הנקראות ביותר

העשור הלא אבוד של יפן

יפני, אמריקני וישראלי נפגשו ברכבת להירושימה, סיפור לקראת מסע נתניהו

ביקור ביפן בדרך כלל מתחיל בטוקיו, אולם נקודת המוצא להבנה של יפן היא העיר הירושימה והאנדרטה לקורבנות הטלת פצצת האטום, המבטאות דרך יוצאת דופן להתמודדות עם אסונות לאומיים.

עיקרון יסוד בתרבות היפנית הוא נטילת אחריות ולא הטלת אשמה על אחרים, אפילו הם זרים ואויבים. לכן גם באתר הזיכרון המנציח קטסטרופה לבני עמם, לא נגררו היפנים לחיסול חשבונות, כי אם פנו לחשבון נפש ותיקון עצמי.

הבחירה בסגנון זה נובעת מעוד עיקרון יסוד בתרבותם: שאיפה לשלמות. לשאיפה זו היה לימים גם מחיר כלכלי.

השנים האבודות של ארה"ב

לפי המיתוס הכלכלי הרווח, היפנים הגיבו באופן שגוי בסוף שנות ה-80 כשהתפוצצה אצלם בועת האשראי והנדל״ן. הבנקים היפנים לא מחקו את החובות הרעים שהצטברו אצלם, והבנק המרכזי לא ביצע ״הרחבה כמותית״.

הדעה השכיחה היא שזו הסיבה שבגללה כלכלת יפן כמעט ולא צמחה מאז, במה שמכונה "העשור האבוד". מה עשו היפנים בתקופה זו? הם השקיעו במיזמי תשתיות גדולים - רכבות, גשרים ועוד - כדי לתמרץ את הכלכלה המקומית. כתוצאה מהשקעות אלה יפן נושאת כיום בחוב לאומי גבוה ביחס לתוצר.

ארה״ב נקטה במדיניות הפוכה כתגובה למשבר האשראי והנדל״ן שלה ב-2008. כלקח מהטעות היפנית לכאורה, מחקה ארה״ב חובות ממאזני הבנקים ("הנכסים הרעילים"), וכיסתה וחיזקה את מאזניהם באמצעות ההרחבה הכמותית.

והנה, בחלוף 6 שנים מפרוץ המשבר, כלכלת ארצות הברית סובלת מאותן בעיות המיוחסות ל״עשור היפני האבוד״, אלא שבניגוד ליפן היא נשארה עם תשתיות מתפוררות. זאת משום שכל הכסף הופנה לניסיונות לתמרץ את המשק דרך המגזר הפיננסי, ולא בהשקעות ריאליות ישירות.

לכן למשל, מי שרוצה לנסוע היום למסיבת תה ברכבת ממנהטן לבוסטון, ייעשה זאת בחמש שעות, בעוד שמסע דומה מהירושימה לקיוטו ביפן, יימשך קצת יותר משעה וחצי.

קריאת השכמה מסטיב ג'ובס

העשור היפני האבוד לא היה אבוד באמת. כלכלה לא צומחת בקצב אחיד, כפי שמעבדי הנתונים בלשכות המרכזיות לסטטיסטיקה בכל המדינות אוהבים לתאר. במציאות, כלכלה צומחת בדילוגי צפרדע. היא קופצת קפיצה גדולה פעם בכמה שנים כתוצאה מגילוי טכנולוגי מהפכני או בעקבות פריצת דרך עסקית, ואחריה מגיעות שנים שבהן המשק מעכל ומממש את הדילוג, עד לפעם הבאה.

הפריצה הגדולה של יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, נמשכה מספר עשורים. היא נבעה מאימוץ תפיסת האיכות של ויליאם דמינג, מהנדס שפיתח תורות ניהול, ומפעילותם של שלושה יזמים שיצרו חברות מופת. השלושה שהניעו את כלכלת יפן ונתנו דוגמא לחברות אחרות במדינה במשך אותם עשורים הם: אקיו מוריטה, מייסד סוני; טאיציו אונו, מייסד שיטת הייצור של טויוטה (TPS); וסויצ׳ירו הונדה, שהקים את חברת הונדה. החדשנות העסקית של שלושתם הניעה את כלכלת יפן וגרמה לשגשוגה עד סוף שנות ה-80.

אבל אז, בזמן שהמערב הדביק את מהפכת האיכות והיעילות היפנית, המשיכו היפנים למרק את התחומים שבהם הצטיינו. המירוק, שמקורו באותה שאיפה יפנית לשלמות שהזכרנו למעלה, נשא תשואה שולית פוחתת, ומנע מהמדינה את הקפיצה הבאה.

התפיסה הרווחת היא שהיפנים מוטרדים משגשוגה של דרום קוריאה, וסיפורי ההצלחה של יונדאי וסמסונג. האמת היא שעיניהם נשואות מערבה: חברת Apple והמהפכה הצרכנית שחוללו מוצריה, הם קריאת ההשכמה של עולם העסקים היפני.

הלקח נלמד, והוא שגם בשם השאיפה לשלמות אי אפשר להשקיע רק בשיפור אינסופי של פונקציות במחלקות ספציפיות. ולכן כיום הקונצרנים היפנים הגדולים מחפשים את הדחיפה קדימה דרך חדשנות טכנולוגית ועסקית.

זה הייסוד לקפיצה הבאה של כלכלת יפן, אשר אינה רחוקה. לישראל יכול להיות תפקיד מרכזי בקפיצה הזו, ושתי המדינות ירוויחו מכך. לדוגמא: שיתוף פעולה של חברות הזנק ישראליות בכל תחומי המדע והטכנולוגיה: ממכשור רפואי ועד פיתוח של תוכנה וחומרה שיכולות להשתלב במוצרי צריכה אלקטרוניקה מתקדמים.

מדינת הלאום היפנית

השאיפה של היפנים להרמוניה היא שמנעה מהם לפתור את בעיותיהם הכלכליות באמצעות ייבוא כוח עבודה זול, למרות שזה רב וזמין באזורם. במקום להסתמך על עובדים זרים וזולים, היפנים העדיפו להתמקד בפיתוח רכיבים בעלי ערך מוסף גבוה. התוצאה היא למשל, שמכל אייפון ש-Apple ייצרה בשנים עברו, 34% הגיעו לחברות יפניות ורק קצת יותר מ-3% לחברות הרכבה וייצור בסין.

היפנים שילבו בעולמם בייסבול, סטארבקס וסממנים נוספים מתרבות הצריכה האמריקאית. הם מוכנים אפילו לאמץ יזמות ותורות ניהול מארצות אחרות. לעומת זאת, הם דוחים מכל וכל את תפיסת הרב תרבותיות, ששולטת בפוליטיקלי-קורקט במדינות המערב, הקולטות מהגרי עבודה זולים.

בנימין נתניהו, העושה את דרכו השבוע לביקור רשמי ביפן, עשוי לגלות קווי דמיון בין הקונצנזוס הישראלי לקונצנזוס היפני, בכמיהה למדינת הלאום ושמירה על צביונה האתני. אולי הוא גם ילמד מיפן איך מדינה יכולה לשגשג מבלי להתמכר לפועלים זרים, ותוך תגמול נאות לכוח עבודה מקומי שממלא משרות בעבודות כפיים בסיסיות.

  • ישי אשלג הוא דוקטור לכלכלה, מחבר הספר TOC Thinking שראה אור השנה בהוצאת North River Press, ושותף בחברת הייעוץ הבינלאומי גולדרט קונסלטינג שפועלת גם ביפן
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתכלכלה שצומחת בדילוגי צפרדע