ברוכים הבאים לחולון-בת ים-יפו

ראשי הערים יזמים, אך השר עוסק בסמנטיקה, תשכחו מאיחוד הגיוני

בשנת 1949 בחנה ועדת גבולות שמונתה על ידי משרד הפנים את איחוד הערים יפו, חולון ובת ים. רק אחרי ששתי האחרונות עמדו על רגליים אחוריות כדי שהאיחוד לא יצא לפועל, הוחלט באוקטובר אותה שנה על איחוד תל אביב ויפו.

חשוב להכיר את ההיסטוריה הזו לקראת הקמת ועדת הגבולות שעליה הכריז בשבוע שעבר שר הפנים גדעון סער, שתבחן בין השאר גם את איחוד תל אביב (יפו) ובת ים.

ראשית, אולי ההיסטוריה הלא מאוד רחוקה תזכיר לנו לצרף לכל המהלך המתבקש גם את העיר חולון (לא יזיק להכניס, כבר בפעימה הראשונה, גם את גבעתיים לתמונה). מה שהיה נכון לשנת 1949 נכון שבעתיים לשנת 2014. יתרון לגודל הוא קריטי בכל הקשור לתכנון עירוני. בתכנון וניהול החינוך, התרבות, הרווחה, הדיור ומה לא, גם אם כמה בעלי תפקידים ייאלצו לוותר על תוארם (לא על משרתם - האיחוד לא יבטל את הצורך בעובדים שישמרו על האינטרסים בכל אזור).

נוסף לכך, 1949 יכולה להזכיר לנו שאפשר להקים ועדה, להתכנס ל-15 ישיבות ולהכריז על איחוד - בתוך שנה. בזמן שהתרגלנו שמקימים פה ועדה בעיקר כדי שלא להחליט, כדאי לזכור שאצל בן גוריון זה לא היה ככה.

ועוד משהו: משרד הפנים בשנים ההם יזם את המהלך. ואצלנו, למרות שהצורך מובן לכל בר דעת (ולא רק בין שתי ערים בגוש דן), השר סער בסה"כ הגיב לדרישת בג"ץ, לאחר שבמארס האחרון הגישה בת ים עתירה לחלוקת הכנסות הוגנת יותר מול הרשויות סביבה (על פי הנתונים, התקבולים מהיטלי השבחה ופיתוח הסתכמו ב-2012 ב-1,066 שקל לתושב בת"א, 626 שקל בחולון ו-265 שקל בבת ים).

אבל למה בכל זאת אנחנו לא אופטימיים? אצל בן גוריון כראש ממשלה וישראל רוקח כראש עיר יחסי הכוחות היו ברורים מאוד. בן גוריון (ושר הפנים משה שפירא) קבעו ועשו, והוויכוח היחיד מול מועצת העיר היה על שם העיר. משרד הפנים קרא לה יפו-תל אביב (כי ראוי להקדים עיר בת 4,000 שנה לעיר בת 40), ואילו רוקח התעקש וקיבל את שמה הנוכחי, שמקדים חדש לישן (כי שיבת ציון היא בראש ובראשונה הקמת העיר העברית).

אבל בישראל של 2014, שר הפנים הוא זה שמתעסק בעיקר בסמנטיקה. היוזמה והביצוע מאפיינים היום את ראשי הערים.