מסי הכי גדול בהיסטוריה? רק אם יזכה במונדיאל

בתוך ארבעה ימים בסוף אפריל, כ-78 מיליון איש צפו ברשת בפרסומת הראשונה של נייקי לקראת גביע העולם בברזיל. הפרסומת, בכיכובם של כריסטיאנו רונאלדו, ניימאר, וויין רוני ועוד, הועלתה לפייסבוק וליוטיוב תחת קמפיין שקיבל את השם Risk Everything, וקיבלה דחיפה אדירה מחשבון הטוויטר של רונאלדו, שאחריו עוקבים יותר מ-26.5 מיליון איש. בעולם השיווק חיכו לתגובה של אדידס, עדיין השליטה בשוק הכדורגל, במשך חודש. היא הגיעה במחצית גמר הצ'מפיונס ליג, עם סרטון בשם "חלום גביע העולם של ליאו מסי".

את הסרטון של אדידס, חלק מקמפיין בשם All In Or Nothing, ביים פרננדו מיירלס הברזילאי, שאחראי לסרט הנהדר "עיר האלוהים". הוא כולל שיר חדש של הראפר קניה ווסט ומופיעים בו, בין היתר, כוכבים כמו רובין ואן פרסי, לואיס סוארז ובסטיאן שוויינשטייגר. אבל הכוכב הראשי הוא כמובן מסי, שמתהפך בשנתו בזמן שהוא חולם על היריבים ועל הצלחה בברזיל. במונחים ויראליים, בוודאי בהשוואה לנייקי, ההצלחה של אדידס ומסי הייתה די צנועה: כ-25 מיליון איש צפו בפרסומת ברשת בארבעת הימים הראשונים שלה באוויר. מי שרוצה, יכול לראות בזה אנלוגיה לשנה שעברה על מי שעד לא מזמן נחשב לכדורגלן הטוב בעולם ללא עוררין.

בשנה האחרונה מסי, שיהיה בן 27 בעוד קצת פחות משבועיים, הסתבך עם רשויות המס בספרד; נכנס לעימות עם ברצלונה על רקע המשא ומתן על החוזה החדש שלו; החמיץ יותר מחודשיים בגלל פציעות; איבד את תואר כדורגלן השנה בעולם (לרונאלדו) אחרי ארבע שנים; הואשם בכך שהוא לא מתאמץ על מנת לשמור כוחות לגביע העולם; ולא הצליח להוביל את ברצלונה לזכייה בתואר (להוציא את הסופרקאפ הספרדי) בפעם הראשונה אחרי שש שנים. "דברים לא הלכו כמצופה", הודה מסי בסיום העונה. "זו הייתה שנה קשה, גם מבחינה אישית וגם מבחינה קבוצתית".

מבחינה אישית, רק כדי לשים דברים בפרופורציות, למסי הייתה שנה שכל שחקן אחר היה מחשיב כחלומית: הוא כבש 43 שערים ב-53 משחקים בכל המסגרות. רק שיחסית למספרים המטורפים שלו בעבר הלא רחוק - 91 שערים בשנת 2012, שבה שבר את השיא העולמי לשנה קלנדרית של גרד מולר הגרמני (85 שערים ב-1972); וממוצע של יותר משער למשחק במדי ברצלונה בכל אחת משלוש העונות האחרונות - ובעיקר יחסית לדומיננטיות האבסולוטית שלו עד העונה, שנתנה תחושה שהוא יכול להכריע לבד כל משחק, בהחלט אפשר לומר ש-2013/14 הייתה עונה מאכזבת של מסי.

מסי, לפחות כלפי חוץ, משוכנע שבברזיל הוא ישכיח את האכזבות האחרונות בברצלונה. "הגעתי לנבחרת ואני לוחץ על הסוויץ'", הוא אמר לפני שלושה שבועות בבואנוס איירס. "הרבה פעמים זה היה הפוך, הייתי מגיע לברצלונה ומשחק טוב. הפעם, כשאני אחבור לחברים מהנבחרת זה יהיה סיפור שונה". על הנייר, יש לא מעט סיבות להאמין לו: ארגנטינה היא אחת הנבחרות המוכשרות בעולם, היא הוגרלה לבית נוח (עם בוסניה-הרצגובינה, ניגריה ואיראן) ולא צפויה לפגוש אף אחת מהפייבוריטיות לזכייה בגביע עד חצי הגמר. אבל לאור ההיסטוריה המורכבת של מסי בנבחרת, והנרטיב המורכב של העונה האחרונה, השאלה הגדולה ערב המונדיאל היא אם הוא באמת מסוגל להשאיר את הצרות מאחור.

חקירות, פציעות והקאות

הצרות של מסי התחילו ביוני 2013 כשהוא ואביו חורחה הואשמו בהעלמת מס בסך 4.2 מיליון אירו בשנים 2009-2007. לפי טענות התביעה בספרד, אביו של מסי, שניהל את ענייניו באותה תקופה, השתמש ברשת של חברות קש בבריטניה, בשוויץ, באורוגוואי ובבליז כדי להתחמק מתשלום מסים על הכנסות מספונסרים. בסוף ספטמבר מסי ואביו העידו בשימוע שנערך בבית משפט, הכחישו כל כוונה להונאה וטענו שאם הייתה כזאת, האשמה היא של יועצים פיננסיים שהטעו אותם. מאז מסי הספיק לשלם כ-15 מיליון אירו לרשויות המס - 5 מיליון על התקופה האמורה ו-10 מיליון על הכנסות מספונסרים בשנים 2011-2010 - אבל התיק עדיין לא נסגר.

יום אחרי השימוע בעניין העלמת המס, מסי נפצע בירך במשחק ליגה נגד אלמריה, והושבת לשלושה שבועות. בנובמבר הוא קרע שריר בירך במשחק נגד ריאל בטיס, פציעה שהרחיקה אותו מהמגרשים ל-59 ימים. כשמסי חזר למגרשים, הופיעה בעיה אחרת: הקאות. כבר במחזור הראשון, במשחק נגד לבנטה, מסי סבל מבחילה והקיא על המגרש. התופעה חזרה על עצמה נגד ריאל סוסיאדד בפברואר, במשחק ידידות בין ארגנטינה לבין רומניה במארס, ולפני משחק נגד אתלטיק בילבאו באפריל. מאמן ברצלונה, חרארדו מרטינו, הארגנטינאי גם הוא (שהתפטר בסוף העונה), טען שמשהו "לא בסדר" עם מסי, והודה שגם ביקורים אצל רופאים מומחים לא סיפקו תשובה.

התקשורת הספרדית התמקדה יותר בפציעות הקונבנציונליות של מסי, והעלתה ספקולציות על הגורמים. אחת התיאוריות הייתה שהקיץ העמוס של מסי, שבו הוא כיסה יותר מ-122 אלף קילומטרים ב-64 ימים של משחקי ידידות והופעות מסחריות בארבע יבשות (אמריקה, אירופה, אפריקה ואסיה), גבה ממנו מחיר. תיאוריה אחרת הצביעה על השינויים בסגל הרפואי של ברצלונה, בעיקר הקידום של חואניו בראו, מומחה ההתאוששות של הקבוצה שהיה צמוד למסי בעבר, לראש הצוות הרפואי. לפי העיתון הספרדי "אס", מסי לא היה מרוצה מכך שלבראו יש פחות זמן בשבילו, ולכן ביקש מהקינסיולוג של נבחרת ארגנטינה לפקח אישית על ההחלמה שלו.

התמיכה הרפואית לא הייתה הדבר היחיד שמסי לא היה מרוצה ממנו בברצלונה בעונה האחרונה. מאז הסתיו האחרון, מסי תבע מברצלונה לשדרג את החוזה שלו, אף על פי שרק בפברואר 2013 הוא האריך אותו עד 2018 תמורת 13 מיליון אירו בעונה. לפי דיווחים בספרד, מסי דרש העלאה שתהפוך אותו לבעל השכר הגבוה בעולם, לפני רונאלדו, שבספטמבר חתם על חוזה לחמש שנים נוספות בריאל מדריד עבור 20-18 מיליון אירו בעונה.

הדרישה של מסי לא התקבלה היטב אצל גורמים בהנהלת ברצלונה. "אני לא יודע למה אנחנו חייבים לחדש את החוזה שוב", אמר בדצמבר חאבייר פאוס, סגן נשיא המועדון שאחראי על הצד הפיננסי, "אנחנו לא חייבים לשפר חוזה כל שישה חודשים".

מסי, שידוע בכך שהוא מעניק מעט מאוד ראיונות, זעם על ההתבטאות של פאוס ותקף חזרה בראיון לתחנת הרדיו RAC1: "ברצלונה היא המועדון הכי טוב בעולם וצריכה להיות מיוצגת על-ידי המנהלים הכי טובים. סניור פאוס לא מבין שום דבר בכדורגל ורוצה לנהל את ברצלונה כמו עסק, מה שהיא לא".

המשא ומתן המתוח בין הצדדים נמשך לאורך כל העונה. לפי התקשורת הספרדית, בנוסף לשדרוג בשכר מסי דרש מברצלונה להחתים את חברו הקרוב סרחיו אגוארו, החלוץ הארגנטינאי המעולה של מנצ'סטר סיטי, ולהציע חוזה חדש לעוד מקורב שלו, השוער המחליף חוסה מנואל פינטו. במאי פורסם ב"אס" שברצלונה מתכוונת למכור את מסי תמורת 250 מיליון אירו, הסכום בסעיף השחרור שלו, אחרי הגביע העולמי, ושבכיר במועדון אפילו הציע לאביו 10% מסכום ההעברה.

מסי, אגב, שווה הרבה יותר מ-250 מיליון אירו - לפחות לפי דוח שחיבר בתחילת השנה ד"ר חרארדו מולינה, המייסד והמנכ"ל של סוכנות שיווק הספורט Euromericas, לבקשת שלושה מועדונים בכירים באירופה שביקשו "לנתח את הישימות של העברה כזאת". מולינה, בהסתמך על מחקרי שוק מחמש השנים האחרונות, מעריך שמסי שווה כ-400 מיליון אירו (רונאלדו, לפי הדוח, שווה 160-150 מיליון אירו), וטוען כי מועדון "שהספונסר שלו הוא ממשלה (ככל הנראה מדובר בפריז סן ז'רמן מצרפת, שהבעלים שלה היא קרן ההון העצמאית של קטאר) יהיה מוכן לשלם את הסכום הזה".

בסופו של דבר, מסי קיבל את מה שהוא רצה מברצלונה: ב-19 במאי הוא חתם על חוזה חדש, ששדרג את שכרו ל-20 מיליון אירו בעונה, לא כולל בונוסים (תאריך סיום החוזה וסעיף השחרור לא השתנו). אבל אפילו אחרי החתימה, הוא נשמע לא החלטי לגבי עתידו במועדון: "ברצלונה היא הבית שלי, אבל ביום שבו הם לא ירצו אותי יותר, אני אלך. לפעמים אתה שומע מרמורים כשאתה על המגרש. אם יש אנשים שמטילים ספק באהבה שלי למועדון ורוצים שאעזוב, אין לי בעיה".

"פיקח, ממולח, קר ומחושב"

הספק שכל-כך הרגיז את מסי, ליווה אותו כמעט מתחילת העונה. בסוף אוקטובר, אחרי ארבעה משחקים רצופים בלי שער בליגה (משהו שלא קרה מאז 2011) והופעה חלשה במיוחד נגד ריאל מדריד בקלאסיקו הראשון של העונה (איבד 14 מ-15 הכדורים שהגיעו אליו במחצית הראשונה), העיתונאי הארגנטינאי רודולפו צ'יסלינצ'י פרסם מאמר בעיתון הספרדי המוערך "אל פאיס" תחת הכותרת "תשכחו ממסי", כאשר הכוונה הייתה לאנשי ברצלונה ולאוהדיה.

"מאחורי העיניים הקטנות והערמומיות, המחוות הספונטניות והפסאודו-אינפנטיליות וקשיי הדיבור, מסתתר מוח פיקח, ממולח, קר ומחושב: מוח של גאון", כתב צ'יסלינצ'י. "כל הכוחות שלו העונה מופנים לגביע העולמי. מכאן תבדקו כל מאמץ, כל ספרינט, כל כדרור. גם חרארדו מרטינו צריך לדעת את זה. המחויבות שלו, לפיכך, היא להתאים את הקבוצה לנוכחות חלקית של מסי לאורך העונה. הגאון לא עצוב ולא מרגיש לא בנוח. הראש שלו פשוט במקום אחר. תשכחו ממסי".

גם מי שלא קנה את הרעיון שמסי שומר את עצמו למונדיאל בברזיל, לא היה יכול להתעלם מהנסיגה ביכולת ובעיקר משפת הגוף האפטית שלו העונה בברצלונה. "יש לי תחושה שמשהו לא ברור בראש שלו", אמר המאמן סזאר לואיס מנוטי, שהוביל את ארגנטינה לזכייה בגביע העולם ב-1978 ואימן את ברצלונה בעונת 1983/4, "ראיתי יותר עייפות מנטלית מפיזית". חואן מנואל אסנסי, ששיחק בברצלונה בשנים 1980-1970, טען כי "הגישה של מסי לא טובה. משהו עמוק עובר עליו. אני רואה את הפרצוף העצוב שלו, אף פעם לא ראיתי אותו ככה".

נקודת השפל הגיעה באפריל, כשברצלונה הודחה ברבע גמר ליגת האלופות נגד אתלטיקו מדריד. בהפסד 1:0 במשחק הגומלין, שהכריע את ההתמודדות אחרי 1:1 במשחק הראשון, מסי רץ רק 6.8 קילומטרים - לא הרבה יותר מהשוער פינטו, שכיסה 5.4 קילומטרים - וכמעט לא היה מעורב במהלכים. בעקבות אותו משחק, התזה שמסי מעדיף הצלחה בגביע העולם על הצלחה באירופה חזרה לאופנה. "אחרי כל-כך הרבה הישגים באירופה זה נורמלי שגביע העולם יפתה אותו יותר. אין שום ספק שזכייה בגביע העולמי עושה אותך יותר מיוחד", אמר דייגו סימאונה, המאמן הארגנטינאי של אתלטיקו מדריד, שלקח לברצלונה גם את האליפות במחזור הסיום של העונה.

זכייה בגביע העולמי היא, לפי הקונצנזוס, הדבר היחיד שחסר למסי בהשוואה לכדורגלנים הגדולים בכל הזמנים. פלה, דייגו מראדונה, פרנץ בקנבאואר, רונאלדו הברזילאי, זינאדין זידאן - כולם הובילו את הנבחרות שלהם לזכייה במונדיאל. גם לגיבורי כדורגל שלא זכו במונדיאל יש ברזומה הופעות נפלאות על הבמה הכי גדולה: פרנץ פושקש הוביל את הונגריה לגמר ב-1954, אאוסביו לקח את פורטוגל עד חצי הגמר ב-1966, יוהאן קרויף הנהיג נבחרת הולנדית בלתי נשכחת לגמר ב-1974, מישל פלאטיני הבריק כל הדרך לחצי הגמר במדי צרפת ב-1982. למסי, עד עכשיו, יש הופעות די חיוורות בשני מונדיאלים (2006 ו-2010), שבהם ארגנטינה נעצרה ברבע הגמר.

לא על מראדונה לבדו

היכולת וההישגים היחסית דלים של מסי בנבחרת ארגנטינה הם עניין שנמצא על סדר היום כבר שנים. ההסבר המקובל היה שלמסי אין חיבור רגשי עמוק למולדת מכיוון שהוא עזב לברצלונה בגיל 13, ושבארגנטינה לא מתחברים למסי בדיוק מאותה סיבה. בסקר מ-2009 שערכה kitelab, חברה מקסיקנית שעוסקת במחקרי שוק באמריקה הלטינית, קרלוס טבס (אז במנצ'סטר סיטי ובעונה האחרונה שחקן יובנטוס), ולא מסי, נבחר לכדורגלן הכי פופולרי בארגנטינה. באותה שנה, אחרי שברצלונה ניצחה את אסטודיאנטס מארגנטינה בגמר אליפות העולם לקבוצות, הכתובת Messi רוססה על קיר בעיר לה פלאטה, עם שני סימני $ במקום שני ה-S בשמו.

האמביוולנטיות הזאת כנראה תמיד תהיה נוכחת בקריירה של מסי. "ברצלונה היא לא המקום שלו בעולם", אמר איטור לאגונס, העורך של מגזין הכדורגל הספרדי Panenka, "הוא סוג של מהגר עבודה עם תחושת געגוע גלויה. הוא לגמרי ארגנטינאי בברצלונה, אבל לא לגמרי בבואנוס איירס, כי הוא הגיע לספרד כילד, והניגוד בין המשחקים המדהימים שלו בברצלונה והמשחקים הלא כל-כך טובים בנבחרת הלאומית גם עוזר לדימוי המוזר שיש לו בעיני הארגנטינאים. שלא כמו מראדונה, שמציג אישיות ארגנטינאית אולטרה טיפוסית, לארגנטינאים קשה לזהות את עצמם בילד הקטן, הביישן והמופנם הזה".

בשנים האחרונות, עם זאת, כתוצאה מההצלחה חסרת התקדים של מסי בברצלונה, התפיסה הזאת הולכת ומשתנה בארגנטינה. "בזמן שמקומיים ודרום אמריקאים עדיין מעדיפים בכלליות לקנות מרצ'נדייז של מראדונה לפני כל אחד אחר", אמר העיתונאי האנגלי-ספרדי ג'ימי ברנס, שכתב את הספר "מראדונה, יד האלוהים", "האירופים שמבקרים בלה-בומבונרה (האצטדיון של בוקה ג'וניורס, הקבוצה שאיתה מראדונה מזוהה בארגנטינה) קונים יותר חולצות עם השם של מסי. ובמקומות אחרים בבואנוס איירס, מחוץ לשליטה של מראדונה, הפנים של מסי שולטים בשלטי החוצות ובפרסומות הטלוויזיה".

לפי הסופר הקטלאני גיים באלגואה, שבדצמבר האחרון הוציא לאור ביוגרפיה על מסי, השינוי ביחס כלפיו בארגנטינה אינו רק מסחרי. "כשביקרתי בארגנטינה", הוא אמר אחרי פרסום הספר, "ראיתי גברים בוכים כשהם מדברים על מסי, נשים בגיל העמידה בוכות כשהן מדברות עליו, מורים שלו לשעבר בוכים כשהם מדברים עליו. הוא נתפס כאל. כל הילדים לובשים את החולצה מספר 10 של ארגנטינה, השם שלו מושר במגרשים".

המהפך הזה קשור, כך באלגואה, לגביע העולם בברזיל ולאלמנטים היסטוריים בתרבות הארגנטינאית: "בארגנטינה היה רעיון, שהם הולכים להיות המדינה הכי טובה בעולם, וזה מעולם לא קרה. זה קורה רק בכדורגל, אבל לא תמיד. וכשזה לא קורה, זה מתסכל את האנשים, מפני שנאמר להם שהם יהיו הכי טובים והם לא (הזכייה האחרונה של ארגנטינה בגביע העולם הייתה ב-1986, והזכייה האחרונה בקופה אמריקה ב-1993).

"מה שקורה אז, זה שהם מתמקדים בעיקר באנשים שיכולים לקחת אותם לגן עדן. עם מסי זה פחות או יותר מרגיש שהוא יכול לקחת אותם לשם. כשאנשים מסתכלים אחורה על השנים איתו, הם לא רואים את מה שהם ראו בזמנו. הם רואים את ההילה הזאת, ממציאים מחדש סיפורים על איך זה היה להיות איתו. אני תוהה אם הם מדברים על ליונל מסי בן ה-12, או על מסי השחקן הכי טוב בעולם, מציל המדינה שלהם. אני חושב שזה יותר השני".

לכן, הזהיר באלגואה, "צריך לראות מה יקרה אחרי גביע העולם. כדאי לו להצליח. בשבילו, בשביל האומה שלו, בשביל המשפחה והחברים שלו. זה המונדיאל שלו, זה שהוא חושב עליו מאז גיל 16". לפחות במובן הזה של הקריירה של מסי, הקמפיין של אדידס צודק: זה הכול או כלום.