הנקראות ביותר

מכתב לידיד ערבי

בסופו של דבר, אנחנו כאן יחד. לא אתה ולא אני הולכים לשום מקום

דרור פויר / צלם: תמר מצפי
דרור פויר / צלם: תמר מצפי

א. האמת, ידיד/ה ערבי/ה, שאין לי הרבה כמוך - יש אחד שאני מחשיב כחבר קרוב (גם אם רחוק פיזית), עוד כמה מכרים ומכרות, וזהו. ובכל זאת, בימים שחורים אלה של "מוות לערבים", אני כותב לך ולעצמי במין תקווה משונה, נואשת, שזה יעזור במשהו, יפזר מעט מהאפלה. זה פחות או יותר הדבר היחיד שאני יכול לעשות, להצהיר על עמידה לצדך ולצד עתיד משותף. כן, ברור שאפשר לשאול למה עכשיו, אבל ראוי יותר לשאול למה לא עכשיו. העכשיו הוא תמיד הזמן הכי גרוע, אבל גם הרבה יותר טוב מכל זמן אחר, לא? להחריש תמיד אפשר. אני יודע כי החרשתי מספיק. כמו כולנו.

לא שיש לי, גם זו אמת, הרבה דברים טובים להגיד או דבר וחצי דבר להבטיח. המצב חרבנה. גם אי אפשר לומר ששיפור נראה באופק. אבל מצד שני, אחי, מהו האופק? אין דבר כזה. אופק הוא קו דמיוני, מפגש בין שמיים וארץ, שלא נפגשים ולא נפגשו מעולם. הוא אשליה. ואם אשליה - אני מעדיף לדמיין אופק אחר, כזה שאין בו שנאה.

כמובן שאני לא יכול להבין באמת מה עובר עליך, גם לא לדמיין. ואיך אוכל? חוסר הסימטריה בינינו עצום כל-כך, זועק בשתיקה מכל פינה ובכל מקום. בחיי לא הייתי במצב כזה: תמיד מופלה, תמיד מודר, תמיד חשוד, תמיד מסתכל מעבר לכתף. אין לי, ולא יכולות להיות לי, שום טענות למי שבוחר ללכת מפה למקום אחר. אני חושב שגם אני הייתי עושה את אותו הדבר.

אני עוצר פה רגע ופונה לאחיי היהודים: האם אתם (סליחה, אנחנו), היינו יכולים לחיות ככה? האם היינו מוכנים לעבור - ולו ליום אחד, לחצי יום, לשעה - את מה שאנחנו מעבירים את אזרחי המדינה הערבים? חברים חוזרים מזועזעים מפריז: יהודי לא יכול ללכת עם כיפה, ישראלי מפחד לדבר עברית וכו', אבל מתחת לאפם מתרחש אותו הדבר, וגרוע יותר, והם מפנים מבט לאן שנוח: לעזה, לסוריה, לג'הנאם.

בואו נקשוט את עצמנו. אנחנו, שכל קללת "יהודי מלוכלך" הנצעקת בעולם מרימה אותנו לשמיים, מחרישים כאשר היא נשמעת פה (אני אפילו לא טורח להחליף יהודי בערבי). אין אף מדינה בעולם שמפלה יהודים כמו שהמדינה היהודית מפלה ערבים. אם בכל מדינה אחרת היה מתבטא שר נגד יהודים כמו ששר משלנו מתבטא נגד ערבים, האדמה הייתה רועדת.

מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, אנחנו אומרים. איזו בדיחה עצובה.

ב. קראתי את טוריהם של סייד קשוע, זוהיר בהלול, מירה עוואד ואחרים ב"הארץ" (המקום היחיד כמעט שמתנהל בו דיון בנושא, גם אם זה לא ממש דיון, יותר זעקה) ונשבר לי הלב לחתיכות.

אשמנו, בגדנו, דיברנו דופי, העווינו והרשענו, ניאצנו, פשענו - החלקנו את "מוות לערבים" במגרשי הכדורגל ועכשיו זה בכל מקום, אבל גם צווחי "מוות לערבים" אינם אשמים. להאשים אותם כששר החוץ יושב נינוח בכיסאו תהיה צביעות, לכל הפחות. כמובן שאיני מנקה אותם: תהרגו אותי, אני לא מצליח להבין איך אדם יכול להוציא את המילים האלה מהפה, פשוט לא מצליח. אין לך הורים? אין לך לב, מצפון או מוח? אבל הם, כידוע, רק תוצאה. פרחיו הכעורים של עץ ששורשיו נטועים עמוק. אותם אין מה לשכנע ואיתם אין על מה לדבר, למרבה הצער, זה כנראה אבוד. צריך להוקיע אותם, לעצור, לשפוט ולאסור, וזהו. ללכת בכוח - זה מה שהם מבינים.

זה לא סוד: נולדנו, גודלנו וחונכנו על אפליה. היא כל-כך שקופה שאנחנו, גם השמאלנים יותר שבנו, כבר בקושי רואים אותה ואם רואים, עושים כאילו לא. אני כבר לא מדבר על הדברים הגדולים כמו צדק חלוקתי, תקציבים, ייצוג וכו', אלה גם - או בעיקר - הדברים הקטנים יותר: הכניסה לנתב"ג, השלטים בכבישים, מודעות ה"דרוש בוגר צבא", המבטים המופנים מאליהם כשמישהו מדבר ערבית לידך, ועוד, ועוד. אפשר היה למלא חמישים עמודים רק בדוגמאות ובעדויות.

כן, לכל דבר אפשר למצוא הצדקה עקומה כזו או אחרת. תמיד. אבל הנה אני נופל, כמו כולם, למלכודת מספר אחת: במקום לדבר אל הידיד/ה הערבי/ה, אני מדבר על ואל היהודים. שוב אותו שיח פנימי, פטרוני, המתנהל מעל לראשם של האזרחים הערבים. זה שיח חשוב מאין כמותו, כמובן, אבל זה לא מה שבא לי לעשות עכשיו, וזה גם לא מה שנראה לי חשוב בעת הזאת.

לכן לא אכנס לכל הוויכוחים המוכרים עד לעייפה תוך כדי שאני דורך על כל המוקשים התשושים: האם נציגיהם בכנסת עושים עבודתם נאמנה (אני חושב שכן, אבל לא עכשיו); האם ראוי שהרוב יבוא בטענות ובדרישות למיעוט (אני חושב שכן, אבל רק כשזה מגיע מתוך הוגנות ובאווירה שאינה רק מקלות וגזרים אלא שותפות); הנכבה - כן או לא (ברור שכן. מה, לא?); וכמובן האמירה המקוממת מכולן, החוזרת על עצמה שוב ושוב: בסוריה לא היית מעז לדבר ככה, במצרים היו עושים לך כך וכך, לך לעזה וכו' (אנחנו לא סוריה ולא מצרים).

גם לא אטען (שוב) את טענתי ששילוב מלא וכן של הערבים בחברה יקפיץ את המדינה הזו לגבהים שעוד לא ראינו, כמו הבוסט שקיבלנו עם העלייה של שנות ה-90 ואפילו יותר: כל-כך הרבה אנרגיה שמחכה להתפרץ, כל-כך הרבה כישרון שמחפש ביטוי. כל מי שהיה מאושפז יכול רק לדמיין מה היה קורה אם האזרחים הערבים היו משתלבים במערכות אחרות ומשביחים אותן כמו שעשו למערכת הבריאות.

אבל באמת, לא היום. לבוא בטענות ובדרישות לציבור שכל היום שומע קריאות המשוועות למותו זה לא פחות מחוצפה ומצביעות. זה בהחלט יכול לחכות.

ג. אני רוצה לומר לך, ידיד/ה ערבי/ה: מי שבוחר לעזוב, אין הגיוני מזה, מי שבוחר להתבדל ולהסתגר - גם פה אין הרבה דברים לומר נגד זה. כל אחד מאיתנו היה מסתגר או בורח.

אבל אחי, אחותי, אולי בכל זאת תישאר? אולי תישארי? בחיי שאין לי מושג למה, וכאמור, גם טיעונים משכנעים במיוחד אין באמתחתי, מלבד אחד: בסופו של דבר, אנחנו יחד במקום הזה ובסיפור הזה - ופה המקום והסיפור הם אותו הדבר. לא אתה ולא אני הולכים לשום מקום. הגורלות שלנו כרוכים אחד בשני. בסופו של דבר, אנחנו אחד, אין לנו עתיד אחר מלבד עתיד משותף.

הוא לא יתחיל מחר על הבוקר, ככל הנראה ולמרבה הצער, וכנראה גם לא אחרי החגים הקרובים, אבל הוא בלתי נמנע, והוא יכול להיות טוב. כל אפשרות אחרת היא דמיונית - וזה בלי להיכנס לפרטים כמו מדינת כל אזרחיה, שתי מדינות לשני עמים או טרנספר או שלושה דובים לזהבה אחת או שבעה גמדים לסינדרלה מהאו"ם. באמת שלא אכפת לי מכל זה. אני יודע שזה חשוב, אבל מאחר שהדיון סביב זה משמש רק כתירוץ בשביל לא לעשות דבר - מה הטעם לדוש בו ברצינות?

ברור לכולנו שחיים משותפים או דו קיום או איך שלא נקרא לזה, הם לא דבר שקורה מעצמו. דו קיום - בטח לא באזור הזה, בטח לא בזמן הזה, בטח לא בין שני העמים המטורללים שלנו - הוא לא עשב בר. הוא סחלב, צריך לפנק אותו, לשמור עליו, לתת לו תנאים טובים עד שיפרח ויתחזק, לגדר אותו, להגן עליו מפני מי שיבקש את נפשו. אני לא יכול לחשוב על דרך אחרת, אבל אשמח לשמוע רעיונות.

האמת שאני אפילו מעז לבקש יותר: אל "רק" תישארו; תיבחרו לכנסת, לעיריות, תיכנסו למשחק ותשנו אותו. אתם 20%, תכניסו 20 ח"כים לכנסת.

ד. בשבילכם היהודים: טוענים כותבים ערבים משובחים שחלקם הוזכרו לעיל, ערבי תמיד נשאר ערבי. על זה אני אומר: נכון מאוד. וזה כל היופי! כמו שבשבילכם יהודי תמיד יישאר יהודי, וטוב שכך. כולם אומרים: בואו נחזק את המשותף, את המאחד. אבל אני אומר: אולי לא? זה הרי לא עבד מי יודע מה עד עכשיו, אז אולי נדגיש את המפריד, אולי נהלל את הריבוי, או לפחות נקבל אותו? הרי אי אפשר שלא.

אתה ערבי, אני יהודי - סבבה לגמרי מבחינתי. איפה חותמים?

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתבמילה אחת: אלימות