סערה סביב סיפוח בקעת הירדן: מה אומרים התושבים?

יום ראשון השבוע אישרה ועדת השרים לחקיקה את הצעת החוק לסיפוח היישובים היהודים בבקעת הירדן והחלת החוק הישראלי עליהם, אבל ביום שני בבוקר זרחה השמש כרגיל על הבקעה, ואנחנו יצאנו למסע. אנחנו מגיעים מדרום, עוברים את יריחו, הכול צהוב וצחיח, אבל הולך ומתמלא במטעי התמרים ומוריק ככל שמצפינים. כמה יפה היא הבקעה, הספר הישראלי האחרון, ובחודשים האלה במיוחד. יעבור החוק או לא יעבור, תהיו בטוחים שלהרים זה לא משנה. גם לא לציפורים הרבות שבשמיים.

במשרדי המועצה האזורית "ערבות הירדן" (זה שמה הרשמי) האווירה טובה. כאן אוהבים את מירי רגב, אבל היום עסוקים יותר בהפקת גיליון ינואר של "בשביל הבקעה", העיתון המקומי. הם מספרים שעכשיו צוחקים פה על התושבים הסקפטיים, שכבר אפשר לפרוק את המזוודות.

דוד אלחייני, ראש המועצה, התחיל באחרונה את הקדנציה השנייה שלו לאחר שאף אחד לא התמודד מולו. אלחייני, חבר אהוב במרכז הליכוד, גבר גבוה ומשופם, הוא אחד מאלה שאומרים עליהם "איש שעושה". את הבוקר הזה הוא מעביר בראיונות רדיו לרוב ובתדרוכים אינסוף, חוזר שוב ושוב, ואז עוד פעם, וליתר ביטחון מגיש גם סיכום: הכוח שבאמירה, הרוב שקיבלה הבקעה בממשלה, ומי זו הציפי לבני הזו ומה היא חושבת לעצמה.

"ידענו שיערערו על החוק", הוא אומר, "אבל בסופו של דבר, יש פה אמירה ברורה וחד משמעית: שמונה שרים משלוש מפלגות, אומרים לראשונה באופן ברור וחד משמעי שאנחנו בעד החלת הריבונות הישראלית בבקעה. אין דרך להציג את זה אחרת".

- ועוד איך יש. פוליטיקה פנימית של פרובוקציות ריקות לצורכי יח"צ.

"ועדיין. יש פה אמירה לתושבים: אתם פה לעד. לא שחיכינו לאמירה הזאת".

אלחייני שולף מפות: קו ההגנה הראשון, המוצבים על הירדן; הקו השני הוא כביש 90 והשלישי דרך אלון ("את תוכנית אלון אני לוקח בשתי ידיים"); מראה את המפה ששרטט אולמרט לאבו מאזן ב-2008 שבה ויתר על הבקעה לחלוטין. "מטורף לוותר על הבקעה", הוא אומר ובדיוק כשהוא מסתער על ציפי לבני ("התנהלות שמזכירה את בית מדרשו של פוטין") נכנסת אושרה, מנהלת לשכתו (בבקעה מ-76' ו"לא הולכת לשום מקום") ושמה על השולחן צלחת תמרים. וזה הרבה יותר מעניין מכל הציפי לבני שבעולם, כי פה, בבקעה, מההתרשמות שלי לפחות, רובם מתייחסים באדישות לאופציית הסיפוח כמו גם לאופציית הפינוי - סבלניים ושתקניים כהרים - אבל על תמרים הם יכולים לדבר שעות - על הגדיד, ההבחלה, ההקפאה, המשלוח ומה לא. כמו שחיפאי מדבר על שווארמה, כמו שירושלמי מדבר על חומוס, אבל יותר. אחרי הכול, זו פרנסתם, זו גאוותם.

הוויכוחים נמשכים לנצח כנראה: איזה זן טעים יותר, המג'הול (הגדול והפופולרי) או הברהי (הצהוב יותר). יש כאלה שאוהבים דווקא את החיאני (לח ואדום). יש תמר, הם ממתיקים איתך סוד, מסוג דקל נור - פצצת אנרגיה. זה בונבוניירה, הם אומרים. וכך הלאה. אני מודה שעד השבוע מעולם לא טעמתי תמר: נראה קצת כמו ג'וק מעוך. אבל איפשהו במהלך היום נשברתי. טעים דווקא.

ישראל מייצאת כ-15 מיליון טון תמרים בשנה, בעיקר מג'הול. וכרגיל, מה שאנחנו אוכלים פה זו הבררה שלא יוצאה. רובם מגיעים מהבקעה, שבה יש את האקלים המושלם לגידול מג'הול: חם ויבש. בבקעה משוויצים שישראל שולטת על 60% משוק המג'הול העולמי. זה נכון, אבל המג'הול מהווה רק 1% משוק התמרים העולמי. מה שקצת מציב בסימן שאלה את כל עניין אימפריית התמרים שבנינו פה, אבל למה להרוס סיפור טוב; מה גם שהוא באמת טוב, תכלס: החקלאות בבקעה היא הישג מרשים. לקחנו מקום יבש והפכנו (את חלקו) לגן פורח.

"סיכון שאסור לקחת"

אבל בואו נחזור למשרד של אלחייני, שממשיך להסביר בסבלנות שאלוף פיקוד המרכז הוא "חלף ריבון", וכך לדוגמה, לא חל בבקעה חוק עידוד השקעות הון לחקלאות. הוא גם לא יכול לשים טורבינות רוח, חוקי הבנייה לא חלים פה, וגם לא חוזרי המנכ"ל של משרד הפנים. "אני גם לא יכול לקדוח מים, בזמן שהפלסטינים קדחו 54 בארות", הוא מלין.

21 יישובים יש במועצה, החולשת על 860 אלף דונם (תל אביב, לשם השוואה, חולשת על פחות מ-52 אלף דונמים) ומתגוררים בה פחות מארבעת אלפים איש, כולם, עד האחרון שבהם, מתנחלים. למרות זאת, וזה עוד אחד מהפרדוקסים של הבקעה, הם לא נתפסים ככאלה: אין להם כיפות גדולות, אין פה תג מחיר, סך הכול שקט. הציבור אמנם לא ממש מגיע להתיישב בבקעה ולרוב לא יודע בכלל איפה היא, אבל הוא ממש משוכנע שהיא חלק מישראל.

אלחייני, במקור טברייני, הגיע לערבה לפני שלושים שנה אחרי שירות בצי הסוחר. אחרי כל הים הזה רצה קצת אדמה, התיישב בארגמן והתחיל לגדל תבלינים, עד שנסחף לפוליטיקה המקומית. דבר אחד מאוד מדאיג אותו, "וגם אמרתי את זה לראש הממשלה. תאר לך שמוגש הסדר למשאל עם והוא לא עובר. מה אז? מישהו נערך לזה? אמרתי לחברים שלי ביהודה ושומרון - שלא תהיה לכם טעות, אם מדברים על הבקעה, זה אומר שעליכם כבר ויתרו מזמן. אנחנו הקו האחרון".

- אבל זה הליכוד. המפלגה שלך.

"יש לי ביקורת על הח"כים. לא מדברים ברור. שמע, אני ימני, אבל אני לא פנאט. חייבים להגיע להסדר עם הפלסטינים, אבל בלי הבקעה. אני אומר: תנו לפלסטינים את מזרח ירושלים. מי צריך את זה בכלל? ואת עשרת אלפים הפלסטינים פה, מצדי שיקבלו תעודות זהות כחולות, אבל לוותר על הבקעה זה מטורף. איפה יעבור הגבול, מעל ראש העין? המנהיגים פוחדים לקחת החלטות אמיצות, וכתוצאה מכך עתידנו בסכנה. הבקעה היא חיץ אסטרטגי. עבדאללה הוא המלך האחרון, ומה אחריו?...".

אני נוטה לאבד ריכוז כשמתחילים לדבר על כל הקטע של נוכחות צבאית וחוצצים אסטרטגיים, אבל כשמסתכלים במפה רואים שזה באמת לא צחוק. אני לא נכנס פה לוויכוח על שלום אמת כן או לא, אלה פשוט העובדות. ואלחייני ממשיך: "אין ספק שאנחנו טבענו בפלסטינים הרבה מהשנאה עם כל המחסומים והכול, צריכים לעבור עוד דורות כדי לבנות אמון בינינו. ודווקא בגלל זה אתה לא יכול לבנות רק על נוכחות צבאית. יהיה לך פה כמו רצועת הביטחון בלבנון, נקיז פה דם. אתה היית מוכן לשלוח את הילד שלך למקום כזה? אין אחיזה ביטחונית בסביבה עוינת, זה לא ילך. ואתה יודע מה, נניח שנוותר על הכול למען השלום. מה יהיה בעוד חמש שנים? בעוד 15? ימטירו אש וגופרית על תל אביב ומה יגידו אז: סליחה? זה סיכון שאסור לקחת". אני לועס עוד תמר.

"וואלאק, מה רע ככה?"

"בואו", אומר אלחייני ולובש את מעיל העור, "נצא לשטח". בדרך מתראיין אלחייני לעוד ארבעה-חמישה כלי תקשורת, חוזר על אותם הדברים, אבל כשיורדים מהאוטו הוא מתמלא פתאום עזוז ומתחיל לדלג בגבעות. אנחנו אחריו: עולים למצפה הסרטבה, מהפסגות הגבוהות באזור, מתחת נפרסת הבקעה כולה. הדבר היחיד שחבל לי זה שמירי רגב לא תיאמה את הצעת החוק שלה עם השירות המטאורולוגי: אם הראות הייתה יותר טובה, זה היה מושלם.

אנחנו עומדים על ראש ההר. למרגלותינו עבר פעם אברהם אבינו בדרכו לארץ המובטחת. ממש מולנו, בעבר הירדן המזרחי, נלחם יעקב במלאך האלוהים. בימי בית שני היו מדליקים פה משואה ענקית, חלק משרשרת התחנות להעברת הידיעה על קידוש חודש חדש. זה חלק מההיסטוריה שלנו, כאן, וזה מרגש. היום אין פה אברהם ואין יעקב, אבל יש עיטים שעפים בעיגול בשמיים, וצבאים על הרכס, ועדרי עיזים על רועיהם הבדואים שמציעים לנו תה, ושקט שאין לו סוף. בשקט הזה אני פתאום חושב שאולי כל הוויכוח לא צריך להיות פוליטי או ביטחוני - לטעמי אסור להחזיר את בקעת הירדן ולו רק מטעמים אסתטיים. זה כמו הסיפור עם האיכר, הלחם והפרח: אם אין בשביל מה לחיות, האיך לא מעניין.

אנחנו ממשיכים ברגל לתצפית המוסטרה. קוראים לה השפיץ של הבקעה. מגשר אדם עד גדר המערכת, מטעים ובסיסים צבאיים, פחונים של פלסטינים. ההיסטוריה לא נגמרת, היא רק ממשיכה להיערם. ממש למרגלות ההר, במקום שבו שכן לפנים מחנה "גדי", נמצאת כיום המכינה הקדם צבאית החרדית הראשונה, שלפני כמה חודשים נפתח בה המחזור הראשון, ישיבת "הררי ציון". כ-15 נערים בני 17 ו-18 מאיישים את הבסיס שננטש לפני כ-12 שנה, חצי יום לומדים תורה, חצי יום מתאמנים. בראש המכינה עומד ידידיה אקרמן, 29. אקרמן הגיע לערבה לפני כשנה, למושב יפית. ממפוני גוש קטיף, אחרי הפינוי התגלגל ללכיש, ולגוש עציון, עד שנחת בבקעה. "סוף כל סוף מצאתי בית. משהו פה מזכיר לי את נווה דקלים".

- אולי אלה הדקלים.

"אולי. וגם האווירה. גם שם היה הכול, כמו פה, מחילונים גמורים ועד לחרדים והייתה תחושה של ביחד. גם ביפית זה ככה".

המיקום המבודד של הישיבה הזו, כך נדמה, לא התקבל במקרה. חלק מהנערים לא יכולים שיזהו אותם, פוחדים מהלחץ שיופעל על המשפחות שלהם. בבית המדרש הקטן באמצע המדבר הם לומדים הלכות שבת. בהפסקה הם יוצאים החוצה, משחקים עם הכלבה בוף. חרדים עם כלבים זה לא בדיוק מסתדר, אבל כאן זה עובד יופי. אקרמן, כמו האחרים, לא שמע את החדשות האחרונות.

אנחנו עוצרים לארוחת צהריים במפגש ציפורה, פעם - אחד הלבבות הפועמים של הבקעה, בחצי הדרך מירושלים לטבריה: כל האוטובוסים מכל מקום לכל מקום היו עוצרים פה. אבל אז הוקם כביש 6 והשאיר את ציפורה לשבת לבדה בחושך, באמצע בקעת הירדן. המעטים שמזדמנים לשם הם תושבי המקום או חיילים. אבל הקפה טעים והסלטים טריים. בחוץ יושבים כמה פלסטינים ומדברים: "וואלאק, מה רע ככה?", הם שואלים כשאני חוקר על ועדת השרים. "כולם ביחד פה בסבבה, למה לעשות בלגן".

היחיד שנכנס למקום בזמן שהיינו שם היה משגיח הכשרות, חב"דניק חביב. "אין כמעט חב"דניקים בבקעה", הוא מספר, "כי לפני שלושים שנה הרב'ה אמר לא לקנות פה, רק לשכור כי מי יודע מה יהיה". הוא עצמו הפר את דבר הרב וקנה פה בית לא מזמן אחרי שהעלו לו את שכר הדירה מ-400 שקלים לאלף. אני מדבר אתכם על בית עם ארבעה חדרים וחצר של חצי דונם. "זה גן עדן פה", אומר החב"דניק ושולף גם הוא סלולרי עם סרטוני שלג. "חמישים דקות אני בראשון. יש לי לא מעט שכנים שמוכנים להתפנות מחר, רק תן את הכסף, אבל הרוב: כאן ביתם".

"ועדת השרים למה?"

ככל שמצפינים בכביש 90 הולכת הבקעה ומוריקה, מורדות ההרים מתכסים פלומה רכה וצמחי התבלין נותנים ריחם. בכפר הנופש "ברוש הבקעה" נרצח באוקטובר השנה אלוף-משנה במיל' שריה עופר. אחרי הרצח הגיעה הנה קבוצה קטנה של בחורי ישיבה לשמור על המקום, ועזבו. עכשיו מאיישת את המקום חבורה של אמנים ואמניות צעירים, שמתחזקים את המקום עד שיוחלט מה לעשות בו (פשיטת רגל, כינוס נכסים), לנים בבקתות הנופש ובינתיים עוסקים בשלל פרויקטים: צובעים מבנים כעורים לצדי הכבישים ודברים מהסוג הזה.

יחסית לאמנים, מדובר בחבורה לחלוטין לא תאבת פרסום. להפך. גם אין להם ממש מושג מה קרה, והם מלאי שאלות כרימון: ועדת שרים למה? הם שואלים. רגע, מה, החוק הישראלי לא חל פה? צו אלוף איזה? אין להם מושג, אבל מצד שני, גם אין להם בעיה לענות במילה אחת למה באו הנה: ציונות.

עוד סמן ימני בצד השאנטי של הבקעה הוא היישוב רותם: ישוב חילוני-דתי אקולוגי. היישוב הוקם כהיאחזות נח"ל ב-1984 בידי גרעינים מהתנועה הקיבוצית ואוזרח ב-2001. בצדי כביש העלייה התלולה ליישוב להקה של כ-12 צבאים מלחכים את העשב והנוף שוב משתרע, שקט ופראי. שלושים משפחות גרות ברותם בשלל מבני בוץ ובנייה קלה וסביבתית לסוגיה, שאת רובם בנו התושבים בעצמם בעזרת חבריהם. חלק מבתי הבוץ סבלו מרטיבות קלה בסערה האחרונה ועכשיו שוקדים עליהם לתקנם. כאן עוסקים ברפואה טבעית ובאמנות והחקלאות היחידה היא עשבי תיבול. אם תזרוק פה אבן - ולמה שתעשה את זה בעצם - סביר להניח שתפגע ביועצת הנקה הוליסטית לפני שתסכן רואה חשבון. אם תרצה - ולמה שתרצה את זה בעצם - יש ביישוב גם אבחון וסדנאות העצמה דרך מפת הצבעים האינדיאנית.

ברותם לא ממהרים לשום מקום. אנחנו פוגשים את ריקי אוגול, זמרת, סופרת ופצצת אנרגיה, שכמו כל חבריה לבקעה, מארחת אותנו בביתה בחפץ לב. לפני כ-12 שנה עברה מוות מוחי בעקבות קרישי דם בריאות, וכשקמה ממנו התחילה פתאום לכתוב שירים, להלחין ולשיר אותם. מאז הוציאה שלושה דיסקים, ספרי ילדים ומופיעה ברחבי הארץ.

אנחנו מטיילים בין בתי הבוץ והעץ הנבנים על המצוקים. "הזריחה והשקיעה פה", היא מספרת, "פשוט מדהימות" - הייתה מצלמת אותן כל יום במשך שנים, אבל עכשיו כבר לא: שכן חדש ביישוב מצלם והיא רואה את התמונות בפייסבוק. אם לשישה, לפני 11 שנה הגיעה לבקעה, מאוהבת בה גם היא עד מעל הראש. עבור אוגול הרוגע הוא אידיאל ואתגר התיישבותי לא פחות מגידולי שדה, והיא קצת מופתעת לגלות שגם כאן היא מתנחלת. הייתה ונשארה: "אני אולי נאיבית, אבל למה שלא נחיה כולנו בשלום כמו אחים, וזהו?".

"סומך על הפלסטינים"

אנחנו מצפינים לגיתית - יישוב המשתייך לארגון יישובי חירות בית"ר, שהוקם כהיאחזות נח"ל ואוזרח ב-1975. על השולחן בסלון של שרה ובועז עבאדי יש תמרים, כמובן, ועוגות מעשה ידיה של בעלת הבית. "יש לכם מזל", היא אומרת, "בדרך כלל אני לא אופה". ואנחנו מצדנו גם הבאנו קצת מזל: גשם מתחיל לרדת בישוב כשאנחנו מגיעים אליו.

שרה ובועז הגיעו לבקעה ב-89'. "לקח לנו איזה עשר שנים להרגיש בבית", היא אומרת, "אבל עכשיו בשבילנו כל הבקעה היא משפחה אחת גדולה". כשבעים משפחות בגיתית, מחצית מהן חילוניות, מהגרעין הראשון של בית"ר (שרה היא יו"ר מועצת הליכוד בגיתית) ומחצית משפחות דתיות. התושב המפורסם בישוב הוא אריאל זילבר, הזוכה כאן לאהבה לא מסויגת.

לבועז עבאדי לולים (פטימים) ותמרים. "בשביל שלום אמיתי", הוא אומר, "אני קם והולך, אבל האמת - לא נראה לי הגיוני שזה יקרה. לא מאמין בשלום אמיתי. השנאה אלינו תהומית. שם מעריצים מחבלים, ולוותר על הבקעה זה לוותר על המדינה. אם יפנו אותי מהבקעה, לא יודע אם אשאר במדינה".

לשולחן מצטרף קובי שטוקלמן, גם הוא חקלאי - תמרים, פלפלים ותאנים. לשטוקלמן עגיל ומבט של פול ניומן. מה אתה אומר על החדשות?, אני שואל אותו. "מה החדשות?", הוא משיב, "אלה אותן חדשות כבר ארבעים שנה". הוא הגיע הנה ב-80', לא מטעמי ציונות, כמו רוב הוותיקים. רצינו חקלאות, לחיות קצת אחרת. הציונות הייתה על הדרך". נכון להיום הוא מודאג יותר ממחירי המים העומדים לעלות מאשר מהשלום המאיים להתפרץ. גם האפשרות לחרם אירופי על הפלפלים מדאיגה אותו: זה אומר שנצטרך לפטר אלפי עובדים, פלסטינים. אז מי יידפק פה?

הדלת נפתחת ומגיע יוסי יעקובוביץ', טיפוס מהסרטים. איש גדול ששם שש כפיות סוכר גדושות בכוס נס קפה ענקית, שמצליחה איכשהו להיעלם בכפות ידיו הענקיות, שואל את בועז 'כמה כפיות שמתי' ומוסיף עוד אחת וחצי לייתר ביטחון. הוא בבקעה שלושים שנה בדיוק. היה חקלאי, כדורגלן ובעל פאב בירושלים. מסוג האנשים שלא אכפת לך להיתקע איתם במעבורת חלל, לנצח.

להבדיל משטוקלמן, יעקובוביץ' מצהיר: "רצינו ציונות, אז זו עוד לא הייתה מילה גסה. לא באנו כי היה פה זול", ומצית ויכוח על מהי ציונות ומהי מילה גסה. מסקנת ביניים של פורום גיתית: לבוא לבקעה בשביל חקלאות זה בהחלט אקט היכול להיחשב ציוני. גיתית, הם מספרים בחיבה, בכלל לא אמורה הייתה לקום פה, הישוב אמור היה להיבנות על הגבעה הסמוכה, ממנה הנוף יפה בהרבה, אבל הסמיטריילרים נתקעו על הגבעה הזו, וככה נשאר.

תגידו, אני שואל אותם, הבקעה - סיפור של הצלחה או כישלון? מ-67' אנחנו פה ובכל זאת המקום ריק, שומם, עם פחות מעשרת אלפים איש. חקלאות לתפארת, נכון, אבל מה עם אנשים? "מי שרוצה לגור בצפיפות, שלא יבוא לכאן", משיב עבאדי. ויעקובוביץ' מוסיף: "יחסית למצב ולקושי - סיפור הצלחה אדיר".

אני מתוודע לסוג חדש של לוקאל פטריוטיות: לבקעת הירדן העליונה. "כאן", מסבירים בגיתית, "זו לא הבקעה התחתונה, פה מזג האוויר נהדר". אנחנו מדברים על פרדוקס הבקעה: פיזית נמצאים במרכז הארץ - שעה מכל מקום, ועדיין בפריפריה הקשה של מדינת ישראל. פרדוקס. "אל תגלה לאף אחד", אומר יעקובוביץ', "עוד ירצו לבוא הנה".

שטוקלמן נרדם על השולחן, כדרך החקלאים. אחרי הכול, כבר שמונה בערב. השיחה על פוליטיקה והשולחן ליכוד קלאסי. אחרי הכול, כולם פה חניכי בית"ר. אני לא מבחין בשנאה, בפחד או בגזענות כלפי הפלסטינים, אף שאני מחפש. כבוד בוודאי שיש, גם חשדנות, אבל בגדול הם משוכנעים שהביאו קדמה, כבוד ופרנסה לשכנים הערבים שלהם.

"אין לי בעיה עם הסכם, אני לוקח את הפיצויים", אומר יעקובוביץ'. "אני בחיים לא ארים יד על חייל, אני אראה בזה בגידה של המדינה. אני מעריץ את מפוני גוש קטיף, שלמרות כל מה שעשו להם, ממשיכים להתנדב ולשרת, בחיי. אני עד היום לא מבין איך פיניתי אותם במקום לעזור להם".

- ואם יהיה שלום אמיתי?

"אם אמיתי, אז למה להרוס - אני רגוע, ולא בגלל ביבי או לבני, ממש לא, אני סומך על הפלסטינים. הם לעולם לא יחתמו על הסכם, הם בחיים לא יוותרו על זכות השיבה".

"איך הם ימשיכו להיות המסכנים של העולם?", שואל עבאדי בשקט. ויעקובוביץ' מסכם: "ברגע שיקום מנהיג פלסטיני אמיץ שיהיה מוכן לוותר על זכות השיבה או על ירושלים, אז אהיה מודאג. עד אז אני רגוע לחלוטין".