משמרים את הקיים: מסקנות מיריד העיצוב והריהוט באיטליה

בספטמבר 1961, יצאה לדרך לראשונה תערוכת הרהיטים של תעשיית יצרני הריהוט האיטלקיים. יריד הרהיטים היה חלק מאותות הנורמליזציה של איטליה המתאוששת בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ועידוד התעשייה המקומית הייתה משימה לאומית. בארץ שבה הייתה מסורת עיצוב וייצור, בעיקר של חברות קטנות ומשפחתיות, ההתאגדות ושילוב הכוחות של התעשייה תרמו לקידום הענף עם הפנים לייצוא, כמו גם למיתוג הריהוט האיטלקי כאיכותי וכמוביל באירופה (ומאוחר יותר בעולם).

העיצוב היה באותה עת רק אחד משלל המקצועות היוצרים רהיטים. עם השנים, ובעיקר בעקבות תרבות הפופ של שנות ה-60-70, הפך העיצוב ליותר ויותר נחשק, לאמצעי לאפיון זהות וסגנון אישי. מוצרים ייחודיים ויוצאי דופן הפכו למבוקשים, הוציאו את שמו של העיצוב האיטלקי כקובע אופנות עולמיות והצליחו לסייע לכלכלה המחפשת נקודות אחיזה.

בשנות ה-70, הכניסה התערוכה "בית איטלקי" את הריהוט האיטלקי ל-MOMA בניו-יורק, במקביל קמו קבוצות מעצבים אוונגרדיות כמו ממפיס מילאנו ואלכימיה, והמעצבים המצליחים הפכו לכוכבים בעיני מביני דבר.

שמות כמו אקילה קסטיליוני, אטורה סוטסאס, אנצו מארי, אלסנדרו מנדיני ואחרים, הובילו את המגמה שכיום נראית מובנת מאליה. אולם בדור הבא כבר נותר העיצוב האיטלקי בשורה השנייה. השמות הגדולים של ימינו: פיליפ סטארק, מארק ניוסון, רון ארד, אוקי סאטו (ננדו), פטרישיה אורקיולה, פאולה נבונה, מרסל וונדרס ודושי לוויין, מגיעים מהזירה הגלובלית, אם כי את היריד ממלאת רשימה דומיננטית של יצרנים איטלקיים.

במיתון העולמי של השנים האחרונות, קמו למילאנו לא מעט מתחרים. כמעט כל עיר גדולה רוצה למשוך קהל לשבוע עיצוב משלה. אך הוותק של 50 שנה, התעשייה העקבית, ואולי גם ההתרפקות על הילת העבר של האיכות האיטלקית, מצליחים לשמר את העניין סביב שבוע העיצוב, והיריד המרכזי שלו, אותו מפיקה חברת קוסמיט.

אך מעל לכול, מה שעושה את "מילאנו" למה שהיא, היא ההתרחשות העירונית, שהפכה את שבוע העיצוב לחגיגה אורבנית: תערוכות ומיצגים במוקדים שונים בעיר; שכונות שלמות מארחות אירועי עיצוב ומוציאות מפות ולוחות זמנים לסיורים, מסיבות ושיחות עיצוב.

השנה ביקרו ביריד הרשמי Salone del Mobile יותר מ-357 אלף איש, עלייה של 13% מהשנה שעברה. גם אם לא נראו חידושים רבים בזירה, ניכר כי התעשייה פועלת לשמור על מתח פעילות ועל רמת נוכחות שתצדיק את הנהירה למילאנו.

בחזרה הגנרלית הזו ניסו כל הנוגעים בדבר לצבוע את המציאות המוכרת בצבעוניות עליזה, המזכירה חדרי ילדים. כמו למשל בסדרה שעיצב חיימה חיון הספרדי לחברת מגיס, תחת הכותרת "פיניאטה"; ניכר שימוש רב בצמחייה ירוקה בחללי פנים וחוץ ובהתאם, מעבר חופשי של רהיטי חוץ פנימה ולהיפך - בסיוע חומרים חדישים, עמידים לפגעי קרינה ומזג אוויר, כפי שהציגה בין השאר מורוסו; הדיבור על מיחזור ועל פשטות התבטא ברהיטים עשויים סריג או לבד ממוחזר; אצל ויטרה העדיפו לדבוק ברהיטים המודרניסטים הישנים והטובים, ולתת להם פרשנות עכשווית - כמו למשל בכורסה של אלוואר אלטו משנות ה-30, שקיבלה ריפוד בשני צבעים בידי המעצבת העכשווית הלה יונגריוס. חברות רבות הדגישו את עיצוב הפנים בכלים פשוטים של פעם או להיפך - כל הפשוט נשטף בזהב, ומוצג בהדרת מלכות חדשה, "בלינג שווה לכל נפש", אם תרצו, כפי שניסחה זאת חברת קרטל בביתן האקסטרווגנטי שלה בתערוכה.