הישראלים שמלמדים חקלאים בהודו להציל את עצמם מרעב

הדרך היורדת לדאפולי רצופה בכוונות טובות. הטויוטה אינובה, ברירת המחדל של זרים המפלסים דרכים בין עירוניות בהודו, מסיעה את הקונסול הכללי הטרי של ישראל במומבאיי, יונתן מילר, ואת אורי רובינשטיין, הנספח החקלאי היוצא בשגרירות ישראל בדלהי. קצת יותר משבוע נשאר לרובינשטיין לפני שיארוז את מזוודותיו ויחזור הביתה. עכשיו, דצמבר 2013, הוא עושה את דרכו אל קמפוס האוניברסיטה החקלאית של דאפולי. זו המדינה השנייה בגודלה בהודו, 112 מיליון בני אדם, גדולה כמקסיקו.

הדרך אל דאפולי מגלה שכיות חמדה של אזורי כפר הודיים, שדוגמתן אינה מזדמנת לעתים קרובות בצפון הצפוף והקודר. ירוק ואדום (של תותים) וצהוב (של חרדל), אוויר צלול ושולי דרכים נקיות. הדרך לדאפולי מבטיחה טובות. לאוניברסיטה החקלאית יש שישה קמפוסים, והיא מועידה את הסטודנטים שלה להיות מחוללי המהפכה החקלאית הבאה. הראשונה הצליחה להפוך את הודו מנזקקת הסעד הגדולה ביותר של הקהילה הבין לאומית ליצואנית נטו של דגנים ושל אורז, של בצלים ושל שום. הישג מדהים כשלעצמו. המהפכה השנייה תצטרך להתאים את תפוקת המזון לצרכיה של ארץ, שבה יחיו מיליארד וחצי בני אדם באמצע המאה.

בדאפולי, הקבוצה הישראלית הקטנה מוזמנת ללגום תה הודי מתובל, שהמקומיים קוראים מאסאלה צ'איי. "עשינו את זה, אורי", מבשר דיקן הקולג', ד"ר פראג הלדאנקאר, "הניסוי הראשון הצליח". הניסוי היה כמעט מביך בפשטותו. בעידן של טכנולוגיה עילית ושל הנדסה גנטית, ישראל השיאה למגדלי המנגו של מדינת מהרשטרה עצה אלמנטרית: גיזמו את עציכם. זה בשום פנים לא היה מובן מאליו.

רגלינו עומדות ב"חגורת המנגו" של הודו. איכרים אביונים חיים בצל עציהם, לפעמים לא יותר מתריסר עצים לחלקה. הם נוטים לפתח יחסים מיוחסים עם העץ. שורשיו מגיעים עד ימי סבא או סבא-רבא. העץ גדל, מתרחב, עד שהוא מטיל צל רחב על סביבותיו. הוא מייצג המשכיות ושייכות. שום איכר, המכבד את אבותיו ואת אמותיו, לא ייגע בו לרעה. אבל חוץ מן הצל ומן הקשר הבין-דורי, עץ המנגו המגודל מתקשה לעמוד במשימתו העיקרית: לתת פרי.

באזור קונקאן של מדינת מהרשטרה, עצי המנגו מכסים 1.8 מיליון דונם (לשם השוואה, בישראל יש 15 אלף דונם). זה המנגו שההודים קוראים "אלפונסו", שם דבר בשוקי מומבאיי ודלהי, אזרח כבוד בתיבותיו של כל "סבזי-וואלה" או ירקן. משימתה של מהפכת החקלאות הבאה היא להגדיל פי חמישה או שישה את תנובת העצים האלה. אבל לגזום? להפחית את קומתו של עץ ענק לממדי שיח? איזה עלבון הוא לאיכר ולרוחות אבותיו.

"זה מצריך שינוי תרבותי", מסביר הדיקן, "טרנספורמציה של ממש".

"אני מבין", אומר הקונסול מילר, "פירושו להגיד לחקלאי, 'מה שאתה עשית, מה שאביך עשה לפניך, מה שסבך עשה לפניו, כל זה היה טעות'. קשה מאוד לקבל דבר כזה".

אורי רובינשטיין מסביר בדימוי קצת מחוספס. "זה כמו להגיד לבן אדם, אתה בן 30? חתוך את עצמך, ותהיה כמו בן 15. מי יהיה מוכן לקבל עליו את הסיכון?".

הפתרון היה דו-שלבי, אבל פשוט: תחילה, במעבדה; אחר כך, עץ אחד ויחיד במטע. מכאן ואילך, אם הניסוי יצליח, יצמחו לו כנפיים על-פני כל המחוז. הוא ישנה הרגלים ודפוסי עבודה. חקלאים לא יוכלו עוד להסתפק בקטיפת הפרי לעת הבשלתו. הם יצטרכו למלא תפקיד פעיל לכל אורך השנה.

השותפה הגדולה השנייה

הרחק מאורות הזרקורים, סייעני החוץ של ישראל טוו בשנים האחרונות רשת של "מרכזי מצוינות" באזורים כפריים נידחים של הודו, ממדינת פנג'אב בצפון עד טאמיל-נאדו בירכתי דרום. הם כמובן טיפות בים ההודי, אבל כל אימת שהם קמים ופועלים, שמם הולך לפניהם.

במדינה הדתית ביותר בהודו, שמקדשיה המפוארים הם בבת עינה, ראש הממשלה הזקן וירא-השמיים השווה את מרכזי המצוינות עם מקדש הזהב המפורסם של אמריצאר, לבה של האמונה הסיקית. המרכזים הישראליים, הוא אמר, הם "מקדשיה של מהפכה חקלאית שנייה, הנחוצה כדי לחלץ אותנו ממשבר החקלאות".

כרגיל, לא רק בהודו, ישראל מצטיירת, בטובתה או שלא בטובתה, כגדולה לאין שיעור מגודלה הממשי. ההגזמות אינן נוגעות רק לאוכלוסייה, אלא גם לכוח ולהשפעה, ליכולת טכנית ולאמצעי מימון. במרוצת השנים, ישראל עשתה שימוש מעשי ברושם הזה, בכל רחבי העולם. הפיתוי מובן בהחלט, אם כי לפעמים הוא משרת רק אינטרסים לטווח קצר. באפריקה, בשעתה, ישראל שילמה מחיר ניכר על הרושם הכוזב שהיא תוכל למלא את מקומן של המעצמות הקולוניאליות.

קשה לדעת מה יקרה בהודו. לישראל יש משקל עצום, חסר כל יחס לגודלה, בענייני צבא וביטחון. מרכזי מצוינות בחקלאות בהכרח מחווירים, כאשר הודו חותמת על הסכם מקיף לשיתוף פעולה עם ישראל במלחמה נגד הטרור (הסכם כזה נחתם בדלהי ביום חמישי שעבר). בהודו יש הרבה יותר - הרבה, הרבה יותר - אנשי צבא ישראלים ונציגים של התעשייה הביטחונית מאשר יועצי חקלאות.

זה עניין בלתי נמנע. השותפות האסטרטגית בין ישראל להודו היא ממשית, עמוקה וחשובה במידה שקשה להפריז בה. מערכת היחסים עם הודו שנייה בחשיבותה רק למערכת היחסים עם ארצות הברית. שגרירות ישראל בהודו היא הגדולה ביותר מזרחה מירושלים ודרומה מאילת.

ההודים לא היו צריכים ללמוד את רזי החקלאות. הם היו זקוקים לעזרה טכנולוגית ולחוכמת הניסיון של הישראלים, אבל ניסיונם שלהם היה עצום, ועמד להם אוסף של אנשי מדע חרוצים וחריפים. לא פעם הם הדהימו את הישראלים בתבונתם המעשית.

איך זה שישראלים והודים מסתדרים כל-כך טוב? שואל רובינשטיין. "אנחנו ארץ של startup (מיזמים), והם ארץ של long-run (מירוץ ארוך). אנחנו יזמים פורצי גבולות. אין לנו סבלנות לסדר ולתהליכים. אני עושה מדיטציה עם עין אחת פקוחה. להודים, לעומת זאת, יש סבלנות ויכולת לבנות תהליכים ולבסס פריצות דרך. לא לחינם מייקרוסופט מינתה הודי לעמוד בראשה".

*** הכתבה המלאה - במגזין G