גחמותיו ואמונותיו. מי שלא האמין למד על בשרו, שארדואן הוא אמנם תומך מושבע של האחים המוסלמים, בין השאר מפני שהוא בשר מבשרם.

בכל רחבי המזרח התיכון יושבים ראשי ממשלות ונשיאים, שצרותיו של ארדואן מספקות להם ניחומים לעת חורף. הוא קנה את איבתם האישית והפוליטית בכל צעד ובכל פינה. אבל האם איש הריב והמדון הזה יימאס גם על רוב הטורקים?

זה כלל לא בטוח. למזלו, האופוזיציה הניבה אוסף של ננסים פוליטיים. כוחם של החילונים תש. נראה ששליש מושבי הפרלמנט מגדירים פחות או יותר את הפוטנציאל האלקטורלי שלהם (מוכר מאיזשהו מקום?). אם נניח שהצבא נוטרל אחת ולתמיד (מי יודע), רק שיתוף פעולה בין החילונים ובין תנועת גילן יוכל לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי ארדואן. אבל בינתיים הוא מוסיף להיות האיש הפופולרי ביותר בטורקיה. ההמונים שהעלו אותו לשלטון, וחזרו ובחרו בו, עדיין לא פנו לו עורף.

עכשיו מתקיימת בארדואן תסמונת ראשי הממשלה הוותיקים מאוד. הם נעשים יהירים, שתלטנים, חירשי-צלילים ועיוורי-צבעים. הם אינם מוכנים להטות אוזן, הם מתנפלים על יריבים בשצף-קצף, הם מאבדים סבלנות ועשתונות. ישראלים קשישים מוזמנים להיזכר בדויד בן גוריון ובגולדה מאיר. תסמונות כאלה מצאנו אצל מרגרט תאצ'ר בבריטניה, אצל הלמוט קוהל בגרמניה, אצל סילביו ברלוסקוני באיטליה, אצל אינדירה גאנדהי בהודו.

המשבר הזה בחיי ארדואן הוא בעל פוטנציאל סופני. אבל אם נניח שבריאותו תקינה (היו שמועות על מחלה אנושה, שלפי שעה התבדו), הוא עדיין צעיר יחסית. בחודש הבא ימלאו לו 60. רוחו לא תסור מטורקיה רק מפני שהוא יאבד את השלטון. חואן דומינגו פרון הוסיף להטיל צל ענק על ארגנטינה כמעט עשרים שנה לאחר הדחתו, וחזר ונבחר לנשיא בשנה האחרונה של חייו.

אף על פי כן, טורקיה בלי ארדואן, אפילו זמנית, תהיה שינוי מרענן.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988