האנשים שמנסים הכול, טועמים הכול - וחיים על הקצה

מהו החוט המקשר בין רופא בחדר מיון, קולומבוס מגלה הארצות, אלברט איינשטיין, אסטרונאוט וספורטאי אולימפי? כל האנשים הללו, אומר פרופ' מרווין צוקרמן, החוקר המוביל בעולם בתחום הפסיכולוגיה של הריגוש, זקוקים לריגושים על בסיס יומיומי. לא רק כתשוקה מכוננת בחיים, אלא כאמצעי קיום בסיסי, כמו מים ואוכל עבור אנשים 'רגילים'.

צוקרמן, 86, פסיכוביולוג וחוקר, היה זה שבודד ופיענח לראשונה את האישיות של מחפשי הריגושים, כפי שהוא מכנה אותם ביותר מ-200 מחקרים ו-9 ספרים. "מחפשי ריגושים הם אנשים שזקוקים לגיוון, לחדשנות, למורכבות ולגירויים אינטנסיביים בחייהם", הוא מסביר בראיון נדיר ל'ליידי גלובס'. "הם יחפשו הרפתקאות וחוויות חושיות חדשות, וישתעממו ויסבלו ממש מעבודות רוטיניות, ממערכת יחסים שגרתית. הם אוהבים חוויות שאנשים אחרים לא אוהבים, והם מוכנים לקחת סיכונים כדי להתנסות בחוויות משנות חיים. הם ייקחו סיכונים חוקיים, סיכונים חברתיים וסיכונים גופניים. אלו החומרים שמהם הם עשויים - גנטית, פיזית, ביולוגית ואישיותית".

- איך תאפיין אותם בחיי היומיום?

"הם יבחרו בעבודה אינטנסיבית, מלווה במתח גבוה ובגירויים, כמו מקצועות אכיפת חוק, כיבוי אש וחדר מיון. הם נהנים ממוזיקת רוק בווליום גבוה, מסרטי אימה, ממסעות למקומות אקזוטיים וממסיבות. חיפוש ריגושים יכול להתרחב גם לתחום הפיזי, ולכלול פעילות ספורטיבית לא רגילה, כמו צניחה חופשית, קפיצות בנג'י, מרוצי מכוניות וטיפוס הרים. לעתים אותם סיכונים דווקא ישמשו כחומר בעירה לריגוש".

כמו הרבה תגליות חשובות אחרות, צוקרמן עלה על העניין לגמרי במקרה. בשנות ה-60 המוקדמות צוקרמן, אז פסיכולוג קליני וחוקר צעיר, ביקש לבדוק מה קורה לאנשים שנבצר מהם כל גירוי שהוא. הנסיינים התבקשו לשכב על מזרון אוויר פשוט בחדר חשוך, ללא ניע. החדר היה אטום לרעש, והמונוטוניות הופרה רק בהפסקות אוכל ושירותים.

"אי אפשר היה שלא לשים לב שמשתתפי הניסוי הזה היו בעיקר בחורים צעירים, בעלי שיער ארוך וז'קט אופנוענים. נשמות חופשיות שכאלה. לא הבנתי מה להם ולניסוי המשעמם הזה. הסתבר לי שהם הגיעו אחרי שקראו בעיתון שהיו כאלה שחוו הזיות בחדר הסטרילי. כלומר, הם הגיעו מתוך רצון לחוות הזיות או חוויה חושית אחרת. כשדיברתי איתם, גיליתי שרבים מהם התנדבו גם למחקרי סמים הזייתיים וניסויי היפנוזה".

בשלב הבא צוקרמן הכניס אנשים לחדר חשוך ללא גירויים, ובדק מי יוצא מגדרו בהיעדר גירויים, עד כדי תחושת אי נעימות וסבל, ומי נינוח בתוך החוויה. "שאלתי את עצמי האם מדובר בתכונה אישיותית שגורמת לאנשים מסוימים להזדקק ליותר גירויים מגוונים ואינטנסיביים, לעומת אנשים שלא זקוקים לכך או שזקוקים במידה מועטה". מכאן פיתח צוקרמן את סקאלת מחפשי הריגושים, המבוססת על מבחן אישיות של 40 שאלות. הוא כבר לא הופתע לגלות שאותם נסיינים היפים, בעלי השיער הארוך, נמצאו זקוקים לסף ריגוש גבוה.

צוקרמן מחבב את אותם מחפשי הריגושים. "גם אני כזה, זו תכונה שמאפיינת מדענים", הוא מתגאה. "כשהתכונה הזו באה במינון גבוה היא עלולה להביא למוות מוקדם, אבל במידה הנכונה היא מאפשרת התקדמות, חתירה קדימה. היא לא נותנת לך לקפוא על שמריך".

לאורך שנות המחקר שלו מצא צוקרמן שחיפוש ריגושים שולח זרועות לכל אספקט בחיינו. "זה משפיע על רמת הסיפוק מקשרים חברתיים, מקשר הנישואים, מהבחירה בעיסוק בספורט מסוכן, העדפות מוזיקליות, העדפות מזון (לטעום מכל דבר), הטעם באמנות ותרבות, בחירת העבודה והסיפוק ממנה, הומור, יצירתיות ותפיסות חברתיות.

"בתחום המסעות והטיולים, למשל, מחפשי הריגושים יעקמו את האף אם יציעו להם טיול לאירופה הקלאסית, אלא אם מדובר בטראק על הר בשוויץ. הם יחפשו הרפתקאות, חבלי ארץ לא מוכרים, מדינת עולם שלישי תסעיר אותם. מחפש ריגוש לא יגיד לעצמו 'החיסונים, המים המזוהמים, אני לא אסתדר', הוא ייסע עם תחושה פנימית שהוא מסוגל. הוא מחפש דברים שיובילו לתחושה חזקה, אולי גם קצת מאיימת. לא כי הוא אימפולסיבי, אלא כי הוא יודע שהוא יכול. אם עכשיו נפרסם שדרושים מתנדבים למחקר שמבקש לשלוח אנשים למאדים, אלו בדיוק יהיו המתנדבים".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר בסטימצקי