נקי אך ללא מסתורין: טעימה מהיין האיטלקי של מיקלה קיארלו

לפני לא מעט שנים, נסענו ענת זוגתי ואני לאיטליה. באחת מארוחות הצהריים הבלתי נשכחות שלנו - שכחתי מה אכלנו, רק את ההרגשה אני עדיין זוכר - שתינו יין שלא הכרנו. "אני מכירה את הריח הזה", אמרה ענת, שמעולם לא אמרה לא ליין טוב, ומצד שני, כמצוות אנשים ששותים באמת ונהנים מזה, אף פעם לא הכבירה עליו מילים. "זה הריח שהיה בחנות של סודרי במרכז א' באשדוד כשהייתי ילדה", פסקה.

"מי זה סודרי, ואיזו חנות הייתה לו?", אני שואל. "חנות לתיקון פנצ'רים באופניים". "'אה. אז תגידי פנצ'רמאכר...", נהמתי. "ואיך זה קשור ליין הזה?", תהיתי. "לא יודעת, אבל זה הריח שהיה שם. כמו הריח של היין הזה". חלפו לא מעט שנים עד שהבנתי לאיזה ריח היא מתכוונת. ריח של גומי שרוף. זפת. כשהבנתי, כבר לא נשארו יינות ברולו כאלה. כן, זה היה ברולו. היה לנו סטייל אפילו אז.

ברולו הוא, כידוע למי שמתעקש בכל זאת להכביר מילים, מלך היינות של איטליה. יש כאלה שיתעקשו לכלול באותה נשימה גם את הברברסקו אחיו (או אחותו, כמו שמתארים לפעמים את "נשיות" הברברסקו מול "גבריות" הברולו). ומדוע ההקדמה הארוכה? מפני שפיימונטה זו, מכורתם של הברולו ושל הברברסקו, וכמובן גם של הברברה ושל הדולצ'טו הפחות מיוחסים, נעלמה כנראה לעד ממפת היין. והכוונה לפיימונטה שהנפיקה יינות מסתוריים, חושניים באפלוליותם, שופעי ניחוחות יוצאי דופן כמו אותה זפת, ואיתה גם עור ואדמה ובשר ציד. לעומתם הפכו דווקא הברברה והדולצ'טו למפלצות תהילה עמוסות כוח ועץ, וגם זה חבל, לפחות לי.

הדברים נכונים גם לגבי טוסקנה ויינותיה המופלאים. בעצם מדובר בכל היינות האירופיים הקלאסיים. בעולם שבו שולט הטעם האמריקאי, מייצרים גם אחרוני האיטלקים (ושאר יצרני היין באירופה), או לפחות רובם המכריע, יינות הרבה יותר נגישים וברורים, קלים הרבה יותר, ידידותיים למשתמש, פירותיים, חנפניים לעתים, ובקיצור, קצת משעממים. לפחות אותי. יינות מאוד "מסודרים". נכונים. יחד עם הריחות המוזרים נעלם קצת גם הטרואר. מה שמתקבל יכול להיות הימור יותר בטוח; אבל ביין טוב, לפחות פעם זה היה ככה, ולפחות לטעמם של פלצני יין מהעולם הישן, האירופי, מה שאנחנו - טוב, אני - מחפשים, זה דווקא אותו מסתורין, אותם טעם וריח מפתיעים, שבסופם מחכה חוויה אחרת, בלתי נשכחת. כמו הברולו ההוא ששתינו בצלה של אותה גבעה.

וכך קורה שגם בפיימונטה, כמו בטוסקנה ובהרבה מחוזות איטלקיים קלאסיים אחרים, תפגשו עוד ועוד זנים צרפתיים, או בינלאומיים כפי שהם מכונים, כמו קברנה סוביניון, מרלו או שרדונה, מעורבבים יחד עם הזנים האיטלקיים המסורתיים או מככבים סולו בבקבוק, ולצדם מה שיותר חשוב, ועצוב, ייננות היוצרת מהם יינות שאינם לוקחים סיכון. לא ניכנס כאן להסבר ארוך על הטכניקה המובילה ליינות כאלה, חוץ מאשר אולי להזכיר את השימוש, הנלוז משהו, ביותר ויותר חביות עץ אלון צרפתי חדשות ופחות ופחות חביות משומשות ממקורות מרכז אירופיים חלופיים. זה רק אחד ההסברים, אבל נסתפק בו כרגע. לצד הדברים הללו, ישנה מגמה, מבורכת, של ייננים נועזים, לחפש גם זנים איטלקיים מקוריים אבל נידחים משהו, ולהחזיר דווקא אותם לקדמת הבמה. אלא שלפעמים גם את זה הם עושים באופן מאוד "רייטינגי" ותקשורתי, כזה שימצא חן בעיני האמריקאים ורוברט פרקר, נביאם עלי אדמות.

מיקלה קיארלו, היצרן המהולל שאיתו נתעסק בטעימה הפעם, אינו אשם, או חולה בכל המחלות האלה. אלא שגם הוא, כמו רבים מעמיתיו, מייצר כיום יינות הרבה יותר נקיים ומדויקים מאלה שיוצרו פעם בפיימונטה, וודאי נכונים יותר מבחינה טכנית. היעדר המסתורין האפלולי של יינות העבר של פיימונטה אינם נחלתו הבלעדית או אשמתו. אז אני מתנצל מראש.

טעימה

יינות של מיקלה קיארלו

Gavi La Marne 2012. יין לבן פיימונטזי קלאסי, המיוצר מענבי קורטזה. חומצי מאוד, וקטן גוף עד להדהים, מה שהופך אותו ליין יומיומי מצוין לשתייה בלתי מחייבת, ליד דג או סלט. אני מת על יינות הגאבי הצנועים, וגם על זה של קיארלו. בכלל, הלבנים היו לטעמי הכיף הגדול של הטעימה הזו. 99 שקלים

Roero Arneis. עוד יין לבן, הפעם מזן נשכח שקיארלו החזיר לחיים - הארנייס. היין מגיע מגבעות רוארו שבפייימונטה, ביתו של הזן האזוטרי הזה. התוצאה היא יין עשיר בניחוחות מנטה ומשמש וגם קצת עץ. 99 שקלים

Monferrato Rosso. בלנד סופר פיימונטזי, כפי שמכונים היינות שעושים שימוש לא מסורתי בזנים או בכמויות של זן מקומי (הכינוי תקף גם במחוזות אחרים, רק שם המחוז משתנה כמובן). במקרה שלפנינו שילוב של ענבי ברברה מסורתיים עם קברנה סוביניון ושיראז יוצר יין נעים מאוד לשתייה יומיומית מענגת ולא מחייבת, ועדיין בלי לאבד את האלגנטיות. 95 שקלים

Montald Albarossa. אפילו קיארלו עצמו מגדיר את היין הזה "פיימונטה חדשה". 100% ענבי אלברוסה, שהם בעצם היבריד שנוצר על-ידי פרופ' ג'יובני דל מאסו ב-1938, אבל נטעו באופן "מסחרי" רק בשנות ה-90 של המאה הקודמת, על-ידי קומץ מגדלים ויצרני יין. התוצאה היא כאמור יין מודרני מאוד, נקי, עשיר בטעמי פרי יער וחף מטעויות, רעות או טובות. מצד שני, הוא אינו מוותר לרגע על האלגנטיות האיטלקית המוכרת. 110 שקלים

Airone. עוד יין סופר פיימונטזי: שילוב של 40% ענבי ברברה, 40% נביולו (שני הזנים הקלאסיים של פיימונטה) יחד עם 10% קברנה סוביניון ו-10% מרלו. התוצאה כאמור נקייה ומודרנית מאוד, אלגנטית ועשירה, ושוב - קצת נקייה וידידותית מדי לטעמי הפרטי בלבד. 99 שקלים