מה גורם לאנשים לחפש ריגושים ולהימשך לסכנות?

יש אנשים שיתעוררו לחיים אם יציעו להם להצטרף לראפטינג במפלי האיגואסו בברזיל, ומיד יבררו כמה עולה כרטיס טיסה והיכן מומלץ להתאכסן. אחרים יתלהבו מכל אירוע המוקדש למדע בדיוני, אך יברחו הרחק אם יציעו להם לעלות בחינם על כל המתקנים בלונה פארק. השאלה מדוע אנשים מסוימים זקוקים לרמות ריגוש גבוהות, בעוד שאחרים מסתפקים בהרבה פחות, מעסיקה חוקרים רבים.

מחקרים גנטיים מראים כי גברים זקוקים לריגושים יותר מנשים, וייתכן כי הדבר נעוץ עוד באדם הקדמון - הציידים הטובים ביותר היו אלו שחיפשו את הריגוש, והם גם אלה ששרדו יותר שנים. היום הם פונים לספורט אקסטרים כמו צניחה חופשית וראפטינג, לנהיגה במהירות גבוהה בכבישים מסוכנים, או למקצועות שמאפשרים להם להגיע לאזורי סכנה.

במחקר שנעשה באוניברסיטת סנט אנדרוז שבבריטניה, מצאה ד"ר קייט קרוס הבדלים משמעותיים בין המינים, שלדבריה נובעים משתי סיבות עיקריות, הקשורות זו בזו: תהליכים ביולוגיים, כמו השפעת ההורמונים על ההתנהגות, וגורמים חברתיים כמו סטריאוטיפים. לדבריה, "מכיוון שלנשים ולגברים היו תפקידים מסורתיים, הציפייה החברתית היא שימשיכו להתנהג בהתאם לזה, מה שהופך את הרצון 'למרוד' בתפקיד המגדרי למסובך. אם ניקח פעילויות כמו גלישה או צניחה חופשית שנחשבות היום פחות 'גבריות' מבעבר, נראה שנשים עושות אותן יותר, וכאן ההבדלים בין המינים היטשטשו. עם זאת, יש מאפיינים שנשארו - למשל, גברים משתעממים מהר יותר, והם מעדיפים מסיבות אלכוהול כבילוי".

מחקר אחר בדק את הקשר שבין חיפוש ריגושים לרמת הטסטוסטרון והקורטיזול. החוקרים באוניברסיטת פלורידה בדקו 140 גברים ונשים, בהתבסס על סקאלת הריגושים של פרופ' מרווין צוקרמן (ראו ראיון בעמ' 24). הם מצאו כי גברים נוטים לחפש ריגושים יותר מנשים, בשלוש מתוך ארבע הקטגוריות הראשיות בסקאלה: ריגוש והרפתקאות, התנסות בדברים חדשים ורגישות לשעמום (הקטגוריה הרביעית היא חוסר עכבות).

אצל גברים נמצא קשר בין רמה גבוהה של צורך בריגוש לרמה נמוכה של קורטיזול. מדובר בהורמון שמייצרות בלוטות יותרת הכליה, והוא מכונה "הורמון המתח", כיוון שהוא מכין את הגוף והמוח לתגובה של "הילחם או התעלם". החוקרים מסבירים כי אצל גברים שחוו רמות גבוהות של ריגושים סף הפחד ירד, ולכן אין להם 'צורך פיזי' בקורטיזול. אצל שני המינים לא מצאו החוקרים קשר בין חיפוש אחר ריגושים לרמת הטסטוסטרון.

לב רגיש לריגושים

ג'וזפין האריס הייתה רגילה לארח סלבריטאים ב-30 שנות קיומו של הדיינר שלה באוהיו. אבל כשנשיא ארה"ב, ברק אובמה, הגיע למסעדה שלה ללא התראה מראש, ג'וזפין בת ה-70 התרגשה מאוד. אובמה היה האדם הנערץ עליה, הלב שלה גאה, וההתרגשות הציפה אותה - עד כדי כך שתוך שעות אחדות היא מתה.

השאלה האם ריגושים משפיעים באופן שונה על תפקודי הלב והמוח של גברים ונשים העסיקה את החוקרים באוניברסיטת LMU במינכן. הם מצאו כי רמות גבוהות מדי של ריגוש אכן משפיעות לרעה, ובמקרים קיצוניים אף עלולות להוביל למוות. החוקרים עקבו אחרי כ-4,300 אוהדים ואוהדות של נבחרת גרמניה במונדיאל במשך שבעה משחקים שהתקיימו במהלך כחודש, והשוו את הנתונים לארבעה מעקבים דומים שערכו קודם לכן.

הממצאים העידו על אחוז גבוה של אירועי לב וכלי דם אקוטיים - בימים שבהם נבחרת גרמניה שיחקה נרשמו אירועים אלה פי 2.66 מאשר בימים רגילים, ובהתייחס לגברים בלבד, מדובר בפי 3.26. בימים של משחקים, אנשים עם בעיות בעורקי הלב היוו 47% מבין הלוקים באירועי לב, לעומת 29% בימים רגילים - וזה בדרך כלל קרה בשעתיים הראשונות מתחילת המשחק (כלומר, במהלך המשחק עצמו). מסקנת החוקרים הייתה שמשחקי כדורגל 'חשובים' מכפילים את הסיכוי לאירועי לב וכלי דם אקוטיים.

לשפר ביצועים

הסיבה לכך שאנשים מסוימים זקוקים לרמות גבוהות מאוד של ריגושים, נובעת מהעובדה שבמוחם משתחררות רמות נמוכות מדי של דופמין - כך עולה מהמחקרים של הפסיכולוג פרופ' מייקל בארדו מאוניברסיטת קונטיקט. למעשה, יש להם כמויות נמוכות של האנזים המשחרר את הדופמין, והדרך שלהם להתמודד היא להגביר פעילות.

אנשים כאלה רושמים ביצועי שיא דווקא בעת התרגשות גבוהה, ולכן הניסיון להרגיע אותם או להכניס אותם לתוך מסגרת על מנת להפוך אותם ליעילים יותר, הוא טעות. מחקר חדש שפורסם לאחרונה מוכיח כי לעתים הביטוי הנפוץ 'קודם כל תירגע' הוא חסר תועלת, ואף מזיק. כאשר אדם נמצא בלחץ, ריגוש והתרגשות יעזרו לו הרבה יותר מאשר כל ניסיון להירגע, והם גם ישפרו את הביצועים שלו.

החוקרת ד"ר אליסון ווד ברוקס מבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד מצאה שהסיבה לכך היא שחרדה והתרגשות נעות על אותו רצף: הראשונה היא רגש שלילי עם רמת עוררות גבוהה, והשנייה היא רגש חיובי עם רמת עוררות גבוהה. במחקר, שפורסם לאחרונה, היא מצאה שאפילו אם אדם רק אומר בקול רם "אני מתרגש" ועדיין לא חש זאת (מה שמכונה גילויי רגש לא אותנטיים), יש בכך כדי להגביר את הריגוש.

המחקר התפרש על פני שלושה ניסויים. בניסוי הראשון השתתפו 140 נשים וגברים שהתבקשו לנאום נאום קצר שיצולם ויוקלט בווידיאו. לפני הנאום חלקם התבקשו לומר מספר פעמים את צמד המילים "אני מתרגש" ואחרים התבקשו לומר "אני רגוע". לאחר הנאומים התברר כי אלה שהתרכזו בהתרגשות נתפסו לא רק כמשכנעים יותר, אלא אף כרגועים יותר.

בניסוי השני, 188 נשים וגברים התבקשו לענות על בעיות מתמטיות מסובכות. לפני המשימה כמה מהם קראו את המסר "נסה להתרגש", ואילו האחרים קראו את המסר "נסה להישאר רגוע". קבוצת הבקרה לא קיבלה שום מסר לקריאה. הציונים של חברי הקבוצה הראשונה היו גבוהים יותר ב-8 נקודות בממוצע בהשוואה לאחרים.

בניסוי האחרון התבקשו 113 נשים וגברים לשיר קריוקי - פעילות שבה אדם עלול לבזות את עצמו בזיופים - וגם הפעם התקבלה תוצאה דומה. "עצם אמירת הדברים מאפשר לאנשים לשנות את הפרשנות שלהם לתחושות הבטן ואת התגובות הפיזיולוגיות שלהם מחרדה ואימה להתרגשות", מסבירה ווד ברוקס. בדומה לאנשים המתאפיינים במצב רוח חיובי, שנוטים לפרש אירועים כהזדמנויות, מי שנמצא ברמת ריגוש גבוהה מתרכז בתוצאות החיוביות שאליהן הוא יכול להגיע - גם כשהוא נמצא בסיטואציה קשה ובעייתית.

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר בסטימצקי