המלך יוצא לפנסיה

על הבורבונים אמרו פעם כי נסיכיה לא למדו דבר ולא שכחו דבר

ב-15 באפריל 1931, בשעת ערב, נכנס איתמר בן אב"י אל בית הדפוס של עיתונו 'דואר היום' בירושלים, כשהוא מנופף בהתרגשות במברק האחרון של סוכנויות הידיעות. הוא מיהר להכתיב את הכותרת הראשית: "עוד מלך הלך לבלי שוב!". המלים ההן נמרחו לכל רוחב העמוד הראשון, בזמן שהעמוד הראשון היה גדול מאוד, ועיתוני הארץ היו מאופקים מאוד.

"הצלחת המהפכה הספרדית", הכריזה כותרת המשנה, ומתחתיה באו תמונתו של אלפונסו ה-13, והכתובת "אחרון מלכי ספרד". המלים הבאות תיארו את הניגוד בערי ספרד בין המונים צוהלים ובין מלוכנים מתמוגגים בדמעותיהם. המלך מסתלק במכונית מהלך שבע שעות נסיעה אל האוניה העומדת להוביל אותו לגלות בשעה שאשתו וילדיו נמלטים דרך הגבול היבשתי עם צרפת. בנו, יורש העצר, "נסיך אסטוריאס", מובל בזרועות משרתיו בגלל מחלה חמורה.

ספרד היתה ביום ההוא לרפובליקה רדיקלית, חילונית, סוציאליסטית. חמש שנים אחר כך היא תשקע במלחמת אזרחים איומה, שתשפיע על דור שלם, לא בספרד בלבד אלא בכל אירופה, אם לא בעולם כולו.

ביום ההוא, ב-1931, לא היה עניין מתקבל פחות על הדעת מן האפשרות שנכדו של אלפונסו ה-13 יחבוש יום אחד את כתר ספרד, יעניק לה דמוקרטיה, וייהנה במשך שנים ארוכות מחיבתם של נתיניו.

ואף על-פי שיחבוש, ואף על פי שיעניק, ואף על-פי שייהנה, הוא יסיים את מלוכתו כמעט כמו סבא. הוא אמנם לא יימלט עם משפחתו אל מעבר לגבול, אבל יתפטר ברמז של קלון. רוב הספרדים ינשמו לרווחה. נסיך אסטוריאס לא יובל בזרועות מלוויו, קודם כול מפני שהוא איש מבוגר ובריא, ושנית מפני שהוא נועד לרשת את אבא, ולהאריך את חייה של השושלת בת השם המפורסם ביותר בדברי ימי המלוכות.

"הסדר הלגיטימי"

על השושלת הזו, הבורבונים, אמרו פעם כי נסיכיה (ובמידת מה גם נסיכותיה) לא למדו דבר ולא שכחו דבר. זה נאמר בייחוד על הענף הצרפתי, שמגבלותיו האינטלקטואליות הניבו את המהפכה הצרפתית ו-25 שנה של מלחמות על פני כל אירופה. עד זה לא כבר השתרר הרושם שלפחות הענף הספרדי הצליח ללמוד דברים טובים ולשכוח דברים רעים. עכשיו קצת פחות בטוח. הפגנות ענק מתוכננות בכל רחבי ספרד, כדי לקרוא למשאל עם על ביטול המלוכה.

דון חואן קרלוס דה-בורבון-אי-בורבון היה בן 37, כאשר הונח על ראשו הכתר, בנובמבר 1975. הנסיבות היו משונות, לא טבעיות. הוא ירש את הדיקטטור הזקן פרנסיסקו פרנקו, אשר משל בספרד ביד ברזל כמעט ארבעים שנה.

פרנקו היה בן דורם של היטלר ושל מוסוליני, וחב הרבה מניצחונו במלחמת האזרחים לתמיכתם. הוא הפיל את הרפובליקה השנואה בשם "הסדר הלגיטימי". הוא התכוון לחדש את המלוכה, לא עכשיו, לא מחר, אלא יום רחוק אחד, לאחר שיכין את ספרד: לאחר שיטהר אותה מן השרץ הרפובליקני והקומוניסטי, לאחר שיחזיר את אלוהים ואת כנסייתו אל מקומם הראוי, לאחר שיבטיח כי מלך חדש ימשיך את מורשתו.

הוא עשה עסק עם בנו של אלפונסו ה-13, דון חואן, הלוא הוא נסיך אסטוריאס החולני מ-1931. תן לי את בנך, אמר פרנקו לדון חואן. אני אגדל אותו לחופה ולמעשים טובים, והוא יישב יום אחד על כס אבותיו. דון חואן חרק שיניים. זה לא היה ה"לגיטימיזם", שבשמו היו מלכים הורגים ונהרגים. דודניו הצרפתיים החמיצו את ההזדמנות לחדש את שלטונם בשנות ה-70 של המאה ה-19, מפני שהתקוטטו על זהות המועמד הלגיטימי יותר לכתר.

"פרנקו לא יחליט מקברו"

"חואן קרלוס התחיל את חינוכו הפטריוטי ב-1948, בהיותו בן 11. לבסוף ראה הרודן כי טוב, והאציל עליו את התואר "נסיך ספרד". בהיותו בן 30 נדרש הנסיך להישבע אמונים למשנת פרנקו. הוא עשה כן מבלי להניד עפעף. הוא נועד להיות מלך אבסולוטי, רעיון עוד יותר משונה באירופה של שלהי המאה ה-20 מאשר סתם דיקטטור מן המניין.

כאשר פרנקו מת, והמלך הצעיר קיבל לידיו את כל סמכויות השלטון, ספרד המודרנית מצאה את עצמה לצד איראן של השאה, או ערב הסעודית: אפס דמוקרטיה, ללא מפלגות פוליטיות וללא עיתונות חופשית, עם שליט התובע את הלגיטימיות שלו מידי שמיים.

המלך הצעיר אותת מלכתחילה, שאין לו כוונה להמשיך שום מורשת. הוא יכול היה להיות "חואן השלישי", אבל העדיף להיות "חואן קרלוס הראשון". גולים ספרדיים מחו בהחלט. "מלוכה או רפובליקה - פרנקו לא יחליט מקברו", הכריז אז סנטיאגו קאריליו הזקן, מנהיג המפלגה הקומוניסטית, ממקום מושבו בפאריס. אבל פרנקו החליט גם החליט, ותעבור רק שנה וקצת לפני שקאריליו יחזור למדריד, וישתתף בבחירות דמוקרטיות למהדרין.

זה היה מעבר לדמוקרטיה בדרכי שלום שעצר את נשימת העולם, והעניק תקווה והשראה להרבה עמים וארצות. ספרד היתה דגם של הצלחה נדירה. הצלחתו המבריקה ביותר של המלך היתה לפרק את הדיקטטורה בעזרת מוסדותיה, בלי מהפכות ובעיקר בלי שפיכות דמים. בספרד, שינויים חשובים תמיד היו קשורים בדם ואש. מלחמת האזרחים של שנות ה-30 גבתה מיליון קורבנות, והשאירה צלקות עמוקות. לא חוכמה לקרוא למהפכה חדשה, ולחזור ולפלג את הספרדים. החוכמה היתה לחולל שינוי שלא יצריך מהפכה.

הכול רצו חואן קרלוסים

עם הילת ההיסטוריה ועם המנדט האלוהי, הנסיך הבורבוני התגבר על שועי הדיקטטורה ועל שומרי הסף שלה. הפרלמנט הלא נבחר של פרנקו הצביע לטובת חוקה דמוקרטית, שהיתה שקולה כנגד כתב התאבדות. כדור אחד לא נורה, וביוני 1977 ערכה ספרד את הבחירות הדמוקרטיות הראשונות זה 41 שנה.

בימים של פסימיות בין לאומית גוברת, אגב דיכוי גואה במזרח אירופה והתפשטות של משטרים פרו-סובייטיים באסיה ובאפריקה, החדשות מספרד התקבלו בהתרוממות רוח בדמוקרטיות המערביות. אם ספרד הצליחה, מדוע לא יצליחו יום אחד גם המדינות המשועבדות של מזרח אירופה, אולי גם ברית המועצות עצמה? מלוכנים מזרח אירופיים זקנים אפילו השתעשעו בתקווה שהם יספקו חואן קרלוסים לארצותיהם.

הכול היה כאין וכאפס לעומת הרגע ההוא בפברואר 1981, כאשר שומרי הסף של הדיקטטורה ניסו להחזיר את הגלגל אחור. העולם צפה בתדהמה, בשידור חי בטלוויזיה, בהשתלטות של אנשי צבא על מליאת הפרלמנט, בזמן הצגתה של ממשלה חדשה. חייהם של ראש הממשלה היוצא וראש הממשלה הנכנס וכל מנהיגי המפלגות היו תלויים להם מנגד. טורי צבא יצאו מקסרקטיניהם כדי לחזור ולכונן את הסדר הישן.

רק המלך הצעיר עמד בין ספרד ובין התהום. הואיל ומנהיגי ההפיכה חוללו אותה, לכאורה, בשם המלך, הפיכתם התמוטטה במהירות כאשר חואן קרלוס נאם בטלוויזיה, וציווה עליהם לחזור לבסיסיהם. הקומוניסט הזקן קאריליו השמיע אז את המלים הלא נשכחות, עתירות האירוניה ההיסטורית, "היום, כולנו מלוכנים".

מה היה קורה לספרד אלמלא התמוטטה ההפיכה, אפשר רק לנחש. אבל הניחוש יהיה בהכרח קודר מאוד.

חואן קרלוס הראשון לא היה זקוק עוד למנדט האלוהי. הוא היה בחיר העם, מקור של גאווה ושל השראה. שנה אחת לאחר הפיכת הנפל, המפלגה הסוציאליסטית ניצחה בבחירות הכלליות. 51 שנה קודם, בנסיבות דומות, סבא אלפונסו נמלט מספרד. הפעם, הניצחון הזה רק אישר את הצלחת התמורה הדמוקרטית שחולל הנכד. ידידות אישית קרובה פרחה בין חואן קרלוס ובין ראש הממשלה הסוציאליסטי של 13 השנה הבאות, פליפה גונסאלס.

המלך, הנסיכה והפיל המת

אילו היה המלך מחליט לפרוש בהגיעו לגיל 65, או 70, הוא היה מועלה על נס. הפופולריות האישית שלו היתה עצומה. אבל גם מלכים אינם מחוסנים מפני הזמן העובר. חואן קרלוס הזקן לא היה עוד הנסיך המצודד של נעוריו. משבר המלוכה התפתח בד בבד עם המשבר הכלכלי. את השגשוג של שנות ה-90 תפסה נסיגה מזעזעת, אבטלה של 20% ויותר, שפגיעתה היתה קשה במיוחד בין צעירים. דור חדש קם, שלא חווה את הדיקטטורה, והתייחס בביטול, לפעמים בזלזול, אל ערכי העבר ואל נציגיו. אחת המדינות הקתוליות ביותר בעולם עברה תהליך קיצוני של חילון.

כיוצא בזה, גם כמה ממחוזותיה התחילו לחתור לפירוקה, בייחוד קטלוניה וארץ הבאסקים. קטלוניה עומדת לערוך השנה משאל עם על עצמאות, עם תוצאות לא חזויות בשבילה ובשביל ספרד כולה.

בנסיבות הלא מעודדות האלה פרצו שערוריות בית המלוכה, שהעמידו בספק את ניקיון כפיה של המשפחה ואת הקשר שלה אל המציאות. בתו של המלך, כריסטינה, עומדת עכשיו לדין על העלמות מס ועל הלבנת הון. המלך אמנם הכריז שהוא מתהפך על משכבו בלילות בזוכרו את מצוקת הספרדים, אבל יצא למסע ציד באפריקה הדרומית, והצטלם ליד פיל מת, כשרובה על כתפו. גועל הנפש היה כללי.

מי צריך בכלל מלך? האם כהונת ראש המדינה בדמוקרטיה מערבית מודרנית צריכה לעבור בירושה? זו שאלה שרוב הארצות השיבו עליה בשלילה, אבל לאחדות לא איכפת, כל זמן שהמלכים אינם מביכים את נתיניהם. אולי צריך לחייב את כולם לפרוש מתישהו, כפי שעשו בזמן האחרון מלכת הולנד ומלך בלגיה. אולי אפילו צריך לערוך בחירות למלך, אם כי מה הטעם במלך אם לא אלוהים בחר בו.

כך או כך, מלכים מקבלים הזדמנות שניה לעתים רחוקות מאוד, והזדמנות שלישית עוד פחות. המלך פליפה יצטרך להתאמץ עוד יותר מאבא, בוודאי הרבה יותר מסבא-רבא.

אחרוני המלכים

לפני 100 שנה, ערב מלחמת העולם הראשונה, היו באירופה רק שלוש רפובליקות: צרפת, פורטוגל ושווייץ. היה אז קשה להעלות על הדעת ארץ ללא מלך, בייחוד ארץ חדשה ללא מלך. אילו קמה מדינה יהודית בארץ ישראל 50 שנה קודם, היא היתה מוכרחה למצוא לפחות נסיך מורשתי. שתי מלחמות עולם הביאו את הקץ על המלוכה כמעט בכל מקום.

קצת משונה שמחוץ לבריטניה, אחרוני המלכים באירופה מולכים דווקא בארצות השוויוניות ביותר, מעוטות הגינונים ביותר: הולנד ושלוש הסקנדינביות. יש גם מלך בלגי, שהוא אולי הבלגי היחיד בבלגיה; יש דוכס גדול בלוקסמבורג, שיכלה להסתפק גם בדוכס קטנטן.

שתי ארצות מעניקות מעמד רשמי כלשהו למשפחות המלוכה הישנות שלהן: סרביה ומונטנגרו. אומרים שבמונטנגרו יש אפילו סיכוי מסוים של חידוש המלוכה.

סיכוי כזה היה גם ברומניה ובבולגריה, אבל הוחמץ, אם כי המלך האחרון של בולגריה הצליח להיבחר פעם לראש הממשלה.

מלוכה חדשה עשויה להיוולד בשנה הבאה בסקוטלנד, אם הסקוטים יצביעו לטובת עצמאות במשאל עם. הם יוכלו להציע את הכתר למלכת בריטניה, או אפילו לנסיך גרמני שהוא היורש הלגיטימי של שושלת סטיוארט העתיקה. לעומת זאת אין כמעט ספק שקטלוניה, אם תחליט לפרוש מספרד, תכונן רפובליקה.

העולם הערבי הוא הריכוז הגדול ביותר של מלוכות ונסיכויות, ושם המונרכיה היא ההיפך מדמוקרטיה. מחוץ לעולם הערבי יש רק מלך אבסולוטי אחד, בסווזילנד העלובה, באפריקה הדרומית. יש גם מלך בלסוטו הסמוכה.

מלך מוסיף למלא תפקיד חשוב בחייה של תאילנד, אולי לא לאורך ימים. למלזיה השכנה יש המלוכה היחידה העוברת ברוטציה, בין תשעה סולטנים.

יש קיסר אחד, זה של יפן, אבל הוא צל חיוור של קודמיו, אולי מאז בוטל רשמית אילן היוחסין הקושר את הקיסר באופן גנטי לאל השמש.

יש כמובן שפע של שליטים יחידים בשורה של ארצות, המעדיפים להתחפש לנשיאים ברפובליקות. אבל כל אחד מהם הוא הרבה יותר אבסולוטי מאחרוני המלכים של אירופה. השושלת המושלת בצפון קוריאה היא מלוכנית לכל דבר. ילדיהם של שליטים קודמים שולטים בארבע ארצות באפריקה (קונגו, טוגו, גאבון וקניה), את סוריה אנחנו מכירים, ואת מצרים עוד נראה. איראן היא מלוכה לכל דבר, גם אם הכתר אינו עובר בירושה.

  • רשימות קודמות ב-yoavkarny.com.
    ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988