"כשביהמ"ש אישר את מכירת ליהמן, כל הנוכחים מחאו כפיים"

עו"ד הרווי מילר, מעורכי הדין הבולטים בארה"ב בתחום חדלות הפירעון, שייצג את בנק ליהמן ברדרס, מספר על הימים המותחים שלפני אישור מכירת ליהמן לברקליס: "ברננקי אמר: 'אם לא נפעל במהירות, לא תהיה עוד מערכת פיננסית'"

חודש ספטמבר 2008 היה דרמטי לא רק בחייו של עו"ד הרווי מילר, מעורכי הדין הבולטים בארה"ב בתחום חדלות הפירעון, אלא גם בחייה של הכלכלה האמריקאית כולה. הקריסה הפיננסית, שסחפה אחריה גם בנקים מרכזיים, איימה למוטט את המשק האמריקאי כולו, שהיה נתון בסחרור.

עבור מילר, שייצג את בנק ליהמן ברדרס, הייתה זו שעת מבחן. "הממשלה הפדרלית אמרה לנו ביום ראשון אחר-הצהריים: 'אין לנו כסף לליהמן, תשכחו מזה, איננו מעוניינים להציל את הבנק. אנחנו נאפשר לבנק לקרוס'. זו הייתה טעות גדולה, אבל כך הם פעלו. לליהמן לא היה כסף להפעיל את החברה, כך שהגשנו לבית המשפט בקשה לפשיטת-רגל (chapter 11)", מספר מילר בראיון ל"גלובס".

השופט ג'יימס פק בבית המשפט הפדרלי לחדלות פירעון במחוז הדרומי של ניו-יורק הוא זה שקיבל לידיו את תיק פשיטת-הרגל של בנק ליהמן. "השופט פק קיבל את התיק ביום שלישי", אומר מילר. "ביום שני קיימנו משא-ומתן כל היום עם בנק ברקליס הבריטי. ניהלנו איתם התדיינות עוד לפני פשיטת-הרגל, במטרה שהם ירכשו את כל החברה. כעת החברה בפשיטת-רגל, וברקליס באו אלינו בשבע בבוקר ביום שני ואמרו: 'אנחנו עדיין מעוניינים לקנות את הפעילות בשווקי צפון אמריקה של ליהמן, אבל העסקה כדאית עבורנו רק אם נקנה את החברה כעסק חי. אם נצטרך לעבור דרך ההליכים של פשיטת-רגל, החברה תקרוס עד שנקנה אותה'.

"אמרתי להם: 'אין אפשרות לסיים את המשא-ומתן ביומיים, אני לא אוכל לשכנע את השופט להסכים לכך. בחוק פשיטת-הרגל אין שום דבר בנושא זה'. ביום שני בערב הסכמנו על עסקה, היא הייתה עדיין נזילה מאוד, הטיוטות השתנו כל הזמן, כי השווקים השתנו, וערך הנכסים השתנה. הקריסה הכלכלית דירדרה את השווי.

"בדיון אצל השופט פק ביום רביעי אמרנו לו: 'תראה, יש לנו מקרה חירום, אנחנו חייבים למכור את הנכסים האלה עד יום שישי, זה התנאי של הרוכש'. הנושים אמרו: 'אי-אפשר לעשות זאת, זו הפרה של ההליך הנאות'. על השופט פק הופעל לחץ: הייתה לו הזדמנות להציל את החברה, והמשמעות היא 10,000 מקומות עבודה".

"השופט פק הסכים לאפשר לנו שימוע כדי לאשר את מכירת החברה, כך שחזרנו ביום שישי כדי לאשר את המכירה. מאחר שהשופט איפשר למתנגדים להגיש את התנגדויותיהם באי-מייל, הבלקברי שלי נשרף מרוב התנגדויות. התחלנו לשמוע את ההתנגדויות בשלוש אחר-הצהריים, ביום שישי. היו 4 אולמות משפט מלאים לגמרי, מחוברים בטלוויזיה במעגל סגור".

בשעת חצות הסתיים הדיון, והשופט פק הרים את עיניו והכתיב את פסק דינו: "השבוע", הוא כתב, "יותר מבכל זמן אחר מאז מוניתי לשיפוט, חשתי את הכוח העצום של הכהונה השיפוטית. בבחינת כל החלופות, אין כל דרך שלא לאשר את עסקת המכירה הזו".

"כשהשופט פק סיים להקריא את החלטתו", מסכם מילר, "כל הנוכחים קמו על רגליהם ומחאו כפיים, כמו במופע בברודוויי".

תיק ליהמן נמשך עוד 3 שנים לאחר מכן. זה היה התיק הסבוך והמורכב ביותר בתולדות הליטיגציה בעולם. היו 3 תוכניות נפרדות, שהוגשו בידי הנושים. הדיון המסכם ארך שעתיים בלבד, ובסופו השופט אמר כמה מילות סיכום.

"הוא אפילו הזיל דמעות", אומר מילר, "זו הייתה דוגמה של לאחוז את השור בקרניו. יש כאן מטרה, לא רק לפעול באופן טכני לפי סעיפי החוק, אלא לפעול כדי למזער את הנזקים שנגרמו כאן".

"אין יותר מערכות יחסים"

בשבוע שעבר ביקר מילר בישראל ונשא את הנאום המרכזי בכנס הבינלאומי לחדלות פירעון שאירגן כונס הנכסים הרשמי. זו הייתה הזדמנות טובה לבדוק את ההבדלים וההיבטים הדומים בין תהליכי כינוס הנכסים, הסדרי החוב והפירוקים בין ישראל לארה"ב.

"בארה"ב יש לנו היסטוריה של פשיטת-רגל, שאינה בדרך החשיבה האירופית. אנחנו מסתכלים על האפשרות לשקם חברות ולעשות בהן ארגון מחדש, כיתרון, כי יש יתרון לכלכלה בהצלת חברה. על כך בנינו את דיני חדלות הפירעון. לשיטה הקפיטליסטית צריך להיות שסתום יציאה", אומר מילר.

- במתח שבין הנושים של חברה במצב בעייתי, המבקשים לקבל את רוב החוב כלפיהם בחזרה, לבין הרצון המשותף שהחברה לא תפורק, איך מתמודדים עם המשוואה הזו?

"במקור זה הכול היה בנוי על מערכות יחסים. כשחברה נכנסה לקשיים, היית נוהג ללכת לנושים ולומר: 'הייתה לנו שנה קשה, עשינו עסקים יחד שנים רבות, אני צריך אורך-רוח מצידכם', וכשלעסקים היו יחסים מתמשכים, זה היה קל יותר.

"היו זמנים שהבנקים רצו לשמר את מערכות היחסים. אבל העולם השתנה באופן דרמטי, וגם האופן שבו עושים עסקים - אין יותר מערכות יחסים. לכן אתה צריך את בית המשפט, מישהו שייגן על החברה, כי אין לה מרחב תמרון. לנושים יש את כל מרחב התמרון. אם אין לך שיטה כלשהי - הנושים תמיד ינצחו, והמשמעות ברוב המקרים היא פירוק החברה. ואז נגרמים הפסדים, מקומות עבודה נעלמים, והליטיגציה גוברת. אנחנו מנסים בדרך של הסכמה לבנות אווירה שבה אתה מניח שאנשים ינהגו באופן רציונלי, ויגיעו למסקנה שתועיל לכולם".

- איך השינוי הזה באווירה משפיע על העבודה שלך כעורך דין?

"הבעיה האמיתית היא שהדרך שבה עושים עסקים השתנתה. ב-1978, כשחוקקנו את חוק פשיטת-הרגל שלנו, כל האשראי היה בלתי מובטח, וכך התנהלנו. הבעיה היא שנושים מובטחים באמת מאמינים שהם יותר טובים מכל אחד אחר, ושהם זכאים להבטחה חוקתית של חובם.

"המתח טמון היום בשאלה האם אתה מוכן להשעות את זכויותיך החוקיות, כדי להציל את החברה. במקום הסדרי החוב שעשינו בשנות ה-80 וה-90, הנושים המובטחים הופכים היום למכשול. אנחנו חיים היום לפי חוק הזהב: לאלה שיש את הזהב, הם קובעים את החוקים. וזה לא טוב".

החשש של בוש

לא רק הנושים, אלא גם המערכת הבנקאית עצמה עברה שינוי רדיקלי, אומר מילר. "בנקים מסחריים אינם מלווים כספים יותר. יש לנו מערכת צללים בנקאית, המורכבת מקרנות גידור וקרנות השקעות פרטיות. יש להן הרבה מזומנים, והן קונות חובות כדי להשתלט על החברות בסופו של דבר. כך שהדינמיקה השתנתה מאוד ב-8 השנים האחרונות.

"קרנות גידור נכנסו בהיקפים גדולים עוד לפני 2008, אבל כשבנק ליהמן קרס, המערכת הבנקאית כולה נכנסה לשיתוק. אבל עוד לפני כן, גם כשקרנות הגידור הפסידו כסף, עדיין יש להן המון כסף, והן מלוות קשות, הן אינן מעוניינות ביחסים לטווח ארוך, או באינטרס הציבורי. הן מתעניינות בכסף".

- בתקופת הקריסה של בנק ליהמן נאמר לגבי כמה מהבנקים שהם גדולים מדי מכדי ליפול. האם היום יש בכלכלה האמריקאית חברות הנחשבות גדולות מדי מכדי שיאפשרו להן לקרוס?

"בהחלט, ויש דוגמאות מצוינות לכך: ג'נרל מוטורס, קרייזלר. אני ייצגתי את ג'נרל מוטורס, ואפילו הנשיא ג'ורג' וו. בוש הבין שאם היא תקרוס, זה ישפיע על כל תעשיית הרכב האמריקאית, והוא לא רצה לעזוב את הבית הלבן ולהיזכר כמי שהרג את תעשיית הרכב האמריקאית.

"כשאובמה נבחר, המחקרים הראו שארה"ב תפסיד יותר ממיליון מקומות עבודה. חקיקת חדלות פירעון מגיבה למכשולים פיננסיים. כמעט כל חקיקה שנעשתה בעבר הייתה בתגובה לאירועים בשוק. ובתי המשפט, גם הם, מושפעים מאירועים חיצוניים בכלכלה".

קריאות בהלה

סיפור הקריסה של ליהמן יכול ללמד גם את המשק הישראלי לקח על פערי הציפיות בין הרגולטור לבין הסקטור העסקי. "השוק היה בטוח שהממשל הפדרלי יציל את ליהמן", נזכר מילר, "אבל הממשל העריך שהשוק מוכן לכך שליהמן יהיה בחדלות פירעון. כשבקשת חדלות הפירעון הוגשה לבית המשפט ביום ראשון בלילה, זה יצר זעזוע בשווקים בכל העולם. ביום שני בבוקר כינס שר האוצר, הנרי פולסון, מסיבת עיתונאים, והוא חייך מאוזן לאוזן, וסיפר שהיה לו סוף-שבוע נעים. הסתכלתי עליו ואמרתי: 'האיש משוגע'.

"אבל כשהוא סיים את מסיבת העיתונאים וצעד למשרד האוצר, בקצה המדרגות המתין לו עוזרו, שאמר לו: 'יש לנו בעיה גדולה, וחייבים להתמודד איתה מיד, כי השווקים התפוררו'. הם לא שיערו את ההשלכות, כל המסחר בבורסות פסק. חלפו כמה ימים, ופולסון ובן ברננקי (יו"ר הבנק המרכזי בארה"ב - י'י') הבינו את גודל הבעיה, והלכו לבית הלבן לתדרך את הנשיא.

"בזמן שהלכו, הטלפון של פולסון צילצל. זו הייתה יו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי. היא אמרה: 'אנחנו מבקשים שתביא לגבעת הקפיטול ותעדכן אותנו'. הוא שאל, 'מתי?', והיא ענתה: 'בעוד כמה ימים'. הוא אמר: 'אי-אפשר להמתין כל-כך הרבה, אנחנו במשבר. נבוא מחר בבוקר'.

"וכך, ביום שישי בבוקר, ברננקי ופולסון באו לקפיטול, ונכנסו לחדר הדיונים של פלוסי. ישבו שם מנהיגי המפלגות גם מהסנאט וגם מבית הנבחרים. ברננקי אמר: 'אם לא נעביר את החוק במהירות, בתוך ימים בודדים, לא תהיה עוד מערכת פיננסית, השווקים הפיננסיים נעלמים'. יש הקלטה של זה, ואפשר לשמוע את קריאות הבהלה של הנוכחים".

הכנ"ר, פרופ' דוד האן: "יש לאמץ בחקיקה שכישלון של חברות יתוקן באמצעות הסדרי חוב"

"האם יש במשק הישראלי חברות שהן גדולות מדי מכדי שנאפשר להן לקרוס? שאלה טובה", כך אומר פרופ' דוד האן, כנס הנכסים הרשמי, וחברו הטוב של עו"ד הרווי מילר. "התיק הגדול הראשון שבו נעשה הסדר חוב היה אפריקה ישראל, ולאחר מכן היו תיקים אחרים.

"היה אז בלבול ואפילו ציפייה מצד השווקים שבעניין החברות הגדולות הללו, הנחשבות מרכזיות לסקטור העסקי הישראלי, הממשלה תתערב ואיכשהו תחלץ אותן, באמצעות קרנות הון, משרד האוצר ועוד. אבל בשלב מסוים שר האוצר הקודם, יובל שטיייניץ, אמר בבירור: 'אנחנו לא מתכוונים לחלץ את הסקטור העסקי'.

"תודה לאל שלא היו משברים לבנקים או למוסדות פיננסיים. אני חושב שההצהרה הזו של שר האוצר שינתה את כל האקלים, כי כולם הבינו שזו המשימה של הנושים והחברות עצמן למצוא פתרון".

מאז, לדברי האן, המשק צעד צעד נוסף בתחום חדלות הפירעון, ההבנה שכאשר חברה נקלעת לקשיים, על כל הצדדים לפעול יחד כדי לפתור את הבעיות, מחוץ לאולם המשפט או בתוכו.

"אנחנו חשים שככל שהתיק גדול יותר, כך בתי המשפט חשים יותר את הצורך לעשות כל מה שניתן כדי לסייע לחברות הללו לשרוד ולא להגיע לפירוק, מה שיגרום לאיבוד ערך עצום עבור הנושים, מאחר שרבים מהנושים הם מוסדות פיננסיים המנהלים כסף בחיסכון ציבורי. אבל אני חושב שהיינו רוצים לאמץ בחקיקה של שיקום חברות, שכישלון של חברה ניתן לתקן באמצעות הסדרי חוב, גם כי זה שומר על ערך וגם כי זה חכם מבחינה כלכלית; ולא צריכים לעשות את זה רק בחברות הגדולות ביותר - צריך לעשות זאת גם בתחומי הנדל"ן, המלונאות, הטקסטיל וההיי-טק".

צרו איתנו קשר *5988