אנחנו נכנסים לכלא רימונים, על כביש 4 ליד צומת תל מונד. וברגע שעוברים את גדרות התיל ואת השער שננעל מאחוריך בחריקה המחוררת את עור התוף, נדמה כאילו האוויר משתנה ברגע, אוויר אחר. דחוס יותר, מדכא.
אנחנו פוגשים את נסים קאשי, ראש מערך תעסוקה ומנכ"ל תעשיות שב"ס (שירות בתי הסוהר). איש חביב, שלמרות דרגתו, גונדר משנה, לבוש בבגדים אזרחיים ובעניבה. הוא יושב, נינוח, ומסביר את הפילוסופיה שלו: "ראשית, המהות הביטחונית - מי שמועסק, תפעולי ומוכשר יותר טוב לקראת השחרור בחזרה לאזרחות. שנית, הקניית מקצוע, ובעיקר - הרגלים חדשים כמו סדר יום ומוסר עבודה, דבר שרוב האסירים לא חוו מעולם קודם לכן. שלישית, התגמולים. ודוק: תגמול, לא שכר". לדידו, האסירים אינם עובדים אלא "עוסקים בפעילות יצרנית, פעילות משקמת".
שתי שיטות תגמול יש בכלא, קבלנית ושעתית: 13.70 שקלים לשעה. המקסימום שהם יכולים להרוויח בחודש (אין שעות נוספות) זה 3,750 שקלים, אבל אף אחד לא מגיע לזה מאחר שחודש העבודה לעולם אינו שלם. ראשית, יום איננו יום מלא אם מורידים ממנו את ארבע הספירות היומיות, את החתימות על קבלת כלים, מסירת כלים וכולי, ותמיד יש אירוע שמונע עבודה, ולרוב האסירים יש סדנאות ללכת אליהן יום או יומיים בשבוע: גמילה מסמים, אלימות במשפחה ועוד.
"המטרה שלנו היא ליצור קשר בין האסיר לעצמו", כך קאשי, שאת חלק מהמשפטים שהוא אומר אני מודה שקצת קשה לי להבין. לדוגמה: "אנחנו מפעילים מניפולציה תעסוקתית", או "את הפלטפורמה ליצירת מקומות עבודה מייצר מערך התעסוקה באמצעות הפעילות שלו" - משפטים שצריך לחשוב עליהם כמה דקות.
קאשי מעסיק (אף שהוא מתעקש על ההגדרה: "לא אני מעסיק, שב"ס מעסיק") 2,600 אסירים (כמאה מתוכם יוצאים לעבוד במפעלים מחוץ לכלא) ועוד 3,000 בשת"מ (שירותים, תעשייה ומטבח) ב-56 מפעלים, מתוכם 28 של תעשיות שב"ס והשאר עבור מעסיקים פרטיים. סך כול המחזור השנתי מייצור וממכירת מוצרים ושירותים: 40 מיליון שקלים. זה מספיק לממן את הפעילות השוטפת של המפעלים, ועוד קצת. המפעלים האלה מייצרים המון דברים: מוצרי עץ, מתכת, טקסטיל, מוצרי עור, הנעלה, הרכבות, דפוס, חיווט, קרטונג' ועוד. "ידעת", הוא אומר, "שלפחות 30% ממה שיש לך בבית מיוצר בבתי הסוהר?".
ולא רק בבית, בשב"ס מייצרים ריהוט משרדי, את הדלפקים בנתב"ג, את המעמדים ברשתות השיווק, את האפודים הזוהרים שיש לכם במכוניות, את הפחים שאליהם אתם משליכים פסולת, את הכריות בפינות הישיבה, סולמות, מיטות, שקעים, מתגים, טליתות, נרות חנוכה - יו ניים איט. מאחורי כמעט כל פעולה שאנחנו עושים יושב אסיר מורשע, ובתקווה משתקם.
- עם שכר כזה, וללא כל עלויות סוציאליות, בטח די קל לכם להשיג מכרזים.
"אם זה היה כל-כך קל, פשוט וזול", משיב קאשי, "יזמים היו עומדים אצלי בתור; אבל המצב הפוך. יש לי עלויות הכשרה יקרות יותר, תחלופת עובדים גבוהה יותר, עלויות אבטחה גבוהות, תקורות בשמיים, יום עבודה קצר יותר שמופסק המון פעמים. הכלא זה עולם אחר. ברמת התחרות הייתי אומר שיש לנו יתרון של בין 15% ל-20% בתפעול ביחס למפעל אזרחי. מלבד זאת, תהליך המיון של מעסיקים הרוצים להיכנס לכלא הוא מורכב יותר. לדוגמה, אסור שיהיה להם תיק פלילי ועוד".
"אנחנו חיים את המשק"
רימונים הוא הכלא החדש בישראל. הוא הוקם לפני עשר שנים, כחלק ממתחם הכולל ארבעה בתי סוהר (השרון, אופק , הדרים ורימונים). הוא מחולק לשני בניינים, משתרע על 23 אלף מטרים-רבועים ומאכלס כ-1,100 אסירים בכל הרמות וכ-300 סוהרים.
שב"סניקים או לא, קאשי ומנהל השיווק של תעשיות שב"ס חגי דהן (גם הוא איש חביב ביותר, רב-כלאי בדרגתו), אוהבים, כמו כל מעסיק, לדבר על הקשיים שלהם. "תבין", אומר דהן, "שכל אסיר עולה לשב"ס כ-100 אלף שקלים בשנה, ואנחנו מעבירים חצי מיליון שקלים לביטוח לאומי. מה גם שאנחנו יכולים להתמודד אך ורק בתעשיות לואו-טק, שאלה דברים שהרבה יותר זול להוציא החוצה, לירדן או לרשות הפלסטינית לדוגמה, או לייבא מסין". הם מביאים כדוגמה את מפעל מגבות ערד, שהעסיק אסירים עד שסגר את שעריו והפעילות עברה לירדן, או את כיתן דימונה, שעבר את אותו הסיפור בערך.
- ובכל זאת, ודאי יש לכם גם כמה יתרונות.
"כן. ראשית, החיסרון שאין הרבה תעסוקה עתירת ידיים בישראל הוא גם היתרון שלנו", אומר קאשי. "תפסנו נישה של Tailor Made. הזמנות קטנות יחסית שבסין לא מתייחסים אליהן - שם, עם פחות ממכולה לא יסתכלו עליך, אבל אנחנו מקבלים הזמנות גם לחמישים כריות או לשלושים שולחנות.
"עוד נישה שלנו היא טקסטיל קונפקציה. כל עוד יש בגדים, יצטרכו אותנו. גרביים, תחתונים או חולצות זה מסובך, אבל סדינים וכריות, לדוגמה, אנחנו עושים. אנחנו גם תופרים את כל בגדי האסירים ולוקחים המון עבודות קבלנות משנה, לדוגמה בטבע נאות: ידעת שאנחנו תופרים להם את כל הסנדלים?".
- לא היה לי מושג.
"אנחנו מתחרים בכל מקום שצריך עבודת ידיים".
- ואיך זה עוזר לאסירים שמשתחררים?
"אני משחרר לשוק תפרים שעושים תיקונים קטנים, שזה דבר שחסר מאוד בשוק היום. מי שיוצא ממני יכול לפתוח מתפרה קטנה, לעשות מכפלות ודברים מהסוג הזה. להתפרנס בכבוד. ערכנו סקר לגבי הצרכים בשוק העבודה בארץ וגילינו שיש הרבה מקצועות שחסרים, ולא בהיי-טק. לדוגמה, מסגרים. פעם היו תיכונים מקצועיים, אבל היום כבר לא. כולם מייבאים מסגרים מחו"ל, אבל אני מכשיר אותם פה".
מפתיע היה לגלות עוד תחומים צפויים פחות שבהם מכשיר שב"ס אסירים לקראת האזרחות: לדוגמה, שזירת פרחים. "בדקנו ומצאנו", אומרים קאשי ודהן, "שנורא חסרות שוזרות פרחים בישראל. הרוסים מתים על פרחים, לדוגמה, והיום בכל אירוע סידור הפרחים הפך לסמל סטטוס. כל האסירות המוכשרות לשזירת פרחים מוצאות עבודה באזרחות מיד - זה חצי סקופ מה שאני נותן לך פה. כך גם איפור, עשיית ציפורניים ואפילו טבחות. עוד דבר שממש מפתיע אותי הוא ששב"ס מכשיר שופטי כדורגל. מתברר שזה אחד המקצועות הבודדים שלא צריך תיק נקי בשביל לעבוד בו. אולי זה לא כל-כך מפתיע, בעצם".
"אנחנו חיים את המשק", אומר דהן, "עושים הרבה מודיעין עסקי, רודפים אחרי מעסיקים, מפתים אותם".
- למה אתם לא מכשירים אסירים במקצועות יותר מתקדמים, כמו מחשבים, או אפילו מוקדנים בקול-סנטרים?
"הקורסים שלנו קצרים מאוד, בגלל המעברים התכופים, וגם מצאנו שתעשיית ההיי-טק פחות פתוחה להעסקת אסירים משוחררים. אחרי בדיקות בחרנו להתמקד, כאמור, בעבודת ידיים, שיותר חסרה בארץ. לא חסרים פה מתכנתים".
"כולם מתעסקים במונדיאל"
השיחה עוברת לרצידיביזם, או בעברית "מועדות" - חזרה למעגל הפשע לאחר הרשעה וריצוי עונש מאסר. נושא מרתק. לפי יחידת המחקר של שב"ס, שיעור המועדות בישראל של אסירים פליליים ששבו והורשעו בתוך חמש שנים משחרורם הוא 43%. אגב, שיעור החוזרים מאלה שעונשם קוצר נמוך יותר, 33% לעומת אלה שריצו עונש מלא, שעומד על 48%. וככל שגיל האסיר נמוך יותר, כך מועדותו גבוהה יותר.
רווקים מועדים יותר מנשואים, נשים יותר מגברים (שזה מפתיע), ויהודים ומוסלמים מועדים באותה המידה. גם זה מפתיע, מאחר ששיקום האסיר בחברה הערבית גרוע יותר מאשר ביהודית. ובכל מקרה, בישראל המצב טוב יותר מאשר בעולם: כ-50% בממוצע. בארצות הברית, לדוגמה, עומד שיעור המועדות על 53%. ועוד משהו שהפתיע אותי מאוד: כ-9,000 אסירים פליליים יש בישראל. מתוכם 250 נשים. 1.8% בלבד.
קאשי תולה את השיפור במועדות בישראל בתעסוקת האסירים. "במקומות אחרים בעולם", הוא אומר, "זורקים את האסיר לתא ומוציאים אותו לטיול של שעה ביום". בישראל, שיעור המועדות של אסירים שהועסקו בכלא עומד על כ-20%. "נכון שזה מוטה", מודה קאשי, "כי מראש אלה שעובדים הם האסירים החיוביים יותר, ובכל זאת".
אחד הדברים שנהניתי לראות היה הצורה שבה אנשי תעשיות שב"ס, וגם הסוהרים, מדברים על האסירים העובדים שלהם: בכבוד וברגישות. להבדיל מרוב השוטרים שבהם יצא לי להיתקל, שמדברים לכל אחד בהתנשאות כאילו הוא אשם בכל פשעי העולם, בשב"ס הדיבור קרוב יותר לדיבור של רופאים, לפחות בהיבט של הקפדה על כבוד האדם. "טובת האסיר לפני הכול", חוזר ומדגיש קאשי. יכול להיות שזה הכול הצגה לכבודי, ואם זה כך, שמישהו יעביר אותם מהר משב"ס להבימה.
לחדר נכנס מפקד הכלא, גונדר-משנה עמאד חמדאן. שמונה חודשים הוא בתפקיד. אני לא יודע איך הוא מדבר לאסירים שלו, אבל כשהוא מדבר עליהם שלא בפניהם דיבורו רגיש ורך, והמושגים שבהם הוא משתמש הם "הנאה", "סיפוק" ואפילו "התרגשות". הוא מדגיש שזה הכלא הכי גדול "מבחינת ביטחון מרבי. יושבים אצלי 1,100 אסירים, מתקופות קצרות ועד מאסרי עולם, מכל העדות בישראל ומכל ארגוני הפשיעה - חיילים של 17 ארגונים יושבים אצלי, ואתה יכול רק לדמיין את המורכבות".
המורכבות, כמובן, זולגת לתעסוקה. נאמר זאת כך: לא הייתם שמים שני אסירים מארגונים יריבים אחד ליד השני במפעל כשכל אחד אוחז במברג. חמדאן מדבר ארוכות על המורכבות בשיבוץ בחדרים, בארוחות וכדומה. "מבחינתי", אומר חמדאן, "זה תענוג לראות אדם שכל חייו עסק רק בפשע הולך ומשתנה לטובה. כשאני רואה אנשים כאלה עובדים ומצליחים לתת לילדים שלהם שבאים לביקור 50 שקל מתנה, אני ממש מתרגש, תאמין לי".
- אני מאמין לך.
"אתה יודע, זה לא מעונות סטודנטים פה, אבל אנחנו עושים כמיטב יכולתנו".
- תגיד, המדינה בוערת ונדמה שיחסי יהודים-ערבים נפיצים מאי-פעם, או לפחות בשנים האחרונות. יש לזה השפעה על חיי הכלא?
חמדאן מחייך, "עכשיו כולם מתעסקים רק במונדיאל. ובכלל, פה זה אנשים פליליים, אז הדברים האלה פחות מעניינים אותם. תאמין לי שחיסול עבריינים בחוץ מעסיק אותם יותר ממהומות בקלאנסווה".
"החזון הוא עבודה עברית"
ואז אני שואל אותו על דוח החקירה שפורסם כמה ימים לפני הביקור והתייחס לאירוע הירי שאירע בכלא בפברואר השנה (מה שהפליא אותי, היה נדמה לי שזה קרה לפני שלוש שנים לפחות; איך הזמן רץ כשנהנים). תקציר: האסיר סמואל שיינביין, שרצח, ביתר ושרף את גופתו של אדם בארצות הברית, הצליח להבריח אקדח לכלא, ירה ופצע תשעה בני אדם (שמונה אנשי כוחות ביטחון ואסיר אחד) עד שנורה למוות בידי כוחות הביטחון. הוועדה קבעה כי נושאי תפקידים בכירים בכלא ובשב"ס כשלו בתפקידם, הטילה עליהם אחריות אישית והמליצה לנקוט נגדם צעדים, כולל הדחה. בנוסף, הצביעה על כשלים חמורים ומתמשכים באבטחה.
כשאני מעלה את זה, החדר משתתק לפתע. סיכמנו שלא נדבר על זה, מזדעקת הדוברת. איתי אף אחד לא סיכם כלום, אני עונה. אבל כולם שותקים, מסרבים לענות, ופתאום נהיה לי עצוב בשבילם: נראה שזה ממש פצע פתוח פה בארגון. הם לא כועסים עליי ששאלתי: יותר מזה, הם נבוכים. כל אחד מבעלי התפקידים בוחר נקודה אקראית בחדר ובוהה בה בשתיקה.
קאשי שובר את הדממה: "כל מה שאני יכול לומר זה שיום אחרי האירוע המפעלים חזרו לתפקד". "תמיד יש סיכון, אבל דע לך שזה לא פגע בשיקום של האסירים האחרים", מוסיף בשקט חמדאן, שלפי הזמנים הוא מונה למפקד הכלא ממש בסמוך לאירוע.
לשיחה מצטרפים פיני יצקן, מנכ"ל חברת מ. וויסבורד ובניו, מהחברות הוותיקות והגדולות בארץ בתחום ייצור אביזרי קצה לחשמל - משקעים ומתגים ועד לשעוני שבת ולמסנני הגנה מברקים - המוצרים שלהם נמצאים בכל בית בישראל, ולימור גולדפרב, נכדתו של המייסד ואחראית השיווק.
חברה מעניינת, וויסבורד. נוסדה על-ידי מרדכי וויסבורד ב-1945, ונמצאת בבעלות משפחתית עד היום. מבחינתם, כל מפסק הוא עשייה ציונית וכל מהדק הוא אקט התיישבותי. הם מדברים על זה בצניעות ובלהט (שאיכשהו אינם סותרים זה את זה), שאני מאמין להם. הציונות שלהם היא לא רק בשקעים. החברה מעסיקה כמאה אסירים ברימונים (מתוך מאתיים אסירים שעובדים) ומלבד זאת היא מעסיקה עשרות מוגבלים, עיוורים, קשישים ועוד אנשים שלא יכולים להיכנס לשוק העבודה. הם עובדים רק בישראל ולא מייבאים, אף שלהם זה עולה יותר. "החזון שלנו", אומר יצקן (שלא נולד למשפחה, אבל השתלב יופי), "הוא עבודה עברית".
קאשי ודהן מרעיפים, מן הסתם, מחמאות על החברה. מעלים על נס את רציפות התעסוקה ולא פחות את מגוון המוצרים, הגורמים לכך שהאסירים המועסקים נהנים מעבודה לא שבלונית. "זה גם טכנולוגי", אומר קאשי, "מה שנותן תחושת ערך ושיפור לאסיר".
"לא איתמם", אומר יצקן, "חיפשנו חלופות ודרכים להפחית עלויות. לא רצינו, כאמור, לעבור לחו"ל, אז החלטנו על העסקת אסירים ומוגבלים. יש לזה יתרונות - העובדים שלנו מוחרגים משכר מינימום וזכויות סוציאליות, וזה גם דבר ערכי. וחסרונות - שתי האוכלוסיות מתאפיינות במקדם חוסר ודאות גבוה. אבל בסך-הכול מבחינתנו זה Win-Win".
"אתה לא משתגע"
אנחנו מסיירים במפעלים שבכלא, שנראים בדיוק כמו שאתם מדמיינים מפעלים בתוך כלא ובכל זאת מעט שונים. אסירים מכל שדרות המדינה הזאת - ערבים, יהודים, דתיים, חילוניים, אתיופים, רוסים, זקנים וצעירים - עובדים זה לצד זה בשתיקה. האוויר מחניק והעבודות מונוטוניות ודי מדכאות, שרשרת ייצור לואו-טק, כל אחד עושה דבר קטן וספציפי מאוד (אבל היי: מה חשבת לעצמך, לא כולם יכולים להיות די-ג'ייז). זה מרכיב שקעים, זה מבריג מתגים, ההוא מתקן נרות נשמה חשמליים. במפעל השני, של הטקסטיל, יושבים אנשים מבוגרים ליד מכונות תפירה. בכל מקום יש שלטים שאוסרים לעשן, אבל הכול מריח כמו מאפרה.
הדבר שהכי היה לי מוזר זה האזרחים, עובדי וויסבורד, שבאים בכל יום לכלא כדי לעבוד. אני מדבר עם שניים מהם. משה (שמעדיף ככה בלי שם משפחה) מספר שהוא כבר עשר שנים מגיע בכל יום לכלא. אני שואל איך זה. "איך זה? זה כלא, ככה זה". אתה לא מפחד? משה עוצר לרגע, מאיים במבט על חברו שמנסה לספר עליו משהו מביך, לפני שהוא עונה: "בהתחלה פחדתי יותר. אבל מתרגלים. להכול מתרגלים". וזה כבר ממש עושה אותי עצוב.
דוברות שב"ס מסדרת לי שני אסירים לדבר איתם. זה הכול מלבד שיחה חופשית, כמובן: שני סוהרים ודוברת עומדים איתנו בחדר. אחד מהם הוא ערבי צעיר, נקרא לו נ', השני יהודי מבוגר יותר, נקרא לו מ'. השניים שונים בתכלית השינוי. מובן שלא היה צריך לומר לי לא לשאול על מה הם יושבים, אבל הם מספרים לי על זה בעצמם, מבלי לספר על זה במפורש.
כך, מ' מספר שהוא מפסיד שני ימי עבודה בשבוע כי יש לו סדנת גמילה וסדנת אלימות במשפחה ונ' מפסיד יום אחד כדי ללכת לסדנת שליטה בכעסים. ניכר ב-נ' שזה המאסר הראשון שלו. באזרחות עבד במפעל מסודר, ולכן מונה למנהל עבודה. לעומתו מ', גבר כבן 40, מספר שזו הפעם הראשונה בחייו לעבוד.
"תמיד הייתי בפשע, בסמים", הוא אומר. "העבודה תרמה לי המון. פתאום אני מרגיש שיש לי ערך, שמכבדים את מה שאני עושה, גם אם זה להבריג כל היום. אתה לא יודע מה זה לקבל מילה טובה בפעם הראשונה בחיים. זה שווה לי הכול". ו-נ' מוסיף ש"ככה הזמן עובר מהר יותר ואתה לא משתגע, וגם האוכל במפעל טוב יותר מאשר באגף".
מ' ו-נ' עושים משהו כמו 1,500 שקלים בחודש כל אחד ואומרים שזה ממש סבבה. הייתי רוצה לשבת איתם יותר, אבל אין הרבה דברים מדכדכים יותר משיחה מבוקרת כל-כך. בעצם יש, כי אחר כך אני יורד ועושה סיבוב באחד האגפים, אגף 11. שישה אנשים בכל תא, 10.5 מטרים-רבועים. חצר קטנה ומקורה, ובעיקר האוויר: לחופש יש ריח, מתברר, וריח האין-חופש עז הרבה יותר ממנו. קשה לנשום. האסירים, מצדם, מתייחסים אל המבקרים בביטול. המוסלמים עייפים מהצום, ישנים, חלקם מזמינים אותנו להציץ בחדרים. זה עושה לי חשק לשמור את כל החוקים כולם עד תומם, לעולם.
והמסדרונות. והדלתות. במין התאמה מעוותת לפתגם המפורסם, דלת נפתחת רק אחרי שהדלת הקודמת נסגרת, והכול חורק ודופק ומרעיש וחלוד. אף אחד מהקבועים לא שומע את זה, אבל המקום רועש עד מאוד: בכל שנייה כריזה: קריאה לספירה, הודעה על מה שנפתח, על מה שנסגר, על מי שעובר ועל מי שחוזר.
כשאנחנו עוזבים את האגף, דרך מסדרונות אין-סופיים, עד לכניסה הראשית, ומקבלים בחזרה את הטלפונים שלנו ויוצאים את הכלא, אני נושם פתאום עמוק. יש אוויר בחוץ. אוויר שאני מכיר, אוויר של חופש.
מועדים לפורענות: כמה אסירים משוחררים חוזרים לכלא?
1. שיעור המועדות לחזור לכלא בקרב אסירים שעונשם קוצר עומד על 33%, לעומת 48% בקרב אסירים שריצו מאסר מלא
2. שיעור המועדות של אסירים לאחר מאסרם הראשון הוא 30%, וככל שעולה מספר המאסרים, כך עולה שיעור המועדות, עד ל-64% בקרב מי ששוחררו מהמאסר הרביעי או יותר
3. שיעור המועדות של משוחררים זהה בקרב יהודים ובקרב מוסלמים ועומד על כ-43%
4. שיעור המועדות של משוחררים נשואים עומד על 35% לעומת כ-50% בקרב משוחררים שאינם נשואים
5. ככל שהאסירים צעירים יותר בעת שחרורם, כך הסיכון שישובו לכלא גדול יותר. שיעור המועדות בקרב משוחררים עד גיל 18 הוא 70%, לעומת 22% בקרב בני 65 ומעלה
כתבות
ני"ע
