הנקראות ביותר

הורידו אותה מרכבת, שרפו לו אוטו: ערביי ישראל בצל "צוק איתן"

בזמן שרצועת עזה בוערת ואזרחי ישראל במקלטים, דרור פויר נסע לצפון לדרוש בשלומו של הדו-קיום המתפורר, התווכח והקשיב, תקף והתגונן, נחשף לתיאוריות קונספירציה, וחזר עם תשובה: "עוד יהיה הרבה יותר גרוע"

מהומות בשועפט / צילום: רויטרס
מהומות בשועפט / צילום: רויטרס

האש בעזה ומטחי הרקטות לעבר ישראל, שנכון למועד כתיבת שורות אלה לא חדלו למרות היוזמה המצרית וההסכמה הישראלית להפסקת אש, השכיחו במעט את האווירה שבתוכה צמח כל הסיפור הזה. כמו דליפת גז שרק חיכתה לגפרור, בחודשים האחרונים, אפילו עוד לפני חטיפת הנערים ורציחתם, וביתר שאת לאחריה, מלאה הארץ כתובות וצעקות "מוות לערבים". מדרום לצפון וממזרח למערב, בתל אביב ובירושלים, בחיפה ובבאר שבע, בפרדס חנה ובשדרות. ובפייסבוק כמובן.

כשהתחיל "תג מחיר" אמרו החברים בימין המתון שאין באמת ממה להתרגש, כולה כמה נערים, עשבים שוטים, תפוחים רקובים, קומץ, קורט, חופן - כל אחד בחר מילה מקטינה המקובלת עליו ורץ איתה להאשים את התקשורת. נראה לי שאת כל זה כבר אפשר לשים מאחורינו, נכון? זה כבר לא גרפיטי קטן פה או צמיג מנוקב שם, זה כבר לא בשטחים, איפה שאין דיין ודין; היום אנחנו מדברים על תהלוכות מאורגנות של עשרות אנשים, על גל של פחד ואלימות שהולך ושוטף את אזרחי ישראל הערבים.

מיותר לשאול מתי זה התחיל ולמה. יש אומרים בחטיפת הנערים, יש האומרים עם רצח שלי דדון, יש הנוקבים בהפגנות של הערבים בוואדי ערה או בנגב. כולם צודקים, אולי, אבל כל אחד יכול ללכת אחורה ועוד אחורה בזמן, ונקודת התחלה לא תימצא: 67', 48', 36', 29', 19'; לקרב ח'ייבר (629 לספירה) עת שחטו נאמני מוחמד מנהיגים יהודים שבאו לא חמושים לנהל משא ומתן; ואפשר להרחיק עוד ועוד למאה ה-13 לפני הספירה, עת כבש יהושע את הארץ; או קודם, כשעשיו ויעקב התגוששו בבטן רבקה. נגיד זאת כך: יהודים וערבים, איטס קומפליקייטד.

אבל זה שמיותר, על גבול הבלתי אפשרי, לקבוע מי התחיל, מתי ולמה (קושי שכל הורה נתקל בו כשהילדים מתחילים לריב), לא אומר שצריך להתעלם מכל מה שקורה. להפך. המצב הולך ומתכער, הגל הולך ומתעכר. גם אם נסכים על העובדה שאנחנו לא יודעים שום דבר, דבר אחד בטוח: אנחנו, היהודים, הרוב. אנחנו השולטים. אסור לנו להשלים עם תהלוכות כאלה, עם כמעט לינץ' בכמעט כל יום, עם חבורות של פורעים יהודים. אי אפשר להתעלם מזה ולהמשיך להתהדר במוסריות שלנו. אי אפשר להרעיש עולמות בכל פעם שמישהו קורא "מוות ליהודים" ברחבי העולם ולשתוק כדגים כשאצלנו "מוות לערבים" הופך ונהיה נפוץ בערך כמו "מה נשמע". יש נקודות אור, כמו הפגנות משותפות ליהודים ולערבים, ונכון שאומרים שמעט מן האור מגרש הרבה מן החושך, אבל עדיין: מעט מדי אור. הרבה מדי חושך.

אתם יכולים לטעון, ותהיה זו טענה נכונה בחלקה, שאני מתעלם מהפגנות של ערבים בוואדי ערה, בנגב, בעכו, בחיפה ובירושלים; ומהפגנות השמחה (הספורות, אך הקיימות) על ההפגזות על ערי ישראל. אכן. שום דבר אינו חד צדדי, אבל כאמור, אנחנו הרוב. אנחנו יכולים להכיל, גם אם לא להשלים, עם הפגנות כאלה. וחוץ מזה, האם זה באמת מה שחסר לנו עכשיו: עוד גינוי לערבים?

בימים האחרונים דיברתי עם לא מעט אזרחים ערבים, בעיקר בצפון. כולם מספרים את אותם הסיפורים בגרסאות שונות: את זאת הורידו מהרכבת, את זה לא הכניסו לקניון, לזה בנצרת עילית שרפו את האוטו; התנכלויות בנתב"ג, במשרדים ממשלתיים ומוניציפליים - חלקן חסרות כל בושה או מראית עין של התנצלות.

אבנים, רדיפות, פחד מלדבר ערבית ברחוב, תהלוכות בכל מקום, כשבמיוחד מפחידות הצעדות הליליות (איך היה מרגיש כל אחד מאיתנו כשמחוץ לחלונו היו הולכים אנשים וזועקים מוות ליהודים, דורשים את דמך על דבר שלא עשית), התחושה שהמשטרה מלווה את מפגיני הימין במקום להגן על הנפגעים הערבים, הורים שפוחדים בכל פעם שילדיהם יוצאים מהבית, והצד השני של זה: המון אנשים שפשוט לא יוצאים מהבית. אלה שיוצאים, כמה נורא, הם אלה ש"לא נראים ערבים", וגם הם מקפידים שלא לדבר ערבית בקול.

וכמובן: ירידה חדה במסחר; עשרות, אולי מאות, עצורים ערבים, חלקם קיבלו צווי הרחקה מהמקום שבו הם חיים; אנשים שלא השכירו או מכרו להם דירות, הרבה פיטורים חסרי סיבה נראית לעין של עובדים ערבים (כולם סירבו להיחשף בשמם); מצור על עובדים ערבים בחנויות; אנשים שפוטרו אחרי שכתבו סטטוס בפייסבוק והביעו הזדהות עם בני עמם בעזה ועוד.

כמעט שאין מקבילה לזה - עוד לא שמעתי על יהודי אחד שפוטר מעבודתו אחרי שקרא "מוות לערבים" ברשתות החברתיות. חוסר סימטריה מוחלט. דמוקרטיה זה לא. והעדויות מצטברות, נערמות להר שמסתיר מחר טוב יותר.

הרגע שבו הפכתי לליברמן

בחיפה אנחנו נכנסים למשרדי עמותת "סיכוי", ארגון משותף ליהודים ולערבים, שמטרתו לקדם את השוויון האזרחי. לא עמותה אקטיביסטית, אלא כזו המתעסקת יותר ברגולציה, בייצוג, באדבוקציה ציבורית וכד'. כל-כך שוויונית העמותה, עד שיש לה שני יו"רים, ערבי ויהודי, ושני מנהלים, ערבי ויהודי. לא הלכתי לשירותים כדי לבדוק אם יש כפילות גם בתאים. בסיכוי אנחנו יושבים שם עם רנא סמיר, עאזר דקואר וחסיה חומסקי-פורת. לכולם, כמקובל בעמותות, כינויים מכובדים מאוד, הרי כסף אין שם - אז מתחילים במנהל שותף, ומגבירים. הרחובות, אגב, ריקים משמעותית, בטח באופן יחסי. כך גם בתי הקפה והמסעדות בעיר התחתית של חיפה. כך, אגב, גם בעכו, בנצרת, ביפו וכמעט בכל מקום שהייתי בו. הרמדאן והמצב רוקנו את הערים.

זו באמת אחת הפגישות היותר מדכדכות שהיו לי בזמן האחרון, בטח כשחושבים על הפער בין שם העמותה למצב בשטח. גם לאנשים של סיכוי המון סיפורים: מה קורה בלילות בנצרת עילית, מה אירע בשטיפת רכב בצומת זה וזה. סמיר מספרת על שתי בנותיה ובנה: אלה פוחדות לצאת מהבית אחרי שצעקו עליהן באוטובוס, הבן עובד בארומה ואמו לא שקטה עד שהוא חוזר הביתה. דקואר מספר על המצב בנצרת עילית, על התהלוכות הליליות, על הפחד של סבתו הזקנה, ועוד. הם אומרים שקו השבר (הנוכחי) היה חטיפת שלושת הנערים ורציחתם. "זה תמיד היה שם, מתחת לפני השטח", אומרת סמיר, "אבל הדברים התחילו לצוף".

מעט האמון שהיה, אם בכלל, לאזרחים הערבים במערכת, התמוסס לגמרי. אזרחים ערבים כבר לא פונים למשטרה כדי להתלונן על פגיעות בהם. הם יודעים שאין סיכוי. ייאוש ופחד בכל מקום. "נדמה", אומר דקואר, אדם רהוט ביותר עם מילים של בית מרקחת ואקדמיה, "שגבולות המותר והאסור התעוותו לבלי שוב. נדמה שאבדו הכלים להיאבק בגזענות".

אני שואל על הפגנות הדו-קיום המעטות שבכל זאת מתקיימות, האם הן מקור לתקווה. "זה הכול לכאורה", אומרים לי. והתקשורת, כמובן, תמיד אשמה: היא מעצימה את הפחדים ואת השנאה, מלבה אותם - כך לטענתם. טענה שקשה להפריך. נדמה שכל מה שנותר הוא לאוורר את הרגשות הרעים. זו פגישה שיש בה הרבה יותר רגעים של שתיקות מדיבורים.

למרות הכול, הם חוזרים ומדגישים שאין עתיד אם הוא לא משותף, גם אם זה נשמע פחות ופחות אמין לשני הצדדים בשיחה. גם כשאין אלימות, יש אלימות סמויה. כך, רנא סמיר מספרת שבכל פעם שהיא מוזמנת לחתונה של יהודים, ברגע שהיא נכנסת משתררת שתיקה של מבוכה. כך, היא אומרת, הערבי תמיד צריך ללכת בראש מורד, לדבר בשקט, לחשוש, לבדוק מי המוכר בחנות, מי הפקיד במשרד, מי השומר בשער. כך, הם טוענים שהנחיות פיקוד העורף מפורסמות בעברית, באנגלית, באמהרית וברוסית. מה עם ערבית?

"תפיסת הביטחון", אומר עאזר דקואר הרהוט, "אקסקלוסיבית ליהודים". "לא נותנים לערבים סיכוי להשתלב", אומרת סמיר, "וגם היהודים שרוצים להתקרב - התחושה היא שהחברה שלכם וההסתה המתגברת לא נותנת להם".

הפרנויה שלכם, הם אומרים, כאילו כל מה שהפלסטינים רוצים זה להשמיד את ישראל, לא נותנת לכם לתת לנו להתקרב. "הערבי", אומר דקואר, "הוא תמיד אינדיבידואל - זכויותיו מוקנות לו כיחיד, לא כקבוצה". את תוכנית החומש של הממשלה למגזר הערבי הוא מגדיר כלעג לרש.

וכך זה ממשיך, ויכול היה להמשיך עוד ועוד, עד שהפיל שבחדר מתחיל לנופף באוזניו ולהניף את חדקו. זה מתחיל כשסמיר מספרת שהיא גרה בבניין משותף עם יהודים, עשרים שנה של שכנות טובה, ועדיין מפריע לה שביום העצמאות הם שמים דגל ישראל על הגג. היא לא אומרת כלום, מתעלמת. אבל מה את רוצה, אני אומר, זו מדינת ישראל, את אזרחית, וזה הדגל. ואז הכול נפרץ. אנחנו אזרחי המדינה, הם אומרים, אבל חלק מהעם הפלסטיני.

תבינו, אני אומר להם, שיש פה בעיה ומי שלא מבין את הבעיה יש לו בעיה: יש סכסוך לאומי בינינו ואי אפשר להיות אזרחים של צד אחד ולהצהיר על נאמנות לצד השני. אני לא מכחיש את האפליה המובנית בכל תחום כמעט, אבל היא לא רק תולדה של גזענות יהודית. הם מביאים דוגמאות ממדינות דו-לאומיות אחרות בעולם. אני דוחה את הדוגמאות. אנחנו לא בלגיה.

אז קצת קוראים לי ליברמן, אף על פי שאני לא רוצה לטרנספר אף אחד. אם זה מאבק לשוויון אזרחי, אני אומר, אני איתכם במיליון אחוז, אבל אם זה מאבק לאומי - איך אתם יכולים לצפות ממני לעמוד לצדכם?

"העיקרון המארגן של המדינה הוא לאומי-ציוני אקסקלוסיבי, מדינה יהודית", עונה דקואר, "והעיקרון המארגן השני הוא הדמוקרטי-שוויוני של כלל האזרחים. אז למה יש מונופול ליהודים בהגדרת גורלם כקבוצה לאומית ושום הכרה של הרוב בתודעה הלאומית של המיעוט?".

אין לי בעיה עם ההגדרה שלכם כמיעוט, אני אומר, אבל איך אפשר לאחוז בחבל המרוט הזה בשתי קצותיו? "ולמה לך מותר לאחוז במקל משתי קצותיו?", הוא שואל, "לתת לעיקרון הציוני-אתני להאפיל על הדמוקרטי ולי אסור אפילו לדרוש הכרה כבן לעם אחר, על אחת כמה וכמה כשהמדינה שלי נלחמת בבני עמי?".

מהר מאוד אנחנו מאשימים אחד את השני בצביעות. אני אומר: אם המאבק שלך הוא לאומי, יש רשות פלסטינית. הוא אומר שאני צבוע עם הניסיון שלי להתנות אזרחות בנאמנות. וכך זה ממשיך. אני שואל אם יש פתרון. "צריך לעשות דקונסטרוקציה של השיח".

- מה זה?

"יהודית ודמוקרטית לא עובד. אתם התחייבתם לדמוקרטיה - חובת ההוכחה עליכם".

אני לא מבקש מכם להתגייר, אני אומר, אבל אי אפשר גם להצהיר על עצמך כעם אחר, גם לדרוש (בצדק) כל מה שמגיע כאזרח, גם לא להצביע וגם למחות נגד ייצוג חסר.

הטונים עולים. כמעט אי אפשר להסכים על כלום. כך, את מעט הנקודות שאני רואה כנקודות אור יחסי - כמו ראש עיריית נצרת שמנע הפגנה נגד ישראל בעירו, או סוחרי השוק בעכו שמנעו גם הם הפגנה כי לא רצו שהיהודים יחרימו אותו - הם רואים ככניעה של הערבי לנרטיב היהודי, כהתכופפות בפני המשטר המחזיק את ההטבות (המזויפות, לדברי דקואר), כקלף מיקוח: תתנהגו יפה, תקבלו קו אוטובוס. וכך הלאה.

"אני לא רוצה לגור במדינה אחרת", אומרת סמיר. "אני יודעת שאין שם דמוקרטיה, אני משלמת מסים ורוצה להרגיש שווה, אבל זה רק נהיה יותר ויותר קשה".

שוב שקט מסביב לשולחן. "אנחנו הולכים לראות פה מגמה חריפה של התבדלות", אומר דקואר. אנחנו נפרדים כידידים, לוחצים ידיים לפרידה ולי נדמה כאילו אנחנו משני צדדיה של תהום, מנסים לגשר. האם זה לשווא? הלוואי שלא.

מבצע "מרחב כנעני"

מצפינים לעכו. שם בכלל שממה. אין איש בשוק או בנמל, רוב החנויות נעולות ואין עם מי לדבר. חתן וכלה מצטלמים על החומה, כמה ילדים צוללים בים, ודי. בדרך חזרה, שוב בחיפה, אני פוגש את חברי ג'ילאל איוב, עיתונאי ופעיל חברתי חיפאי. ראיינתי אותו למוסף הזה בעבר ומאז אנחנו חברים. איש קיצוני במובן הטוב של המילה, פרובוקטור שמח שנהנה לשפוך נפט איפה שצריך מים. אני אוהב את זה.

"לכל הארגונים האלה ולכל המפלגות הערביות אני קורא ערבים של בורקס ועוגות", הוא נואם. "כל מה שהם עושים זה לשבת מסביב לשולחן, לאכול בורקס ולדבר כאילו אנחנו עדיין ב-93'. הם מדברים לעצמם עם עצמם. כולה 300 איש. אבל הלאום מת, בטח הלאום הערבי. זו גווייה מפרפרת. הלאום היחיד באזור הוא הלאום היהודי. החברה הערבית בישראל היא סלט מסובך שאתם בכלל לא מתקרבים להבין, יותר ממה שהיה בלבנון".

אני מבקש הסבר. "יש קרע בין בל"ד לחד"ש, בין חילוניים לדתיים, יש קרע עצום", הוא מפרט. "לממשל נוח להציג כאילו כל הערבים אותו דבר, אבל זו שטות".

הוא מסביר לי את תיאוריית הקונספירציה לה שותפים רוב הפלסטינים בישראל: חטיפת שלושת הנערים ורציחתם לא הייתה ולא נבראה. זה הכול מזימה כדי להבעיר את השטח. הוא מונה סימני שאלה, מהקלטת המבושלת, דרך זה שלא פרסמו את ממצאי נתיחת הגופות, וכמובן את זה שהחמאס התנער מההתחלה מאחריות: "תבין, אלה לוקחים אחריות על כל דבר, גם שלא עשו, אז פתאום הם מתנערים? צריך להאמין להם. להתנער ככה שוב ושוב לא מתאים למנטליות הערבית".

- מה המזימה?

"כל מה שקורה, כולל הגל הימני המוגזם, זה הכנת השטח: יש תוכנית על. או לטרנספר או למדינת כל אזרחיה. גם הלאום הישראלי הולך למות - גם הוא הולך לדת. פתאום גדעון סער שומר שבת? עשה לי טובה. ומה זה כל הרדיו הישראלי? אני משתגע: הכול פיוטים. מה קרה לכם? הטרנספר יגיע, במוקדם או במאוחר. וחכה-חכה, כשיגמרו עם הערבים, יגיעו אליכם, החילונים, מה אתה חושב? ליהודי החילוני יש יותר במשותף עם הערבי החילוני מאשר עם היהודי הדתי, ולהפך כמובן. אם הייתי יהודי חילוני, הייתי מאוד חרד. היחיד שראה את זה היה אברום בורג, והעלימו לו את הספר. נסה למצוא אותו בחנויות, אין לך סיכוי".

איוב יורה ויורה, לא עוצר: דאע"ש? מזימה של ארצות הברית. "איפה יש דאע"ש עם האכזריות הבלתי פוסקת? רק ביוטיוב, ומה זה יוטיוב? אמריקה. הרי אלה מורידים כל סרטון הכי עם אלימות מרומזת שמתאים להם. זה לא מתאים להם, הם רוצים שתפחדו כדי שהם יוכלו להמשיך ולהתבצר".

אנחנו מדברים על כל תוכניות המתאר של היישובים הערבים. גם כאן הוא יורק אש: "כל המאבק הזה דפוק. צריך להיות בדיוק הפוך: לצאת מהערים האלה. מה אתם רוצים, להיכלא בתחום המושב?".

- אבל איך ייצאו עם כל המוות לערבים וזה שלא רוצים להשכיר להם?

"זה הצד השני של אותו המטבע, ברור, אבל אי אפשר להאשים רק את היהודים. זה עניין מנטלי חברתי: הערבי רוצה להישאר ליד אימא שלו. הכול זה אגו. בגלל זה אני רוצה שיתגייסו: זה ישבור את האגו לצעירים הערבים שמשחקים אותה עבדאי, ירים את האישה הערבייה, זה יהיה מעולה".

"וחוץ מזה", הוא מוסיף, "משאני ילד כל הזמן אני שומע מוות לערבים. אנחנו, הערבים, אשמים: לא נלחמנו בזה כשזה היה קטן. אמרנו, אלה רק בית"ר, אלה רק כמה מתנחלים, ועכשיו כולנו אוכלים את זה".

"סך הכול", הוא אומר, "זה טוב לערבים בישראל מה שקורה".

- איך טוב?

"טוב, כי סוף-סוף הם חייבים לעמוד מול השאלות האמיתיות - מה אתם רוצים? זה מאבק לאומי, אם כן - יש פלסטין. אם לא - תישאר ותקבל את יהדותה של המדינה, כמוני: אני יליד שחי באדמה שלי הכבושה. וזה בסדר. רוצה שוויון? תשתלב. לך לצבא, תעבוד. אני רוצה שכמו שיש ערבים בבתי החולים, ככה יהיו בכל מקום. אבל אם לא, אז מה אתה עושה בכנסת אם זה מאבק לאומי? מה זה המשחק הזה? כשליברמן אתגר את הערבים עם להתנתק מהמשולש כולם קפצו - נישאר בארצנו. אבל אם החלום שלך הוא לבנות בית לאומי לפלסטינים היית צריך לקפוץ על זה, לא? הרוב חושב כמוני, עובדה שהרוב המוחלט לא יצא להפגין, לא התחיל אינתיפאדה.

"הערבים מבינים, או מתחילים להבין: שום צבא ערבי לא יבוא לשחרר את פלסטין, גם לא אף אחד אחר. לעולם לא אכפת. אתה רוצה להיות פליט? יש מיליון פליטים ערבים שאף אחד לא שם עליהם, בחייאת. אז אם אתה בונה על החוזקה של הצבא הישראלי שיגן עליך מול כל המשוגעים של דאע"ש, אל-קאעידה ואלה - לפחות תגיד את זה. היהודים והערבים צריכים להסתכל במראה ולהבין שהם א', מכוערים. ב', שהם אותו דבר. זה הזמן לטרוף את כל הקלפים. הפתרון שלי: מרחב כנעני".

אני שואל אותו על כל המוות לערבים החדש. "כן", הוא אומר, "זה כמו לפני ליל הבדולח. הממשל מעודד את זה מבלי לעודד את זה בגלוי, למעט כמה פוליטיקאים. זו נקודת מפנה, אין ספק. אמרתי לך, אנחנו אותו דבר, שני העמים, ואנחנו לפני חורבן בית שני. המצב מסוכן".

- בחייאת אחי, תגיד לי משהו טוב.

"תירגע, גבר. עוד יהיה הרבה יותר גרוע".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות