ניצחון הבחירות הגדול של מנהיג הימין הדתי-לאומני בהודו מזכיר מאוד, אם גם באופן שטחי, את ניצחון רונלד רייגן בבחירות לנשיאות בארה"ב, ב-1980. כמו ההודי, גם רייגן, הסתער על הנשיאות ממה שנחשב אז לקוטב הימני. מלכתחילה, יריביו במפלגה הדמוקרטית הגיבו על מועמדותו לנשיאות בשמחה לאיד. הוא יהיה טרף קל, הם חשבו, ממש כמו מנהיג מפלגת הקונגרס של הודו.
גם בשעה שהובאש ריחו של הסדר הפוליטי הקיים, אלה גם אלה הניחו שהמצביעים לא יפנו אל משהו מסוכן, לא-רציונלי, לא מאוזן; איש שכרותה לו ברית עם הימין הדתי הקנאי, הרוצה להחזיר את הגלגל אחור. הם לא ימסרו את "הכדורגל הגרעיני", בימי השיא של מלחמה קרה (עם ברית המועצות מכאן, עם פקיסטן משם), לידי מישהו הלהוט ללחוץ על הכפתור.
אשר למצעו הכלכלי של כל אחד מן המנצחים, אפילו בתוך מפלגותיהם הם עוררו לגלוג. יריבו העיקרי של רייגן, איש ששמו ג'ורג' בוש (האב), קרא לתכניות האלה "כלכלת כשפים" (voodoo economics).
רייגן הביס ללא קושי את הנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר. זו היתה הפעם הראשונה זה 48 שנה, שנשיא מכהן הובס בניסיון לחזור ולהיבחר. ואיזו תבוסה: המועמד הרפובליקני לנשיאות כבש 43 מ-50 המדינות של ארה"ב. בהודו, מפלגת הקונגרס השלטת עומדת להתכווץ לשליש מגודלה בפרלמנט הקודם.
"האומה הצעירה ביותר בעולם"
בארה"ב, זו לא היתה סתם עוד תבוסה מעגלית. היא העניקה את הבית הלבן לרפובליקנים ל-12 השנה הבאות. היא העמידה אותם בעמדת קפיצה להשתלטות על גבעת הקפיטול. היא שלחה את הדמוקרטים למיגננה רעיונית ופוליטית, שרק ההתמוטטות הפיננסית הגדולה של 2008 שמה לה קץ. לשון אחר, כמעט 40 שנה של בכורה רפובליקנית נולדו ב-1980. אין זה כלל מן הנמנע שמשהו מעין זה יקרה גם בהודו, עם תוצאות לא-חזויות.
רייגן הגיע לשלטון מפני שנדפה ממנו אופטימיות. פשטנותה עוררה את לעגם של מבקריו מן השמאל, מפני שאיך "שחקן הוליוודי מדרגה שניה" יכול להנהיג את העולם החופשי. אבל הם לא הבינו את היקף הפחד שאחז את האמריקאים בימים ההם.
"האומה הצעירה ביותר בעולם" היתה מוכנה להשליך את עצמה לזרועותיו של הנשיא הזקן ביותר בתולדותיה (שבעים פחות שבועיים בהיכנסו לבית הלבן). הוא קיבל ארץ במצב רוח קודר, עם אמון עצמי מתערער, עם ממשלה מקרטעת, עם אינפלציה דוהרת ושערי ריבית גבוהים במידה חסרת תקדים. ללמדכם מה הוא עשה לטובת אמריקה, ארבע שנים אחר כך הוא ניצח ב-49 מ-50 המדינות של הברית, וקיבל יותר נציגים בחבר האלקטורים מכל נשיא אמריקאי לפניו.
"שטחית", הקדמתי והעדתי על ההשוואה הזו. מה להודו ולאמריקה, מה לארץ עניה ונחשלת, שליותר מחצי תושביה אין אפילו גישה לבית-שימוש, פרטי או ציבורי, ולמעצמה הכלכלית הגדולה ביותר בתולדות האדם? הקשר הוא בדינמיקה, ובכמה צדדים של דמיון.
אנחנו יודעים שהודו שוב אינה "עניה ונחשלת" במובן שבו בני הדור הקודם התרגלו לחשוב עליה. כיום היא ארץ שבערך 250 מיליון מ-1.2 מיליארד תושביה שייכים למעמד הבינוני. אמנם 800 מיליון מוסיפים להתקיים על חקלאות, ונאחזים בציפורניהם כדי שלא לטבוע. אבל סך כל המאוויים והציפיות, וממילא גם האכזבות, שונה בתכלית ממה שהיה לפני 20 שנה, כאשר התחילו הרפורמות הכלכליות, או 67 שנה, כאשר הודו נולדה (ממש נולדה, בתור שכזאת היא מעולם לא היתה קיימת).
"לא תינתן לכם הזדמנות שנייה"
חמישה שבועות נדרשו להשלמת ההצבעה, שהשתתפו בה שני שלישים מ-815 מיליון בעלי זכות הבחירה. עוד ארבעה ימים נדרשו להשלמת הספירה.
רק ביום ו׳ בבוקר התחילו לזרום תוצאות-האמת, ומייד התחוורה התוצאה המדהימה: נצחון עצום ממדים של הימין. הנצחון כשלעצמו לא הפתיע, כל סקרי דעת הקהל חזו אותו במשך חודשים. אבל אף אחד מן הסקרים לא חזה את גודל הנצחון. המפלגה שבמרכז המערך הימני, BJP, היא לבדה, קיבלה רוב מוחלט של המושבים בפרלמנט. מפלגת הקונגרס השלטת התכווצה לממדי סיעה פרלמנטרית כל כך קטנה, עד שיתכן כי לא תוכל אפילו לתבוע את הכהונה של ראש האופוזיציה. בלשונו של אחד ממנהיגיה, ״התוצאות גרועות אפילו יותר מן התרחיש הפסימי ביותר ביותר שהיה לעינינו״.
זה 44 שנה שהודו לא ראתה פוליטיקאי יחיד מושל בכיפה במערכת בחירות במידה שמשל בה מודי, ראש הממשלה בן ה-63 של גוג'ראט, מדינה בצפון מערב הודו. הימין ההודי לא ראה דוגמתו אי פעם, מה שעורר מידה ניכרת של אי נוחות, לפחות בין משכילים ליברליים, בהודו פנימה ובפזורה ההודית הגדולה מעבר לים. הם טעמו במודי את טעם הדמגוגים של הפשיזם האירופי משנות ה-30 של המאה שעברה.
ההודים לא התעניינו בתוויות שענדו האינטלקטואלים. הם התעניינו, לעומת זאת, במסר העיקרי, שמודי חזר והשמיע במאות עצרות בחירות בשנה האחרונה, באוזני קהל שהגיע לפעמים עד חצי מיליון ויותר. הוא פנה אל המצביעים הצעירים, בני 18 עד 24 ומטה, בערך 212 מיליון בני אדם. הוא אמר להם: "אין לכם זמן, לא תינתן לכם הזדמנות שניה, מה שלא תשיגו עכשיו לא תוכלו עוד להשיג בחייכם".
"הודו הזוהרת"
זה מסר מבהיל בפשטותו, ומרשים במידת האפקטיביות שלו. איזה הבדל בין המסר הזה ובין המסר של ממשלת הימין האחרונה, בבחירות של 2004. אז, עטורת תהילה של צמיחה כלכלית מרשימה, מפלגת העם ההודית (BJP) העמידה במרכז מסע הבחירות שלה את הסיסמה "הודו הזוהרת". היא שכחה את השיעור הלא-אחיד שבו הודו דהרה למעמד של "נמר אסיאני". גם בשעה שמעמד בינוני פרח בערים הגדולות, הכפרים ושכונות העוני נשארו הרחק מאחור.
יהירותה של מפלגת העם החזירה את מפלגת הקונגרס של משפחת גאנדהי אל השלטון. במשך עשר שנים, הקונגרס חילקה מחדש את המשאבים, והזרימה הון עתק לכפרים, בתכניות תעסוקה, מזון וחינוך. היא ציפתה לתמורה אלקטורלית. לתדהמתה, היא לא קיבלה אותה.
המסר הפשוט, או הפשטני, של מודי התיישב לחלוטין עם הפסימיות של בני הדור הצעיר. חרדה ועצבנות הם נחלתם. מספר גדל שלהם אינם מסוגלים לצאת מבתי הוריהם, מפני שמשכורות מגוחכות ממתינות להם בשוק עבודה רווי, ומפני ששכר דירה בערים הגדולות נמצא הרחק מעבר להשג ידם (כן, זה יישמע מוכר להרבה צעירים ישראליים).
הוסיפו לזה פשיעה מסיבית, בייחוד כלפי נשים; שחיתות גרוטסקית לחלוטין, שבה פוליטיקאים טובלים את מלוא זרועותיהם בצנצנות הדבש, וגונבים מכל הבא ליד כמו היתה זו זכותם הטבעית; וקנחו נא בתחושת הזכאות של משפחת גאנדהי, הסבורה שהשלטון בהודו צריך לעבור בירושה מסבא לבתו, לנכדיו ולניניו. צירוף כל המרכיבים האלה מניב את נוסחת הניצחון של מודי.
טריוויה רחוקה ואקזוטית
האם כל זה צריך לעניין ישראלים? אני חושב שכן, ומצטער להיווכח עד כמה לא. כמובן, השמות אינם ניתנים להיגוי או לזכירה; העובדות הפוליטיות שייכות לעולם של טריוויה רחוקה ואקזוטית; כמעט שום דבר אינו מעורר אסוציאציה (מכאן גם הניסיון לעורר אותה באמצעות ההשוואה הפותחת עם רונלד רייגן, או עם משבר הדיור בישראל); כל רשימה על הודו מוכרחה לכלול עובדות בסיסיות, על חשבון הלא בסיסי.
אבל הודו ראויה בהחלט לעמוד הראשון. היא עומדת עכשיו על סף פרק חדש, נועז, עתיר סיכויים ועתיר סכנות. היא עוברת לשלטונו של איש חזק מאוד, לא סובלני מאוד, עם רקע מסובך, שנשם ואכל פוליטיקה כמעט מיומו הראשון. ממש כמעט. הוא התחיל להשתתף בעצרות פוליטיות בהיותו בן שמונה, והיה בלדר ונושא כלים מנעוריו המוקדמים ביותר.
הוא אינו איש משכיל, יש לו צדדים אנטי-אינטלקטואליים מובהקים; הוא מעורר חשש ואפילו פחד אצל המיעוט הדתי הגדול ביותר בהודו, המוסלמים. הם מתקשים לשכוח טבח של מאות מבני דתם בעיר הגדולה ביותר בגוג'ראט, ב-2002, כאשר מודי היה כבר בשלטון. תחת שלטונו בגוג'ראט, המשטרה היתה מעורבת בחיסולים ללא משפט ובציתותים לא חוקיים.
שורה של ארצות במערב, בראשן ארה"ב, אסרו במשך שנים ארוכות את כניסת מודי לתחומיהן בגלל הפוגרום של 2002. בשנתיים האחרונות, בזו אחר זו, נשרו כל המחרימות. שגרירת ארה"ב בהודו סרה אל משרדו של מודי בחודש מארס, בפעם הראשונה מאז ומעולם. זמן קצר אחר כך נודע שהיא מסיימת את כהונתה. עיתונים בהודו עשו ספקולציות, שממשל אובמה רוצה לשלוח לדלהי מישהו שחשד של איבה למודי לא דבק בו. ג'ון קרי מתכנן מסע קרוב מאוד לדלהי, כדי לפגוש את המנהיג החדש.
אינרציה - וטלטלה גדולה
אין כל ספק שהודו זקוקה לטלטלה גדולה. היא נתקעה, כלכלית וגם מנטאלית. היא תצטרך להתחיל סדרה של רפורמות, למשל במערכת הבנקאית; היא תצטרך לטפל בצוואר הבקבוק החמור ביותר שלה, הלוא הוא פיגור הרה אסון בפיתוח תשתית; היא תצטרך לטפל בזיהום מסיבי של הסביבה, המעניק לדלהי מקום ראשון בליגת הערים מזוהמות האוויר ביותר בעולם.
היא תצטרך לפתור שתי בעיות קריטיות לחלוטין של בטחון פנים: התקוממות מאואיסטית העושה שמות באזורים כפריים מרוחקים של שמונה מדינות הודיות, שהביטוי האחרון שלו, בשבוע שעבר, היה הריגה של שבעה שוטרים; וטרור איסלאמיסטי, שהביטוי האחרון שלו, בתחילת החודש, היה בפיצוץ על רכבת בדרום הודו.
האינרציה של השנים האחרונות הסבה נזק כבד להודו. היא התרחקה ממימוש פוטנציאל ההתקדמות שלה, שעורר זמן מה את הרושם שהיא נושמת בעורפה של סין. לא ברור אם היא זקוקה לדמות כמעט משיחית כדי להשתחרר מן האינרציה. אבל בנסיבות הקיימות לא היתה לה בררה אלא לבחור בין דשדוש ובין משיח. היא בחרה משיח, בכפוף להתאמתותם של סקרי היציאה.
מודי עומד להתייצב בשורה הראשונה של מדינאי העולם. הוא מיעט לעסוק בענייני חוץ, אם כי אנחנו יודעים כמה דברים בסיסיים עליו, כולל זה שהוא פרו-ישראלי, כמו מפלגתו. אבל הוא ילמד מהר. תהלוכה של מנהיגים תצטופף בדרך העולה אל הקסרקטין הענקי של ראש הממשלה, בשדרת איצטדיון המירוצים בניו דלהי. הם ירצו לשמוע למה בדיוק מתכוון האיש האומר, "הודו תחילה, אומתנו תחילה".
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
