דת וכפייה? כך ייעשה למי שהרבנות אינה חפצה בייקרו

עם צירוף נשים להנהגה הדתית ורצון לשלב בין ההלכה לחיים המודרניים, הרב אבי וייס מניו יורק מנסה לעדכן את היהדות האורתודוקסית: "דת וכפייה הן דבר והיפוכו" ■ הרבנות הראשית הגיבה בחרם נגדו ונאלצה להתקפל, אך המילה האחרונה עדיין לא נאמרה

עד הסתיו האחרון, מעט מאוד ישראלים שמעו על הרב אבי וייס ועל ישיבת חובבי תורה שבריברדייל, ניו יורק. הרי הצלחת שלנו כבר מלאה עד אפס מקום בענייני דת ומדינה תוצרת בית, כך שאף אחד לא חשב שיש מקום לתוספת תוצרת חוץ.

כך זה היה עד שיום אחד, בראשית החורף, ניגשו לרבנות ירושלים זוג יהודים אמריקאים, עולים חדשים, וביקשו להינשא. הם הביאו איתם מכתב מהרב וייס, שמעיד על יהדותם ועל רווקותם. פרוצדורה פשוטה, ללא פוטנציאל נפיצות מיוחד. עד אותו היום. כי באותו יום בדק מי שבדק את המכתב של בני הזוג ושילח אותם כלעומת שבאו לחפש להם רב אחר. נכון יותר. משלנו יותר. אורתודוקסי יותר. כאשר ביקשו למחות על הדבר הזה ברבנות הראשית, הם נענו שעל-פי מידע שהגיע לרבנות, וייס אינו ממש אורתודוקסי ולפיכך אינו עומד בסטנדרט המקובל.

אבל וייס הוא אורתודוקסי. כל חטאו, אם יש כזה, נובע ממתיחת הגבול הידוע של מהי אורתודוקסיה מודרנית מעט מעבר לכושר העיכול של פקידי הרבנות (להרחבה בנושא, ראו מסגרת בעמוד הבא).

מהרגע שהדבר פורסם, החלה להתרוצץ שמועה על רשימה שחורה של רבנים המכונים "אורתודוקסים מודרניים", שפתאום (זה לא תמיד היה כך) אינם מקובלים על הרבנות הראשית בישראל. אוהדיו של הרב וייס בארצות הברית - בהם אושיות בינלאומיות רבות השפעה כמו המשפטן אלן דרשוביץ - פערו עיניים ולסתות. באיזו חוצפה, הם שאלו, הרבנות הישראלית דוחפת יד גסה לזירה האמריקאית? ומה בדיוק מקור סמכותה?

ברמה המשפטית פעלה קבוצת "נאמני תורה ועבודה", המייצגת את הפלג המתון בציונות הדתית. אנשיה רתמו את עו"ד אסף בנמלך (ממשרד טולצ'ינסקי שטרן בירושלים), וזה הגיש מכתב מחאה כמו גם איום לעתירה לבג"ץ. במקביל, מספר רבנים מישיבת חובבי תורה עלו לרגל ללשכת הרב הראשי, דוד לאו, וניסו ליישר את ההדורים. שזו דרך יפה לומר: הגיעו כדי לנטרל את האיום הגדול ולהוכיח שהם לא מנסים להכניס סוס טרויאני רפורמי בין כתליה של האורתודוקסיה.

בסופו של התהליך, הרבנות שינתה את עמדתה ומשכה את טענותיה באשר למידת האורתודוקסיות של וייס, אבל מעמדם של תלמידיו עדיין לא ברור. זה אומר שאם ישיאו זוגות או יעסקו בגיור, יש סיכוי גדול שהרבנות הראשית לא תכיר בכך.

העובדה שהוא עצמו יצא מעין הסערה לא הצליחה להשתיק את וייס. להפך. במאמר שפרסם ב"ניו יורק טיימס" בסוף ינואר הוא הודה שהאירועים רק גרמו לו לראות את המציאות בבהירות גדולה יותר, "את המאמצים של הרבנות הראשית להגיע לשליטה בלעדית בישראל בנוגע למעמד בין אישי, כמו נישואים, ואת ההידחפות שלה לתוך סוגיות המעסיקות את יהודי התפוצות. הגיעה העת לפרק את הרבנות הראשית מכוחה", הכריז וייס, "ולתת לקהילות יהודיות יכולת להשפיע על פעילותן, לפי מה שמקובל בקרב חבריהן".

לכאורה, היה אפשר לפטור את פרשת הרב וייס והרבנות כעוד איזו מעשיית שטעטל: רבני ארץ ישראל מתקוטטים עם רבני הגולה זה מעניין, אבל לא ממש נוגע לחברה הישראלית. אבל רק לכאורה. משום שהתבוננות קצת יותר מעמיקה מגלה שהתנהלות הרבנות הראשית בסיפור הייתה מעין בלון ניסוי. פיילוט המבקש לבדוק עד כמה השוליים - הן הגיאוגרפיים (יהדות התפוצות), הן האידיאולוגיים (האורתודוקסיה המודרנית) - סרים למרותה.

במקרה של הרב וייס, האוויר יצא מהבלון בלי יותר מדי נזק נראה לעין. אבל אם הציבור בישראל ימשיך להתנמנם, ייתכן מאוד שבפעם הבאה, מאמצי הרבנות הראשית להשליט עמדה יחידה ואחידה תכרסם גם בזכויותיו. החרדים מחוץ לממשלה? החילוניות של לפיד והציונות הדתית של בנט מרגיעות אתכם? קחו כמה דקות להידרש לעניין הזה של דת ומדינה, שלמרות חשיבותו נבלע במגרסת המציאות האינטנסיבית בארץ.

להחזיר עטרה ליושנה

בבית המדרש של ישיבת חובבי תורה בניו יורק מתגודדים כארבעים תלמידים ותלמידות, רובם בשנות העשרים המאוחרות לחייהם, פלוס-מינוס. על הפרק: ארבעה ימי עיון אינטנסיביים על אתיקה רפואית. לכבוד האירוע התאחדו שני המוסדות שהקים הרב וייס: ישיבת חובבי תורה, המכשירה רבנים אורתודוקסים מודרניים, וכן ישיבת מהר"ת, המכשירה נשים לרבנות, אבל מעדיפה להשתמש בכינוי הפחות מאיים (ראשי תיבות של "מנהיגה הלכתית רוחנית").

הדובר הראשון הוא רב שאתיקה רפואית היא ההתמחות שלו, והוא מציג בפני הנוכחים את הכלים של ההלכה לדון בסוגיות של "פיקוח נפש". אחריו עולה לדוכן אישה שמדברת עם הרבנים ועם המהר"ת לעתיד על נקודות ההשקה או ההתנגשות בין מוסר והלכה. הדיון לא נעצר בגבולות השיח ההלכתי הצר, אלא מתפרס גם להקשרים פילוסופים רחבים יותר.

בבית המדרש חובבי תורה המדע אינו אויב והמודרניות היא לא תולעת המכרסמת בקיום היהודי. להפך. המתח הדרמטי הזה בין הדת ובין האתגרים שהמודרניות מניחה לפתחה הוא בדיוק הסיבה שבגללה ייסד וייס את חובבי תורה בשנת 2000. הוא עצמו גדל בתוך האורתודוקסיה המודרנית, למד במוסד הדגל שלה, ישיבה יוניברסיטי (YU), ואף לימד בסטרן קולג', המכללה לנשים של YU, במשך שלושים שנה. הוא הפך לדמות מוכרת בקהילה היהודית בזכות הפעילות הקדחתנית שלו לשחרור מסורבי העלייה מברית המועצות. ילדיו מעידים כי עד שבגרו, הם חשבו שכל המשפחות מבלות את ימי ראשון שלהם בעצרות מחאה.

בין לבין הקים וייס את "הבית", בית כנסת וקהילה בריברדייל, שדי מהר התברר כמקום נוח למי שמבקש יהדות אורתודוקסית מאירת פנים. אחד הביטויים לכך היה התמיכה הברורה של וייס בייסוד קבוצות תפילה לנשים בלבד, כדרך לעקוף את הדרת הנשים מהעשייה הדתית בבית הכנסת המסורתי. "גם כתבתי על זה ספר", אומר וייס ושולף אחד מהמדף, "אבל הוא לא מאוד מעניין", הוא מוסיף התנצלות מחויכת.

עד כאן וייס מצטייר כהולך בתלם פחות או יותר. אלא שמתישהו בדרך, לדבריו, התלם זז. התברר לו, למשל, שישיבה יוניברסיטי, שאותה החשיב לביתו הרוחני, היא כבר לא אותה ישיבה ולא אותה יוניברסיטי: "הבנתי שיש תנועה חדה ימינה המושכת את האורתודוקסיה המודרנית, ושיש צורך להגיב לזה", אומר וייס. "ישיבת חובבי תורה נולדה כדי להזריק חיים לאורתודוקסיה המודרנית שבתוכה גדלתי". אם עברית הייתה שפת האם שלו הוא היה קורא לזה "להחזיר עטרה ליושנה".

למתבונן מבחוץ קשה לעמוד על ההבדלים. אלה רבנים ואלה רבנים. אלה ואלה מגלגלים על לשונם מין אנגלית יהודית מתובלת במילים עבריות ובניגון דומה. אז על מה פה הוויכוח? התשובה אולי תיראה לרבים כמו ניואנס דק, אבל, כידוע - כשמתקרבים דווקא הניואנסים הם מהות הכול.

"כשהרב אבי פתח את חובבי תורה הוא הבהיר שכל שאלה היא מקובלת. פה יש אווירה של פתיחות, של שאילת שאלות. התשובות יהיו בדרך ההלכה, אבל אין שאלה שאסור לשאול", כך מנסה הרב אשר לופטין לחדד את הייחוד של חובבי תורה במרחב. לופטין, שהיה רב של קהילה משגשגת בשיקגו והגיע לרבנות אחרי שוויתר על קריירה מזהירה בעולם האקדמי (כולל מלגת רודס היוקרתית ודוקטורט בלימודי אסלאם), תפס לפני שנה את מקומו של וייס כנשיא ישיבת חובבי תורה. גם הוא, כמו וייס, קיבל את הסמיכה לרבנות ב-YU.

לופטין מתרפק על הימים שבהם האורתודוקסיה המודרנית הממסדית הייתה פתוחה יותר - כשרבנים התקוטטו נמרצות, אבל אחר כך השלימו את אותו מניין. "אבל משהו קרה לאורתודוקסיה המודרנית", הוא חוזר על דבריו של וייס. "זו לא האורתודוקסיה המודרנית שבה גדלנו".

המלחמה הקרה בין וייס לישיבה יוניברסיטי נמשכה על-פני יותר מעשור, אבל בקיץ האחרון אירעו שני דברים שחיממו את הגזרה והפרו את מאזן האימה: האחד - טקס עתיר משתתפים ובו הוסמכו שלוש הבוגרות הראשונות של ישיבת מהר"ת, אירוע שזכה לסיקור רחב בעיתונות האמריקאית; והשני - מאמר של בוגר ישיבת חובבי תורה, הרב ד"ר זאב פרבר, המטיל ספק במה שנחשב לאחד העקרונות הבסיסיים של האורתודוקסיה: מקורה האלוהי של התורה.

בחובבי תורה ניסו למזער נזקים בעזרת מספר מאמרי תגובה. חלקם התנערו מעמדותיו של פרבר, אחרים טענו שיש בסיס לעמדות דומות בתוך הפרשנות המסורתית. אבל אף אחד לא גלגל את פרבר בזפת ובנוצות כמו שמתנגדיו של וייס דרשו.

ההצטברות של שני האירועים הגדישה את סאת ה-RCA וישיבה יוניברסיטי. כך, עד שמישהו, לא ברור בדיוק מי, פנה לרב איתמר טובול, האחראי מטעם הרבנות הראשית בישראל על אישור כשרותם של רבנים מחו"ל, וטמן שם את זרעי ההכפשה של הרב אבי וייס.

יותר נשים בעולם הרבני

כאן גם המקום להרחיב מעט על יוזמת מהר"ת, שכמו במקרים רבים של מודרנה מול אורתודוקסיה (או מי שמתיימרים להיות נציגיה), מנקזת את המאבק למחלוקת הבוערת ביותר שלו: הדרת נשים.

כבר מראשית דרכו אמר וייס בקול את מה שרבים באורתודוקסיה עוד חוששים ללחוש: מעמד האישה הוא בעייתי ויש למצוא דרכים לשפר אותו. בשנות ה-80 הוא פרסם את תמיכתו בקבוצות תפילה נפרדות לנשים, ואף נתן את ברכתו לפתיחת קבוצה כזו בתוך "הבית", קהילתו בריברדייל. הצעד הבא היה הכנסת נשים להנהגה הרבנית: "אם הקהילה היהודית אורתודוקסית זקוקה למנהיגים רוחניים, זה לא הגיוני לחפש אותם רק בקרב 50% מהאוכלוסייה", הוא מסביר.

ב-2003 הגיעה שרה הורוויץ לקהילה של וייס היישר מלימודיה ב"דרישה", מכון ללימודי יהדות בניו יורק המיועד לנשים. היא התחילה לעבוד כמתמחה בקהילה, עשר שעות שבועיות, אבל כעבור שנה פנה אליה וייס ושאל אותה מה דעתה על הצטרפות להנהגה הרבנית במקום (באנגלית: Clergy, מונח המציין הנהגה דתית בלי להתחייב לדת ספציפית, על מנת שלא לעורר מרבצם את שומרי החומות שמתחלחלים מהמחשבה שאישה תישא בתואר רבני).

הורוויץ החלה ללמוד הלכה ותלמוד ברצינות ועברה דרך נקודות הציון המתבקשות של כל מי שרוצה לקבל הסמכה לרבנות. היא עברה את הבחינות בהצלחה, ובמארס 2009 הסמיך אותה וייס לרבה בטקס גדול, שמטרתו הייתה להפוך לפומבית את האפשרות של נשים להיכנס לעולם הרבני. זה עבד: "מיד אחר כך ניגשו אליי נשים ושאלו, 'איך אנחנו יכולות גם'", משחזרת הרבה הורוויץ, "ואז החלטנו לפתוח את הדלתות. ב-2009 פתחנו את ישיבת מהר"ת, קיבלנו שלוש תלמידות, שהוסמכו בקיץ האחרון, וכעת יש לנו עוד 14 תלמידות בשלבים שונים של הלימודים, ועוד עשר תלמידות חדשות יתחילו בספטמבר".

- את מחזיקה בתואר רבה, אבל הישיבה שייסדת עם הרב וייס מעניקה את התואר מהר"ת. למה?

"הסיבה לכך היא כי היו קהילות שהתנגדו לתואר 'רבה', אז התחייבנו לא להשתמש בו. אבל לכולם ברור שהן קיבלו סמיכה לכל דבר".

- נדמה שסוגיית מעמד האישה היא אולי המקור לרוב המאבקים בתוך האורתודוקסיה. הרב וייס, איך אתה מסביר את זה?

וייס: "צריך להזכיר שבתחילת המאה ה-20 נשים כלל לא למדו, והיה זה רב חרדי, החפץ חיים, שאמר שנשים צריכות ללמוד תורה. מאוחר יותר הרב סולבייצ'יק אמר שנשים צריכות ללמוד גם תלמוד. אז השינוי כבר כאן.

"אני חושב ששינוי הוא קשה. אנשים דואגים למסורת וחוששים שכל שינוי יביא למדרון חלקלק שיפורר את המחויבות שלנו לשמירת מצוות. אבל אני לא מסכים עם זה, כי לדעתי היהדות, ובמיוחד האורתודוקסיה, היא איזון עדין בין 'שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך', שמכבד את העבר ואת המסורת, ובין 'וקמת ועלית אל השופט אשר יהיה בימים ההם'".

- אז למה ההתנגדות כל-כך גדולה, לדעתך?

"בכאב לב, לעתים זה עניין של כוח, והקושי של אנשים לשתף בכוח שהם התרגלו להחזיק בו לבד. אלא שבתפיסתי רבנות זה לא כוח. רבנות היא לא בשביל הרב, אלא עבור האנשים שאנחנו משרתים. עבורי, לשבת ליד שולחן ולדבר על אתגרי הזמן מבלי שתשב שם אף אישה, למען האמת, זה נראה לי לא הגיוני".

התמונה שמצטיירת מהסיבוב האחרון בוויכוח היא ששני הצדדים מתקוטטים בלהט על התואר "אורתודוקסי מודרני". זה אומר "כולה שלי", וזה אומר "כולה שלי". ישיבה יוניברסיטי מנסה להדביק לחובבי תורה את תווית ה"קונסרבטיבים", וחובבי תורה מצדה משיבה לה באישום: "חרדים". לסיום אני שואלת את וייס אם אורתודוקסיה מודרנית זה בכלל מושג ששווה להיכנס למלחמה כזאת בגינו. והוא משיב ללא היסוס: "אני אורתודוקס ואני גאה בזה. אני מאמין בתורה מן השמיים, אני מחויב לשמירת הלכה קפדנית - רק שהיא לא צריכה להיות נוקשה, היא צריכה להיות מכילה ולא שיפוטית. פעם מישהו אמר לי, אתה כל-כך לא שיפוטי, שאין צדיק או רשע. והתשובה שלי היא, יש, אבל הקב"ה יחליט מי הוא, לא אני".

הכתבה המלאה - במגזין G

צרו איתנו קשר *5988