"אם מישהו רוצה להיות מאוד עשיר, אז לא בראיית חשבון"

אחרי 40 שנה בפירמת PwC-קסלמן, מהן 24 שנה כמנכ"ל, רו"ח אבי ברגר פורש השנה ■ הילד שגדל בשכונת מצוקה והתנדב במד"א חלם להיות רופא אבל כחייל החל ללמוד ראיית-חשבון והתאהב

הבית

בימים כתיקנם הרחוב הקטן והפסטורלי בסביון הוא מהשקטים ביישוב היוקרתי. העצים נוסכים נופך כפרי-שליו על הווילות עצומות-הממדים המעטרות את הרחוב, וציוץ ציפורים חודר אל בין החומות המסתירות אותן. אך היום משתלטים על הרחוב צלילים אחרים - קולות בנייה רמים של טירה חדשה, קידוחים והלמות פטישים מפירים את השלווה עד קצה הרחוב, שם ממוקמת הווילה של דבורה ואבי ברגר. אני חוצה את רחבת הכניסה, עוברת דרך עץ זית ענק עתיק, וכשבעל-הבית פותח את דלת הכניסה העצומה, אני נכנסת לעולם אחר: הכול שקט, שלו, נקי ומצוחצח.

את פני מקדם סלון רחב-ידיים, אשר מחלונותיו הגדולים נשקפים בריכת-השחייה, החצר והגינה המוריקה. לימיני מדרגות לולייניות גדולות המסתלסלות באלגנטיות לקומה העליונה, ומשמאלי חדר העבודה של בעל-הבית, רואה-חשבון מהמובילים בארץ. חפצי אמנות, כדים, שולחן עץ ענק, ספות המותאמות לחללים השונים בבית, וגם פינת צעצועים לנכדים מקשטים את הווילה. הכול יפה ומדויק, אבל החדר האהוב על בעל-הבית - חדר-הכושר שלו - חבוי בקומת המרתף. הוא פשוט למראה - כולל הליכון, מולטיטריינר, מכשיר סקי וטלוויזיה שמכוונת תמיד על ערוץ Vh1, ומכונה על-ידו "האינקוויזיציה". שם, ארבע פעמים בשבוע, כשהמוזיקה רועמת בחלל, הוא שוכח את עצמו, את עבודתו, ואת האחריות הכבדה המונחת על כתפיו של ניהול משרד רואי-החשבון מהגדולים בארץ.

ביוגרפיה מקוצרת

"נולדתי וגדלתי בראשל"צ, קרוב לשיכון המזרח, למשפחה ממעמד הפועלים הנמוך. הוריי היו ניצולי שואה, שבאו לארץ והתחילו מכלום. אבי היה אזרח עובד צה"ל, אחר-כך עבד בעיריית ראשל"צ, ובהמשך יצא לעסקים עם בן משפחה. אמי הייתה עקרת-בית כל חייה. בזמן אמיתי אתה לא מבין שאתה חי בסוג של מצוקה, רק בדיעבד אתה מבין שלא היה לך. ולא היה לנו כלום.

"לא גדלתי בחרפת רעב, אבל היה חוסר. חיינו בצורה מאוד בסיסית, אבל לכולם לא היה והיו מקרים עוד יותר קשים. בכל זאת, היה לי אבא שעבד ופרנס, ולא לכולם סביבי היה. הייתי ילד סנדוויץ' - הייתה לי אחות יותר גדולה, שנפטרה לפני מספר שנים, ויש לי אחות יותר צעירה, תיבדל לחיים ארוכים.

"שיכון המזרח היה כמו ג'סי כהן בחולון. שכונה מחשלת. החיים שם היו חיים של מלחמת קיום, עד כדי מלחמה פיזית, שאתה צריך להגן על עצמך מפני בריונים. הייתי צריך לרכוש לעצמי מעמד והכרה בקרב האנשים בשכונה, שחלק מהחוקים אצלם זה לא רק ההישגים בלימודים. היינו צריכים להשתייך לקבוצה הנכונה, לא לעצבן אף אחד, ולא להפוך להיות אובייקט או חנון יוצא מן הכלל. אני לא נחשבתי לחנון. הייתי חזק וגם ספורטאי וממנהיגי הכיתה, אז לא הייתה לי בעיה.

"בלימודים, הייתי תלמיד טוב בכל הדברים הריאליים, במתמטיקה; אבל בכל מה שדרש התעמקות עיונית הייתי פחות טוב. המורים תמיד אמרו עליי שהפוטנציאל עצום, אבל אני לא מנצל אותו.

"מגיל צעיר אהבתי מוזיקה מכל הסוגים, והיו לי חלומות גדולים להיות טייס. אבל בגיל 6 חליתי בפוליו, בצורה מאוד קלה, ובכל זאת החלום ללכת לקורס טיס נגוז. לגבי המוזיקה, הייתי שמח ללמוד לנגן, אבל לא יכלו לממן לי. מי שמע אז על דבר כזה חוגים או כלי-נגינה. אני זוכר תמיד באופן טראומטי שלקח שנים עד שקיבלתי אופניים, בערך בבר-מצווה. גרנו בבתי סוכנות קטנים בשכונה. אחיותיי ואני ישנו באותו חדר, היה חדר להורים והיה חדרון קטן שהייתי יושב בו בפינה עם טרנזיסטור ושומע מוזיקה".

עבודות מזדמנות

"כיוון שלא היה כסף בבית, בגיל מאוד צעיר יצאתי לעבוד בכל מיני עבודות - עבדתי עם פועלי כבישים בסלילת כבישים, ביקב של ראשון לציון, ובתיכון, עבדתי שנים בלילה בהעמסת המשאית של תנובה. כל לילה הייתי נוסע עם המשאית של תנובה בתור סבל, מעמיס אותה בארגזים של חלב, ולוקח כמה בקבוקים.

"העניינים התחילו להשתפר מבחינה כלכלית כאשר שרתי בצבא ולמדתי במקביל. כסטודנט קיבלתי משכורת צבאית בקבע וגם עבדתי עם דוד שלי שהגיע מאורוגוואי ופתח פה עסק של שמן. אז כבר הייתה לי רווחה כלכלית, היה לי אוטו, הייתי עשיר במונחים של הילדות שלי".

מרפואה לראיית-חשבון

"החלום שלי בתיכון היה לפתח קריירה צבאית. זאת הדרך שבה ילדים ממקומות כמו שגדלתי בהם רוצים להגשים את עצמם. במקביל, חשבתי ללמוד רפואה כשאשתחרר. כנער התנדבתי במכבי-אש ובמגן-דוד, והתאים לי הטיפול בפצועים, עד שבשלב מסוים אמרתי 'אני הולך ללמוד רפואה'.

"התגייסתי לצבא, ושרתי במגדל-פיקוח במשך שש שנים, מ-70' עד 76'. יום אחד במהלך חופשה מהצבא פגשתי חבר מהתיכון, שאמר לי 'תשמע, יש לי פה טפסים לאוניברסיטה ללימודי ראיית-חשבון; אבל לא מתקבלים לדבר הזה, זה דבר מטורף, הם דורשים ציונים גבוהים ופסיכומטרי מטורף, לא מתקבלים'. אז, באוניברסיטת ת"א היו 800 מועמדים על 100 מקומות בערך. הוא אמר לי, שהוא כבר שילם כמה לירות על הטפסים, אבל החליט שהוא לא הולך, ושאל אם אני רוצה לנסות כי 'אני מניח שתתקבל'.

"לא ידעתי מה זה ראיית-חשבון, לא ראיתי מימי רואה-חשבון, אבל הרגשתי שזה אתגר, אז הגשתי את הטפסים. אחרי זמן קצר קיבלתי הודעה שהתקבלתי ללימודי ראיית-חשבון באונ' ת"א. כך התחלתי ללמוד בצבא, לגמרי במקרה, אבל התברר שזה הייעוד שלי. מרוב שאהבתי את הלימודים, הפכתי לתלמיד למופת, סטודנט רציני ושקדן, כל מה שלא היה לי בבית-ספר יסודי.

"כשסיימתי את הלימודים התחלתי מיד לעבוד במשרד קסלמן. אבא של דבורה אשתי, שעבד בקסלמן בעברו הרחוק, אמר לי שזה מקום רציני. כבר לפני 40 שנה המשרד העסיק 80-90 איש, כשבמשרדים אחרים היו 10-20 איש. הוא הוקם ב-1924, וכבר היה מוסד. התקבלתי, והתחלתי לעבוד בקסלמן בתור החייל הכי זוטר שיש. אחרי 9 שנים מוניתי לשותף במשרד, דבר שהיה מאוד-מאוד חריג במשרד; וארבע שנים מאוחר יותר מוניתי למנהל המשרד.

"בתחילת הקריירה התעסקתי בהרבה הנפקות. ההנפקות הראשונות בבורסה בארה"ב. הטיסות הראשונות שלי, הילד מהפרובינציה משיכון המזרח, היו במסגרת העבודה בקסלמן. טסתי עם ארתור לאו המנוח לניו-יורק, ושם חיכו לנו מוניות. בפעם ראשונה שהגעתי לעיר הגדולה התרגשתי. הוא לימד אותי לאכול ביצה עלומה ולקרוא 'ניו-יורק טיימס'. הייתי די פרימיטיבי.

"הצטרפתי לפירמה כעובד זוטר בנובמבר 76', ופרשתי כיו"ר הפירמה בסוף השנה, 38 שנים אחרי".

דבורה, רעייתי

"התחתנתי עם אשתי דבורה כשהייתי בצבא. היכרנו בתיכון, בגיל 17. היא הייתה חברה של חבר שלי, הם לא כל-כך הסתדרו, ויום אחד הוא בא אליי וביקש ממני לנסות לשכנע אותה להיות איתו. שאלתי אותו 'מה אתה רוצה ממני? אני בביזנס של לשכנע?' אבל הוא אמר שאני מקובל, ואם אדבר איתה אולי זה יעזור. הוא לחץ ולחץ עד שהתחלתי להיפגש איתה כדי לדבר על לבה, בשבילו; אבל אחרי שלוש פגישות, אמרתי לו 'תשמע, אני רוצה שתדע שזה הולך לכיוון בלתי צפוי. אני מחבב אותה והיא אותי. מתחיל להיות בינינו קשר'. הוא פרגן לנו והחודש חגגנו 40 שנות נישואים".

חוק עידוד השקעות הון

"עצם הדיון וההתעסקות בשאלה אם צריך להפחית הטבות בחוק עידוד השקעות הון, או לשנות אותן, זה לגמרי לגיטימי ונכון. זה שיש לנו נטייה לקיים שיח מתלהם וקיצוני, שיש בו סכנה שהוא לעולם ישפוך את התינוק עם המים, זה חלק מהתכונות שלנו בתור ישראלים. אנחנו לא מסוגלים לקיים דיון, אלא אם הוא מוצג בצורה קיצונית ומתלהמת. מעבר לזה, כמדינה צעירה, אין לנו את ממד הזמן ואת ממד הסבלנות. החוק לעידוד השקעות הון, שגרם לכל הרעש, נחקק בזמנים שונים כשהצרכים של המדינה היו שונים, ואנשים הגדירו בצורה ברורה לגמרי אז, 'אין לנו תקציבים להעניק מענקי השקעות, אז ניתן לחברות פטור ממס, שזה לא משהו שמישהו מתקצב אותו'.

"כעת, צריכים להתאים את החוק לצרכים של מדינת ישראל היום, ומול מה שמקובל בעולם. אבל המדינה חייבת להיות תחרותית ביחס לעולם, ואם מישהו רוצה להיות פה רק צודק, אז הוא יישאר צודק, ולא חכם. הוא לא יקים פה עסקים והמדינה תפסיד הרבה מאוד כסף, וכך גם הציבור שצועק שצריך להפסיק את ההטבות, יפסיד.

"מעבר לכך, בדיון המתלהם הזה אנחנו גורמים נזק תדמיתי קשה למדינה. החיים מתנהלים על-סמך דימויים. בדרך שבה אנחנו מנהלים את הדבר, עלול להיווצר דימוי של מדינה שהיא אנטי-עסקים, שטמונה בו סכנה גדולה מאוד, כי אנשי עסקים הם מאוד רגישים לעניינים האלה.

"זה כמו שאומרים שישראל חסומה בגלל ביורוקרטיה ורגולציה וחוקים מסובכים, וזה הרושם שמתקבל אצל אנשי עסקים, אבל זה מוגזם לגמרי. מישהו ראה פעם את פקודת המס האמריקנית? היא בעובי מטורף. אנחנו נכנסים לסכנה של דימוי שהוא הרסני.

"בכל הקשקשת הזאת, עם כל הדיבורים וההתלהמות, וזה שפוליטיקאים מבינים שיש הרבה יותר מעמד ביניים ממעמד עסקי, אז כדאי להיכנס בגורמים העסקיים כי זה יעזור להם בבחירות, אנחנו משחקים באש. יכול להיות שהתוצאה של הדיונים בחוק תהיה שהחוק יהיה מאוזן וטוב לעסקים ולכולם, אבל בפועל מה שיצא החוצה זה דימוי שאנחנו רעים לעסקים".

סוד הצלחה

"הגעתי לכל מה שהגעתי בחיי בעבודה קשה. אין פה סודות. כילד, לא היה לנו כסף בבית ועבדתי בעבודות מזדמנות בשביל דמי-כיס. כסטודנט, מצבי היה סביר וגם כשהתחלתי לעבוד במשרד המשכורת שלי לא הייתה גבוהה. עם ההתקדמות במשרד קסלמן, כשאתה מגיע לרמה של מנהל, אתה מתחיל לנשום. זה עוד לא ביטחון כלכלי, ולא רווחה, אבל אתה יכול לקחת משכנתא ולקנות דירה בראשון לציון. וזה מה שקנינו בתחילת דרכנו. התחלנו בדירה שכורה, ואחר-כך עברנו את המסלול של כמה דירות בראשון לפני שהגענו לווילה בסביון.

"המטרה צריכה להתמיד ולהצליח במה שאתה עושה. הדברים האחרים, הכסף, הבית היפה והחפצים, הם פועל יוצא של העבודה שלך. אני לא חשבתי במונחים של 'אני רוצה להיות עשיר'. אף פעם לא חלמתי על עצמי כבן-אדם עשיר. התפיסה היסודית הייתה, שאם הדברים נעשים בסדר מגיעים לסוג של רווחה כלכלית. אם מישהו רוצה להיות מאוד-מאוד עשיר, אז ראיית-חשבון זה לא המסלול שלו. הוא יכול לחיות טוב, אבל לא להתעשר. לא כל אחד מגיע למעמד של מנכ"ל או יו"ר במשרד".

סדר-יום אופייני

"אני קם מוקדם בבוקר, בשש בערך, ובימי שני, רביעי, שישי ושבת מתחיל את היום בספורט. זה הרגל של עשרות שנים. אני הולך על הליכון שעה ומשהו, עושה מתיחות, ובקיץ שוחה בבריכה. אלה הימים היותר טובים שלי. כדאי יותר לפגוש אותי בימים שני, רביעי, שישי ושבת מאשר בראשון, שלישי וחמישי.

"אני מתחיל את יום העבודה קצת אחרי שמונה, בימים שאני לא עושה ספורט. המאפיין העיקרי של יום העבודה שלי זה שאני יודע איך אני מתחיל, אבל לעולם לא יודע איך זה מסתיים. זה מה שמחזיק אותי כל-כך הרבה שנים במקצוע כזה, ששום דבר לא צפוי בעבודה שלי. אני עובד שעות ארוכות, ויש גם הרבה מאוד נסיעות לחו"ל. לרוב, כשאני בארץ, אנחנו אוכלים ארוחת ערב בתשע. אנחנו משתדלים לאכול ארוחת ערב יחד במהלך השבוע. מאוחר יותר, אני יכול לעבוד מהבית, להתחבר למחשב או לנהל שיחות עם חו"ל, וכך נגמר היום".

פנאי

"פנאי יש בסופי-שבוע ובחופשות, ואני ממלא אותם בדברים שאני אוהב. בשביל הנפש אני קורא ספרים. חולה על ספרים, ואני קורא בצורה משונה - לפעמים שניים-שלושה ספרים סימולטנית. אני קורא מתי שאפשר, לפני השינה, בטיסות ובסופי-שבוע. היום אני קורא את הספר My Promised Land, של ארי שביט, ואת הספר 'איי אם אללה'' על הילדה הפקיסטנית שירו לה בראש כי היא רצתה ללמוד. זה סיפור מדהים. אני קורא בעברית ובאנגלית. כמי שלא למד באוניברסיטה בארה"ב ולא היה שם בשליחות של שנים, הרגשתי צורך, הכרח אפילו, לשלוט באנגלית, כולל כתיבה, קריאה ודיבור. זה היה אתגר לא פשוט, אבל היום אני קורא באנגלית כמו שאני קורא בעברית.

"אני רואה מעט טלוויזיה, אבל נהנה מאוד מסרטים טובים. זו אמירה פשטנית, אבל סרט שאין בו כלום מעצבן אותי. לאחרונה ראיתי את '12 שנים של עבדות', שזה סרט חזק מאוד בעיניי".

מוזיקה - סם החיים

"חלק מהנאות החיים הבסיסיות שלי זה מוזיקה על כל סוגיה. מאריות של אופרה, דרך מוזיקה קלאסית ועד מוזיקה יוונית ומזרחית, שעליה גדלתי בשכונה. שמעתי את אום-כולת'ום וזמרים ערבים, מצרים, ומוזיקה יוונית. זה היה בון-טון. אני שומע הכול. מוזיקה מזרחית היא נהדרת. אין לי שמץ של התנשאות עליה, ובמקביל אני יכול לשמוע גם את באך, שוברט, מוזיקה טורקית וגם ללכת ללה-טרוויאטה, וללכת לטברנה באתונה לשמוע מוזיקה יוונית כי היא מרגשת אותי. כשאני עושה ספורט ב'אינקוויזיציה' שלי במרתף, אני רואה ערוץ 1hV. הבן הקטן שלי משתגע ממני, כי אני מכיר את כל הזמרים, הלהקות, הקליפים והשירים, גם את ביונסה וג'סטין ביבר. אני מאוד ורסטילי בעניין של מוזיקה. זה סם החיים שלי".

הודעת הפרישה

"בכל עסק, בעיקר בגופים ציבוריים או פוליטיים, חייבת להיות מגבלה של קדנציות בתפקידים בכירים. גם במקום שהוא לגמרי פרטי. בארגון של למעלה מ-1,000 איש, עם 60 שותפים, חייבים לקדם את השורות. אז לפני כמה שנים החלטתי שתי החלטות: קודם כול למנות שלושה ראשי תחומים צעירים; באותה עת, קבענו גם, וזה מתועד בפרוטוקול, שב-2014 יהיו בחירות דמוקרטיות לשותף-.

"קבענו אפשרות, שבאותו זמן אני אהפוך להיות צ'רמן במקום שותף-מנהל, לפרק זמן מוגבל ומוגדר, שאותו יקבע השותף-המנהל החדש. השינוי היחיד מהתוכנית המקורית הוא שהגעתי למסקנה שאין מקום לעניין הזה של צ'רמן, ואין צורך לשנות את המבנה של הפירמה. במשרד תמיד היה מנהל אחד בלי צ'רמן, ולכן החלטתי עד סוף 2014 לסיים את החפיפה לשותף-המנהל שיבחרו השותפים שצריכים לחיות אתו, ובזה נגמר העניין.

"24 שנים כמנהל, וכמעט 40 שנה של עבודה במשרד, זה מספיק והותר. אף אחד לא צריך להרים שום גבה 'למה דווקא עכשיו'. אולי זה היה צריך לקרות אפילו קצת קודם".

אחרי הפרישה

"אני רוצה לא לעשות כלום. בשלב הראשון, בחצי-שנה-שנה שלאחר הפרישה אני רוצה לטייל, לקרוא, לשמוע מוזיקה ולבלות. עצם פרסום הפרישה, הביא לי הצעות ופגישות בנוגע לתפקידים מעניינים, אבל אני 40 שנה עובד קשה מאוד, לא פיזית, אבל זה דבר טוטאלי לגמרי, שאתה חייב לחיות אותו ולחשוב עליו כל רגע, עם אחריות כבדה, אז אני צריך לנוח מזה.

"אחרי שאני אסיים לנוח, אחליט אם אני רוצה ללמוד, או לעשות משהו לנפש, עבודה ציבורית, או לחזור לעבוד בצורה פחות אינטנסיבית. אני לא הולך לעבוד עד 120. במשך השנים, בעבודה קשה, עשיתי לביתי. עם זאת, אני לגמרי ער ורגיש למצוקות של אנשים אחרים, אז יכול להיות שבסיבוב הבא, 'בקריירה הבאה שלי', אני אחזיר לחברה".

אם לא הייתי רו"ח

"הייתי נגן בוזוקי באתונה. שככה יהיה לי טוב. כילד לא הייתה לי אפשרות ללמוד לנגן, אבל זה היה חלום, להיות נגן בוזוקי. לאחרונה, המשרד והמרכז הערבי, התחיל ביוזמתי בתוכנית של לימוד ילדים בבית-הספר היהודי-ערבי ביפו לנגן בבוזוקי. קנינו כלי-נגינה והתחלנו להריץ את זה, אבל זה לא הולך כל-כך טוב בינתיים".

לא יודעים עליי

"אמרתי כאן הרבה מאוד דברים שלא יודעים עליי. רבים לא יודעים את ההיסטוריה שלי, כי אני אף פעם לא נפנפתי בזה ולא מדבר על זה. אבל דבר נוסף שלא יודעים עליי זה שאני מגהץ את החולצות שלי לבדי. אני חולה על חולצות מעומלנות, ואוהב להגיע לתוצאת גיהוץ מושלמת בעצמי. זו שריטה".

רזומה

אישי: אבי ברגר (62), נולד וגדל בשיכון המזרח בראשל"צ ומתגורר כיום בסביון. נשוי לדבורה, אב לשלושה ילדים וסב לשלושה נכדים

מקצועי: בינואר 2014 פרש מתפקידו כשותף-מנהל בפירמת PwC -קסלמן, אחרי כ-40 שנה במשרד, מתוכן 24 שנים כשותף-מנהל. בעת הצטרפותו לפירמה מנה המשרד 100 עובדים וכיום הוא מונה יותר מ-1,000 עובדים. עם הלקוחות הבולטים של המשרד נמנים טבע, אורבוטק, ריבוע-כחול וקבוצת אלון

תפקידים נוספים: בין תפקידיו הציבוריים שימש ברגר כחבר בהנהלת חוג ידידי מכון ויצמן, וכיום הוא משמש כחבר בהנהלת חוג ידידי מרכז רפואי רבין