על חשבונכם: חגיגת הפנסיה התקציבית באוניברסיטאות

יותר מ-9,000 גמלאים ועובדים פעילים בשלושת המוסדות האקדמיים הבולטים בישראל מקבלים פנסיה תקציבית - כך עולה מנתונים שהעבירו אותם מוסדות לידי "גלובס" בעקבות דרישתו, בהתאם לחוק חופש המידע. שלושת המוסדות הם האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב והטכניון. באוניברסיטת חיפה יש מספר קטן של עובדים המקבלים פנסיה תקציבית ואילו באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת בן-גוריון לא מונהגת כלל פנסיה תקציבית.

בראש מקבלי הפנסיה התקציבית עומדת האוניברסיטה העברית שבירושלים, שחלק גדול מבוגרי הפקולטה לכלכלה שלה כיהנו בעבר ומכהנים בהווה בתפקידים בכירים בבנק ישראל ובמשרד האוצר. ייתכן שזו הסיבה לשתיקה של בכירי המערכת הכלכלית בנוגע לפצצת הפנסיה התקציבית וההשלכות המשמעותיות שלה על תקציב המדינה מדי שנה.

עד היום העדיף משרד האוצר להתמקד בפנסיה התקציבית של מערכת הביטחון, אבל כעת מתברר והולך, בעקבות חשיפות "גלובס", שבחלקים נרחבים בסקטור הממשלתי נהוגה פנסיה תקציבית וחלקם בעוגה אף גדול יותר מזה של מערכת הביטחון.

על פי הנתונים שנמסרו ל"גלובס", כ-3,400 גמלאי האוניברסיטה העברית (גם שארים, שנספרו פעמיים) מקבלים פנסיה תקציבית, וקרוב ל-1,300 עובדים פעילים יקבלו פנסיה כזאת עם פרישתם. מהתפלגות הפנסיה (ראו טבלאות) עולה כי 1,133 גמלאים מקבלים פנסיה הנעה בין 10,000 ל-20 אלף שקל ואילו 634 מקבלים גמלה חודשית של יותר מ-20 אלף שקל. מתוכם 221 גמלאים מקבלים בין 30 אלף שקל ל-40 אלף שקל ו-19 יותר מ-40 אלף שקל (מדובר על עלות כוללת של כ-8-10 מיליון שקל לכל פנסיונר).

בסך הכול, בשלושת המוסדות האקדמיים הגדולים, 1,327 גמלאים מקבלים גמלה חודשית של יותר מ-20 אלף שקל בחודש. מתוכם 416 מקבלים 30-40 אלף שקל בחודש ו-35 גמלאים מקבלים יותר מ-40 אלף שקל בחודש.

העלות התקציבית של הפנסיה התקציבית, המופיעה בדוחות הכספיים של ממשלת ישראל ועומדת השנה על כ-19 מיליארד שקל, אמנם אינה כוללת את האוניברסיטאות, החברות הממשלתיות, השלטון המקומי ובנק ישראל, אבל הפנסיות הללו ממומנות מתקציב המדינה באופן עקיף, באמצעות תקצוב המוסדות הללו. בפועל, אם כן, התמיכה של המדינה בפנסיה התקציבית, באופן ישיר או עקיף, היא הרבה יותר גדולה מהסכום שננקב בספרים של הממשלה ויגיע בשיאו לכ-26.2 מיליארד שקל ב-2032. סך הכול ההתחייבויות של המדינה לפנסיה תקציבית עומדות על כ-668 מיליארד שקל.

כך לדוגמה, עלות הפנסיה התקציבית באוניברסיטת ת"א הגיעה בשנת 2012 לבדה ליותר מ-200 מיליון שקל, דומה לעלות הפנסיה התקציבית השנתית בטכניון, ואילו באוניברסיטה העברית הגיעו תשלומי הפנסיה לכ-400-500 מיליון שקל באותה תקופה. כלומר, בסך הכל המימון העקיף של המדינה על פנסיה תקציבית בשלוש המוסדות עומד על קרוב למיליארד שקל. אגב, התקצוב הממשלתי הישיר לאוניברסיטה העברית עמד, לדוגמא, על כ-1.2 מיליארד שקל.

כפי שהסברנו שוב ושוב ב"גלובס", הפנסיה התקציבית של עובדי המדינה, מערכת הביטחון והגופים הנתמכים על ידי המדינה עברה מן העולם באופן סופי במהלך 2002. אז עברה המדינה לפנסיה צוברת, אבל מי שנכנס לשירות המדינה לפני 2002 זכה להגנה יוצאת דופן. בניגוד לפנסיה צוברת, העובדים אינם מפרישים דבר לחיסכון, והחיסכון הפנסיוני כל כולו נופל על המעביד, כלומר מדינת ישראל, ובפועל - משלם המסים הישראלי.

בעוד הפנסיה של עובד-חוסך "רגיל" מורכבת מממוצע השכר שלו לאורך שנים וכוללת כמובן גם דמי ניהול נדיבים למנהלי החיסכון הפנסיוני, הפנסיה של המיוחסים - אלה שזכו לפנסיה תקציבית (צבירה של 2% מהמשכורת לכל שנת עבודה) - נקבעת על בסיס השכר האחרון של העובד טרם פרישתו (בין אם הגיע לגיל פרישה רשמי ובין אם יצא לפרישה מוקדמת), ללא דמי ניהול כלל. האופן הזה של חישוב הפנסיה מסביר תופעה נפוצה מאוד במשרדים הממשלתיים ובמוסדות הנתמכים על ידי המדינה - הוספת דרגה או שתיים, המקפיצה את השכר לפני גיל הפרישה וכמובן מקפיצה בהתאם את הגמלה לקראת פרישת העובדים לפנסיה.

עובדי המגזר הציבורי שנכנסו אליו לפני שנת 2002, אלו שעבדו 35 שנה בשירות המדינה (לא כולל צבא, משטרה ויחידות מיוחדות שעובדיהם יכולים לצאת לפנסיה בגיל צעיר יותר), משיגים פנסיה השווה ל-70% מהשכר האחרון ("יחס התחלופה") בעוד שרוב השכירים במשק משיגים יחס תחלופה של 50% במקרה הטוב, ו-40% או 30% ואף פחות במקרים הנפוצים יותר.

יתר על כן, מקבלי הפנסיה התקציבית אינם תלויים כלל בעדכונים בפנסיה הצוברת המפחיתים את הגמלה החודשית בגלל התארכות תוחלת החיים. זה אולי נושא שנדחק לפינה וחשוב להסבירו: חישוב הגמלה החודשית בפנסיה צוברת מתבצע בעזרת לוחות תמותה המעריכים את מספר החודשים הצפויים לחייו של החוסך מהגיעו לגיל הפרישה (בעגה הפנסיונית מכנים זאת "מקדם המרה").

באופן גס, החיסכון שנצבר לאורך שנות העבודה מחולק למקדם ההמרה, ועל בסיס החישוב הזה משולמת הקצבה הפנסיונית החודשית. כמובן, ככל שתוחלת החיים הממוצעת עולה, כך גם מקדם ההמרה קופץ והקצבה החודשית, בהתאם, קטנה. מדובר בנתון משמעותי מאוד: אם בשנות ה-80'-90' מקדם ההמרה עמד על כ-140-150, היום עומד מקדם ההמרה על יותר מ-200-210, כך שהפנסיה החודשית של רוב החוסכים הולכת ומצטמצמת עם השנים (למעט בחלק מהפוליסות הישנות שקיבעו את מקדם ההמרה). הבעיה הזאת אינה קיימת כלל בפנסיה התקציבית כיוון שהגמלה החודשית מבוססת על השכר האחרון ואינה תלויה כלל במקדמי המרה, מה שממחיש עוד יותר את האפליה בין מעושרי הפנסיה התקציבית לשאר החוסכים בפנסיה.

 פנסיה תקציבית

 מקבלי פנסיה תקציבית באוניברסיטאות

 פנסיה תקציבית מדי שנה

 החבות האקטוארית